''לא פגשתי יותר את פטריק גרייס, אבל קראתי עליו הרבה בעיתונים. על כל האנשים שעזר להם, כל הדברים הטובים שעשה. הוא היה איש טוב, אולי הכי טוב בעולם. הבנאדם היחידי שהייתי חייב לו טובה על פני היבשת המכוערת הזאת, ועוד שעתיים אני אמור לפגוש אותו. עוד שעתיים אני אמור לדפוק לו כדור בראש'' (עמ' 57).
זה קובץ של סיפורים הזויים שלא שווים ברמה שלהם, אבל בכל סיפור נראה כאילו נפתח צוהר לפנטזיה וצריך לחשוב מה ריאליסטי ומה לא, ממש חגיגה לדימיון. הספר הזה זה כאילו עולם אחר שהמחבר ברא, עולם שלא הייתי רוצה לחיות בו, כמו העיר ''דרי'' שברא סטיבן קינג, אבל הם נוגעים בישות של הקורא.
נניח וכתבתי סיפור על מישהו צרפתי בשם פייר, שעשה ''מכה'' ונכנס לבית משוגעים ומדבר לעצמו, נגיד, וזה הולך ככה:
''הזכרתי כמובן, את הפילוסופים, הם הקיאו משהו בפרוטוקול, משהו שהלך ככה, והרי הוא המעשה עצמו שהביא אותי לבית המשוגעים:
''מר פייר (חסר שם משפחה) טען שהוא חלף על פני (חסר שם) איש בעל מעיל-חום, ומר פייר חשב הרבה, ומילמל משהו על קאמי, הסופר והפילוסוף הצרפתי. הקורבן לא שם לב להתנהגותו המוזרה של פייר ונראה כאילו היה שקוע בשיחה קולנית בטלפון הנייד שלו, האיש שלא חשד במניעים הנסתרים של פייר עורר בפייר להט. ועצם כך שלא חשד אלא פשוט הלך ליעד שלו, ובכן, לפייר היה נראה כאילו היה לו כאן משתף פעולה סודי. ומעילו החום של הקורבן, כאילו בלע בחשיכה את המעשה העתידי והשלכותיו, והעניק לו אישור לביצועו, ומכאן הוא הגיע אל מוסדנו הצנוע באשמת רצח ואי כשירות לעמוד לדין לכל החיים''.
למר פייר יש פגישה, נו הוא כבר מחכה לו בחדר, אפילו מביט בו מעבר לכתפיים של המטפלים, אבל המטפלים לא רואים אותו, הם לא רואים את הדברים החשובים. הוא עונה לשאלות שלהם, שיניחו לו לחזור לחדרו ולבצע את העסקה.
''וירשום בפנקסו ''הפסיכיאטר'', שחושב, כי הוא עצמו, שפוי''.
זה הרושם שקיבלתי מהספר. אחלה ספר, 4 כוכבים. עוד ספרים לא יזיקו.
