מהם הדברים החשובים באמת?...

שאלה שקשה מאוד להסכים עליה, אם זה אפשרי בכלל.
מי יודע האם כדאי להיות פשוט וזורם כמו פו הדוב,
שהופך כל יום להרפתקה?
או לפתח אדישות מסוימת לאסונות - כמו איה?

מה ייתן יותר שלווה: להגיד "ככה זה, ואלו הם החיים" - או לנסות לשנות ולהאמין שאפשר?
האם הבדיחות של הבריטים מצחיקות?
"שני אחים חצו כביש. משאית דרסה אחד מהם וגם השני לא אהב גבינה צהובה..."
יש פה בריטי שיכול להסביר?

אליס בארץ הפלאות מתווכחת עם הדוכסית - הדוכסית מחפשת את מוסר ההשכל החבוי במחשבותיה של אליס, ואליס בת השבע ושישה חודשים מתעקשת שאין שום מסר ולא חייב להיות.
האם היא פשוט ילדה ולכן היא חושבת ככה וכשתגדל תשתנה?
"מילים הן הסם החזק ביותר הידוע לאנושות" רודיארד קיפלינג.

הספר מכיל שאלות פילוסופיות רבות המבוססות על ספרי ילדים קלאסיים (פו הדוב, אליס בארץ הפלאות והנסיך הקטן) והוגים מתחומים שונים.
אסיים בציטוט שאהבתי מהספר:
"ידידות אמת צריכה לקיים לפחות שתי דרישות:
1.אתה שמח בשמחת ידידך.
2.אתה מוכן לעשות דברים שאינם טובים בשבילך אבל הם טובים לידידך.
אלה רק תנאים הכרחיים אך הם אינם מספיקים.
כך או אחרת, לא הרבה ידידים עמודים אפילו בשני הקריטריונים הללו.
ייתכן גם חוסר סימטריה ביחסי הידידות.
פו הדוב הוא ידיד אמת של חזרזיר, אך אינני בטוח שחזרזיר הוא ידיד אמת של פו."

"יש לשפירא קסם. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים באמת מרגישים אבודים, והוא יודע להציע משפט אחד שפתאום עושה סדר.
הספר אינו עמוק כפי שהוא מבקש להיות, אבל הוא כן מצליח לעורר מחשבה"

על הדברים החשובים באמת הוא ספר שמנסה לדבר על משמעות החיים בנינוחות של שיחה בבית קפה, אבל לפעמים נשמע כמו מישהו שמנסה לשכנע את עצמו שהכול פשוט יותר ממה שהוא באמת. שפירא כותב כאילו הוא מחזיק בידיו את מפת הדרכים לחיים טובים, אבל לעיתים נדמה שהמפה הזו מצוירת בעיפרון רך מדי, כזה שנמרח ברגע שמנסים להשתמש בו באמת.

שפירא אוהב ציטוטים, אולי קצת יותר מדי. הספר מרגיש לפעמים כמו תחרות מי יצליח להכניס יותר פילוסופים לדף אחד בלי שהם יתחילו לריב ביניהם. אפיקטטוס, ניטשה, בודהה — כולם מופיעים, כולם אומרים משהו חכם, אבל לפעמים נדמה שהציטוטים הם הקביים שעליהם הספר נשען במקום לעמוד בכוחות עצמו. במקום לנסח רעיון עמוק, שפירא פשוט שולף משפט יפה וממשיך הלאה.

הסיפורים הקטנים שלו — על ילדים, על חברים, על רגעים של אושר — אמנם נעימים, אבל לעיתים מרגישים כמו ניסיון לעטוף את החיים בנייר מתוק מדי. שפירא מציג את האושר כמשהו שנמצא ממש כאן, מתחת לאף, רק צריך להסתכל. זה נחמד, אבל גם נאיבי. החיים מורכבים יותר, כואבים יותר, מבולגנים יותר — והספר לעיתים מתעקש להחליק את כל הפינות כדי שלא יפריעו למסר.

יש רגעים שבהם שפירא מצליח לגעת באמת — כשהוא מדבר על זמן, על פחד, על החמצה — אבל הרגעים הללו נדמים כמו איים קטנים בתוך ים של פשטנות. הוא נוגע בעומק ואז מיד נסוג, כאילו הוא מפחד להישאר שם יותר מדי זמן. במקום להתמודד עם שאלות קשות, הוא מציע נחמה. במקום להעמיק, הוא מציע חיוך. זה נעים, אבל לא תמיד אמיתי.

הספר כולו מתנהל מתוך רצון להקל על הקורא, אבל לפעמים ההקלה הזו מרגישה כמו התחמקות. שפירא מציג את החיים כמשהו שניתן לפתור באמצעות שינוי תודעתי, כאילו כל בעיה היא רק עניין של פרספקטיבה. זהו מסר שמוכר היטב בסדנאות העצמה, אבל פחות בפילוסופיה רצינית. מי שמחפש עומק ירגיש שהספר מלטף במקום לחפור.

ובכל זאת, יש לשפירא קסם. הוא יודע לדבר אל הקורא, הוא יודע לגעת במקומות שבהם אנשים באמת מרגישים אבודים, והוא יודע להציע משפט אחד שפתאום עושה סדר. הספר אינו עמוק כפי שהוא מבקש להיות, אבל הוא כן מצליח לעורר מחשבה — גם אם זו מחשבה על כך שהחיים אינם פשוטים כפי שהספר מציג אותם.

על הדברים החשובים באמת הוא ספר נעים, שנון, קל לקריאה — אבל לא תמיד חד. הוא מציע חכמה, אבל לפעמים חכמה של משפטים יפים יותר מאשר של רעיונות גדולים. הוא מציע נחמה, אבל לא תמיד אמת. הוא מציע בהירות, אבל לא תמיד עומק.

מי שקורא אותו ימצא בו רגעים של אור — אבל גם יזהה היטב את המקומות שבהם הפילוסופיה מתחלפת בפופ־פילוסופיה עטופה בסוכר.

ספר שקראתי ללא הפסקה תוך יממה, כלומר ראשית לכל ספר מעניין, מחכים ומהנה. קשה להגדיר אם
מדובר בספר שדן בתובנות הפילוסופיות והפסיכולוגיות שבספרי הילדים (ולמעשה מבוגרים בנפשם)
פו הדב, אליס בארץ הפלאות והנסיך הקטן או ספר פילוסופיה לעם המשלב את תובנות הספרים הנ"ל
בכל מקרה הספר מתובל בחוכמת החיים, הניסיון והידע הרב של המחבר פרופ.חיים שפירא ובאימרות חכמות
רבות של גדולי עולם,סופרים ועוד ודן בנושאים וערכים החשובים שנידונו ע"י פילוסופים, פסיכולוגים, מדענים ואחרים כגון
חוכמה וטפשות, ממשות וחלום, דת ואלוהים, אהבה, תכונות בני אנוש וכ"ו . בשורה התחתונה מומלץ ביותר !

בעיניי ספר לא טוב 1/5.
סיימתי את הספר בתחושה שהוא נתן לי מעט מאוד ובמקביל לקח לי זמן לא מבוטל.
הספר מתיימר להעביר לנו מסרים על הדברים החשובים ביותר בחיים, אבל לא עומד בהבטחתו. הספר כתוב בצורה של אנקדוטות רבות שאין ביניהן קשר לעתים, הוא נוגע בתחומים רבים מדי ובצורה שטחית, אין קו רציף שנבנה ומחבר בין הפרקים השונים, והפואנטה המיוחלת לא מגיעה. הכתיבה של שפירא, למרות ניסוחה בשפה "ידידותית" כביכול, גרמה לי לכאבי ראש. כמות ההערות, המאמרים המוסגרים, וההפניות לסרטים/ספרים/מחזות אחרים מרגישה אינסופית מסורבלת וחסרת פואנטה. לפרקים זה מרגיש כאילו הוא "משוויץ" בעולם הידע הרחב שלו וההומור שלו אותי לא הצחיק והרגיש לי מתנשא, וזאת מבלי לתת לקורא ערך מוסף אמיתי.
כן לקחתי איתי מהספר מספר ציטוטים מעניינים וחכמים שאהבתי, אבל הם לא היו שווים את כל הקריאה:
בפרק של פו הדוב מספר נקודות מעניינות על אושר, בפרק של הנסיך הקטן מספר אמרות מעניינות על אהבה, אבל הפרק של אליס הלך לאיבוד בארץ הפלאות.

חיים שפירא אדם חכם מאוד ומרצה מעניין, אבל מהספר הזה התאכזבתי לגמרי.

על כל הדברים שפתאום כבר לא חשובים.
על עלבונות קטנים שנשכחים עכשיו.
על בעיות של יומיום, על כעסים של שגרה, על עייפות, על סחרחורות, על רעד.
על כל הטרדות שנעלמות ואינן כשמשהו גדול קורה.

זה קרה קרוב לבית, קרוב מדי לבית, זה קרה מאש כוחותינו ואני לא אחשוב על זה עכשיו. זה קרה למישהו שאני מכירה. גם על זה אני לא אחשוב עכשיו.

אני מספרת להן סיפור לפני השינה, וזה קצת עוזר, כי אי אפשר להיות בערך עם ילדים. אתה כל כולך איתם, והמחשבות נרגעות קצת. אבל דווקא הלילה מכל הלילות הן עייפות, לא מבקשות אפילו עוד סיפור. ואני לבד.
אני והמחשבות. אני והרעד הפנימי הזה שלא מפסיק, ולא עוזרים שני סוודרים וכוס תה חם. אני ואתה והשקר, והפחד, והקרעים. אני ואתה ובורא השמיים שאין להם חוף. אני ואתה והחידה. אני ואתה והמוות.
אני רוצה להיעלם. להתעורר מחר בבוקר בעולם אחר. אני רוצה להישאב למקום שבו המילים פיגוע, פצוע אנוש, ירי, והמילים המרות כל כך אש כוחותינו לא קיימות בכלל. אני רוצה לחשוב על משהו אחר. אני חייבת לחשוב על משהו אחר.
על הדברים החשובים באמת:
אהבה. אי פחד. אופטימיות.
אין הרבה דברים שרחוקים ממני עכשיו כמו זה.
והבדיחות הקטנות והציטוטים, הייתי נהנית מהם אולי בכל יום אחר. עכשיו מתחשק לי להקיא.
אני עושה לספר הזה עוול. מגיעה לו קריאה נוספת.
יום אחד אני אמחק את הביקורת הזאת ואכתוב לו ביקורת ראויה.
אני אלך לי עכשיו לדפוק את הראש בקיר או משהו.

...משפט שיהיה הכי חכם בעולם, הכי מתאים לכל מצב, משפט שיעשה אותך שמח כאשר אתה עצוב, ושיעציב אותך קצת אם אתה שמח יתרעל המידה. הפילוסופים חשבו שלושה ימים ושלושה לילות וחזרו עם התובנה החכמה והמדויקת מאוד:
גם זה יחלוף במהרה כלא היה כלל.
זה לא עוזר. אני כנראה תקועה בכאן ובעכשיו.
ויש דברים שלעולם לא יהיו כלא היו.
אני שונאת את זה. אני שונאת את היקום שבו יכולים דברים כאלה לקרות.
אבל גם זה יחלוף במהרה.

וואו, אני לא מאמינה שגמרתי את הספר הזה ונשארתי חיה! (וחבל שאני לא יכולה להחליף את המילה 'חיה' במילה 'שפויה').
אני עומדת, כנראה, לשבור את שיא הביקורת הארוכה ביותר עם דעתי על הספר, אבל בואו נחזור רגע לאחור, ללפני שבוע וחצי עם פלאשבק דרמטי, ליום ההולדת של הסבא המת שלי (שהוא במקרה גם יום ההולדת של הילד שאני אוהבת. מוזר, לא?).
~~~~~
זה היה יום שמשי ובהיר. השמש חדרה מבעד לחלון הבית הגדול והמרשים שבו ישבתי ובהיתי במבט אטום על שולחן האוכל.
ההורים שלי, ביחד עם דודה שלי והבת דודה המבוגרת שלי, שנמנים עם האנשים שהכירו את הסבא המת שלי כשהיה בחיים, החליטו לעשות סוג של אזכרה ביום הזה.
חשבתי על סבא שלי, שלא זכיתי להכיר אותו.
חשבתי על הילד שאני אוהבת, על איך שהוא מחזיק את הפנים שלי ומנשק אותי, בהתחלה בביישנות ואחר כך בתשוקה, ואיך אני מעבירה יד בשיערו, כמו שתמיד רציתי לעשות.
חשבתי שזה לא בסדר מצידי לחשוב על הילד שאני אוהבת באמצע האזכרה של הסבא המת שלי.
''מרי, יש לי ספר בשבילך'' קולה של בת דודה שלי חתך את רצף המחשבות שלי באמצעות שימוש במילות הקסם.
היא הושיטה לי ספר עם כריכה די פשוטה. נרתעתי. ''זה לא ספר פנטזיה או מדע בדיוני,'' חשבתי ''ואת יודעת טוב מאוד מה דעתי על ספרים כאלה.''
אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הספר כבר היה בידי, והיא הסתלקה בחזרה לשולחן האוכל. איזה יופי!
~~~~~

כמו ששמתם לב, לא היו לי הרבה ברירות מלבד לקרוא את הספר, או להחזיר אותו אחרי 3 ימים ולומר ''וואו איזה ספר יפה!'' תוך כדי העמדת פנים שקראתי את הספר.
אז נחשו מה עשיתי!
(לא, לא פתחתי בית מחסה לגרבילים מנוקדים, אם זה מה שאתם חושבים.)
התחלתי לקרוא, לראשונה בחיי ספר שבדרך כלל הייתי נרתעת ממנו.

ההתחלה נחמדה. הסופר לא מפיל את כל הפילוסופיה והפסיכולוגיה על העמודים הראשונים, הן מגיעות רק אחר כך.
הכתיבה קלילה, וטובה וזורמת ומלווה בהומור, למרות שהספר מכיל בתוכו משמעות עמוקה, היה קל מאוד לקרוא ולהבין אותו.
הרעיונות שהסופר מביא מעניינים, אבל אני לא יכולה לומר שלא איבדתי את שאריות השפיות המועטות שלי איפשהו במהלך הקריאה.

אלוהים
אדירים
כל
כך
הרבה
פילוסופיה

הספר הזה גורם לך להרהורים פילוסופיים ומדעיים ועשוי לגרום לפסימיות זמנית תוך כדי מחשבות על מטרות הקיום שלנו ומשמעות החיים!
הכל היה טוב ויפה, הייתי סתם בן אדם תמים (בעצם.. לא. ממש לא תמים.) שחלם בהקיץ והיו לו פנטזיות פרועות, ופתאום בא איזה חיים שפירא עם המשפטים הפסימיים שלו ודפק לי את כל המצב רוח.
מצטערת, אבל זה נכון. הספר מאוד מעניין, הוא מעלה נקודות שלא העזתי לחשוב עלהן קודם, אבל עם זאת... יש בו כל כך הרבה פסימיות. זה לא שהסופר עצמו פסימי, אבל הוא מצטט כל כך הרבה משפטים פסימיים שגורמים לך לרצות לדפוק פטיש של 100 קילו על הראש של מי שהמציא אותו תוך כדי צעיקת דברים מוזרים.

~מרי מגלה את ספרי הפילוסופיה, סצנה 1~
פילוסוף אקראי כלשהו: ''כדור הארץ הוא הגהנום של כוכב אחר''
אני: " שמע, אני בן אדם פאקינג מאוהב ומאושר כרגע, זה החיים שלך היו חרא לא אומר שהחיים של כולם היו כאלה! בבקשה תפסיק להרוס לי את המצב רוח הטוב, איש ארור עם כליות מתפקדות!!!!!"
אמא שלי:"מרי, את שוב מדברת לחפצים דוממים?"

אני רוצה לראות בן אדם אחד שלא התחרפן במהלך קריאת הספר.
או בן אדם שהסכים עם כל מילה שכתובה בספר.
אומרים שאנחנו משחקים תפקידים ולובשים מסכות, שאנחנו כל כך רגילים להם, שאפילו אנחנו לא שמים לב אלהם, ואם ננסה להוריד אותן נגלה שיש לנו עוד ועוד מסכות מתחת וגם אחרי שננסה להוריד את כולן, אחרי המסכה השלישית זה נעשה מוזר מדי.
אוקיי, אז אני מודה שאני מרמה אנשים מסויימים בלי הפסקה.
אנשים אחרים אני מרמה פחות.
את עצמי עוד לא הצלחתי לרמות בצורה מושלמת. עמוק בלב, אני יודעת היטב מתי אני מרמה את עצמי.
הרי כולנו יודעים מתי אנחנו מרמים את עצמנו!
זה אבסורדי לגמרי לשקר לעצמנו. אתם לא שמים לב כשאתם מרמים את עצמכם?

אוקיי שמתי לב שזה התחיל להיות דומה יותר ויותר להרהור פילוסופי כמו בספר הארור הזה.

אם מילא איבדתם את שפיותכם- אין לכם מה להפסיד, אתם מוזמנים לקרוא את הספר הזה!
אם שפיותכם (או שאריותיה) עדיין איתכם והיא יקרה לכם, תברחו בצרחות בכל פעם שתראו את הספר הזה ברדיוס של 3 ק''מ.

אני הלכתי להחזיר את שפיותי באמצעות כמות סיטונאית של ספרי פנטזיה ומדע בדיוני.

בואו נדבר על מתמטיקאים. מתמטיקאים הם לא אלו שיודעים את מאה הספרות הראשונות של פאי. הם לא חייבים לדעת לחשב עשרות תרגילים תוך מספר שניות. הם לא צריכים להתמחות בחישוב שטחים והיקפים של צורות מרובות צלעות. כלומר יכול להיות שכן, אבל זה לא מה שהופך אותם למתמטיקאים.
מתמטיקאים הם אלו שאוהבים מתמטיקה, ממש אוהבים אותה. הם רואים את היופי שבה והם לא מתביישים בהנאתם ממנה.
הם אוהבים את המספרים בין שהם מדומים, מרוכבים, ראשוניים, שליליים, שברים או טבעיים. הם אוהבים את החשבון הפשוט, הדיפרנציאלי, האינטגרלי, האינפיניטיסטימלי והמודולרי. הם אוהבים את הפונקציות הלינאריות, המרובעות, הפולינומיות והאקספוננציאליות. הם מסוגלים בלי בעיות להשתמש במילה "יפהיפה" כדי לתאר הוכחה מתמטית, ואם תעצרו אותם באמצע הרחוב ותשאלו אותם על שימושים של אותיות יווניות, הם יישמחו להעביר לכם הרצאה מפורטת על כל אחת מעשרים ומשהו האותיות הללו (מבוסס על סיפור אמיתי). בפקק תנועה הם עשויים להנות מבדיקה האם המספר בלוחית הרישוי של המכונית לפניהם מתחלק ב-11 (שוב, סיפור אמיתי).
אמא שלי מתמטיקאית, וכבת שלה לא הייתה לי אפשרות שלא לשמוע על חיים שפירא.
חיים שפירא הוא מתמטיקאי לכל דבר ועניין. לא נראה שיש לו ענף מועדף במתמטיקה: הספרים שלו נוגעים בקומבינטוריקה, תורת המשחקים, האינסוף ועוד ענפים רבים שלאו דווקא קשורים אחד לשני. וכשקוראים אחד מהם, מרגישים בהנאה הצרופה העולה מכל מילה ומילה בספר. הוא מת על מה שהוא כותב, בשבילו זה נפלא, רק תנו לו לדבר על מתמטיקה כל היום והוא יהיה מבסוט. זאת תכונה יפה ונדירה, והיא זאת שגורמת לרבים מהספרים שלו להיות חביבים כל כך.
אבל.
ההנאה היא לא מהכתיבה עצמה, אלא מהכתוב. ובעיקרון אין אם זה שום בעיה, אלא שבמקרה הזה נוצר ספר מפוזר ומבולגן. כי המתמטיקה היא לא כוס התה היחידה של חיים שפירא: הוא נהנה עד מאוד גם מעולם הפילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות, קולנוע, מדעי החברה ואופנה דווקא לא. יוצאים מכך ספרים כל כך לא מסודרים שבכל אחד ואחד מהם מופיעה הערה המודיעה שאין חשיבות לסדר קריאת הפרקים! מילא, ככה זה בספרי תיאוריה. דווקא הגיוני. אבל מה זה אומר שבספר יש שלושה פרקים שלחלוטין לא קשורים אחד לשני? יושב לו חיים שפירא, חיוך גדול על פניו ומקליד במרץ. כותב מה שבא לו ונהנה עד מאוד. מגיע הרגע הגדול, וכשהוא מביא את הספר הגמור למו"ל, נוצרת בעיה: אין שום כותרת כללית שתתקשר אל שלושת הפרקים הכתובים יפה כל כך. אז מה לעשות? שואל המו"ל. נקרא לזה "על הדברים החשובים באמת", מבריק מישהו, אולי כבוד הסופר בעצמו. כותרת כללית עד כמה שכותרת יכולה להיות כללית, ורלוונטית לגבי כל הכתוב. רלוונטית לגבי כל מה שעשוי להיות כתוב אי פעם. הזמנה מעורפלת וכוללת לשאריות של מסיבת התה שערך הדוקטור.
תהנה, חיים שפירא. תכתוב ותעשה חיים (חחחח הבנתם?!). צר לי, אבל לפעמים הנאתך עלולה לבוא על חשבון הנאת הקוראים.

איזה כותרת בומבסטית יש לספר הא? מה באמת חשוב?
כנראה שיש דיי הרבה דברים חשובים, כי מרפרוף ראשון כבר הבנתי שאפשר ללכת לאיבוד בקלות בים הנושאים ששפירא בוחן.ולכן באמת הלכתי איתו לאיבוד והרגשתי קצת כמו אליס בארץ המראות שהוא מאוד רצה שנכיר את הסודות שלה.
לא נותרתי עם סל מלא תובנות אחרי קריאת הספר למרות שנהניתי מאוד מהחוויה.
מה שכן חטפתי כמה בוקסים מנטלים. אדם קורא להנאתו פרק על הפילוסופיה מאחורי פו הדוב ומבין שהוא חמור בשדה קוצים...זזו לי כמה רהיטים בראש מהתובנה הזו.
אז לסיכום לא לקחת את הספר בכובד ראש, לתת למסרים של שפירא להיכנס לכם ללב ולראש ומה שנשאר בכם נשאר - הרווח כולו שלכם.

אל הספר הגעתי בעקבות המלצה של חברתי הטובה. בהנאה הקשבתי לפרקים הראשונים העוסקים באושר. אך אט אט נעלמה לי ההנאה פתאום היותר והספר התחיל לעסוק בפילוספיה. לטעמי לא ניתן לשלב מידע הדורש התעמקות והבנה במשפטים בודדים וציטוטים של אושיות כאלה ואחרות המלווים לעתים בהסבר קצר.
מעין פילוספיה על רגל אחת הנוגעת במגוון נושאים מהחיים. לעתים נהניתי ולעתים קבלתי קבלתי כאב ראש. בסך הכל חשבתי כי לא אוכל להטמיע את המחשבות וההגיגים העולים בספר, אך מסתבר שהצליח לו. חלק מהגיגים שקעו אצלי וכאילו צפים ועולים בעת הצורך.

סה"כ ספר נחמד, לעתים מעיק ולעתים קליל שנון בלווי הומור.
לשנוי אווירה אפשרי.