אפתח בוידוי: יש לי פטיש (פ' רפה) למצרים העתיקה, ובפרט לתקופת השושלת ה-18. לפני כמה שנים חלמתי חלום, ובו פגשתי מישהו שכתב, או שהיה בתהליך כתיבה, של רומן היסטורי המתרחש בתקופת הפרעה אמנחותפ הרביעי. בחלום חשתי תסכול אדיר- זו התקופה האהובה עלי, איך לא חשבתי על זה בעצמי?!
מה כל כך מעניין באותה התקופה, שלהי השושלת ה-18 (בסביבות המאה ה-14 לפני הספירה)? ובכן, מעבר לכך שבשושלת זו מלכו שלוש נשים כפרעה (המלכה הגדולה חתשפסות סביב המאה ה-16 לפני הספירה, ונפרטיטי, אשתו של אמנחותפ הרביעי וענחסנפאתן, בתו, שנישאה אחר כך לתות-אנח-אמון, שמשלו לתקופות קצרות), בשושלת זו כונן אמנחותפ הרביעי מונותאיזם והחזיק בתפישה מתקדמת של שוויון ואחווה. כל האלים המצרים בוטלו, ותחתם קם אתון, אל גלגל החמה, שהיה אל יחיד ולא גשמי (הוא יוצג על ידי השמש, אמנם, אך רק לשם המחשת חומו וטובו. הוא לא היה השמש עצמה, כפי שהיה האל אמון). באמנות התקופה ישנו ריאליזם הומניסטי: אמנחותפ ונפרטיטי מיוצגים כשווים, ופסלים לא מעטים מציגים אותם על פגמיהם (פניה הגבריים משהו של נפרטיטי וכרסו המבצבצת של אמנחותפ).
בכל מקרה, כשהתעוררתי מהחלום הבנתי שניתנה בידי ההזדמנות לכתוב רומן כזה. שמחתי. עד שהכרתי את זוגתי, שהביאה לי ספר שמצאה בבית הוריה. "לא קראתי אותו", אמרה, "אבל הוא עוסק במצרים העתיקה. חשבתי שתאהב". ובכן, הספר הוא "שׂאנהת המצרי" והוא התגשמות מוחלטת של החלום שלי. בדיעבד, טוב שנחשפתי אליו: איני חושב שהייתי יכול להגיע לאיכות הכתיבה ולעושר העלילה שהצליח מיקה ולטארי לפרוש בספר. במלים אחרות, לפני שארחיב על הספר עצמו, אסכם את הביקורת בכך שזהו ככל הנראה הספר הטוב ביותר שקראתי מימי.
ועכשיו לספר עצמו.
"שׂאנהת המצרי" הנו אפוס רחב יריעה, המגולל את תולדות חייו של שׂאנהת, בנו המאומץ של רופא מצרי פשוט. הסיפור מסופר בגוף ראשון ומשתרע על רקע מלוכתם של ארבעה פרעונים: החל באמנחותפ השלישי – שאיחד את הממלכה התחתונה (באזור שפך הנילוס) והממלכה העליונה (באזור לוקסור, דרומית לשארם) והרחיב את שלטון מצרים לחלק ניכר מארצות המזרח הקדום – דרך אמנחותפ הרביעי ותות-אנח-אמון, וכלה בחרמחב, שמתחיל, למעשה, את השושלת ה-19.
ב-"משה האיש והדת המונותאיסטית" שעוסק באותה התקופה תוך התמקדות בהיבט היהודי, כותב זיגמונד פרויד: "עיוות של טקסט דומה לרצח. הקושי אינו בביצוע המעשה, אלא במחיקת עקבותיו". אם להשתמש בטרמינולוגיה זו, הרי שמיקה ולטארי מבצע ב-"שׂאנהת המצרי" את הרצח המושלם. הוא מתאר בצורה נפלאה מאורעות וריטואליים היסטוריים, ומתבל אותם בבדיות ובפרשנותו שלו לאירועים מקראיים. כך, למשל, הוא רומז כי מכות מצריים היו קונספירציה של כוהני האל אמון, שבקשו לערער את כוחו של האל החדש, אתון. במקרה אחר, משלב ולטארי את המינוטאורוס מהמיתולוגיה היוונית בעלילת חייו של שאנהת, ומציע פרשנות מעניינת למהות אותו יצור מיתולוגי.
אחד הדברים שהופכים את הספר ליצירת מופת הוא תרגומו של אהרן אמיר. אמיר בחר בצורה מודעת לעשות שימוש בשפה פסאודו-תנ"כית, ובכך העניק נופך היסטורי לספר. למשל: "יופי ותבונה אשר חוברו יחדיו באשה אשר הקשיחו השנים את לבבה סגולות מסוכנות הן, מסוכנות מסכינים ממורטים ומשחיתות רב-יתר מחרמשי-הנחושת אשר למרכבות-המלחמה" (עמ' 438). וגם: "חפוץ אחפוץ להיות רופא באמת," אמרתי במורך, כי עוד נער הייתי וידוע לא ידעתי את החיים, גם לא אשר תמיד תבקש הזיקנה להשית את חלומותיה ואת מפח-נפשה על כתפי הנעורים" (עמ' 31). עונג צרוף.
הספר התפרסם בפינית ב-1945, כך שכנראה נכתב במהלך מלחמת העולם השניה. לאורך הספר ולטארי מבקר את החברה המערבית. הוא קורץ מספר פעמים אל עבר השיטה הקפיטליסטית ועל האופן שבו היא משגשגת מסבלם של העניים (ואף גורמת לסבל, כדי שתמשיך לשגשג). הביקורת מקבלת ביטוי במשנה הפציפיסטית שנושא ולטארי בפיהם של שאנהת ושל אמנחותפ הרביעי. במכוון כתבתי "בפיהם" ולא "בפיותיהם": שניהם בני אותו הגיל ובמהלך העלילה מתגלים עוד ועוד קוים משותפים, שעל מנת לא לקלקל את הקריאה לא אפרטם כאן. שניהם מביעים שאט נפש ממלחמה, מוות ועינויים, ושניהם מוכנים להשתמש בכוח על מנת למנוע את אלה. אל שאנהת ואמנחותפ הרביעי חובר גם חרמחב, בן גילם פחות או יותר, שעם השנים יוכתר לפרעה בעצמו. חיי שלושתם שזורים זה בזה, ומהווים, לדעתי, אמירה על העיוורון האנושי: אמנחותפ מייצג את העיוורון הדתי וחרמחב את עיוורון האלימות ואהבת המלחמה. שאנהת, הרופא, עומד בתווך. אין זה מקרי, אם כן, שתחום התמחותו הוא השבת מאור העיניים לעיוורים.
