אף פעם לא אהבתי בלונים שמתפוצצים. לא רק בגלל הרעש החזק והמבהיל שהם משמיעים בזמן ההתפוצצות, אלא גם בגלל שאני פשוט אוהב אותם שלמים.

את הספר הזה קראתי בפעם הראשונה, כמו את רוב ספרי הילדים שאני מכיר, כשהייתי קטן. וכמו מכל ספר ילדים, גם אצלו נהניתי מן הציורים, מן השפה הקלילה ומהסיפור הנחמד. אבל משום מה, למרות שאני, כמו שאמרתי, לא סובל בלונים שמתפוצצים, לא חשתי יותר מדי הזדהות עם אורי, רון, סיגלית ורותי שהבלונים שלהם, כל אחד והצבע שלו, התפוצצו להם, והשאירו אותם עצובים וכואבים. זאת אומרת, כן הבנתי אותם, כי אם הייתי נקלע לאותה סיטואציה, גם אני כאחד שלא אוהב בלונים שמתפוצץ, הייתי מרגיש עצב. אולי בעצם יהיה יותר מדוייק לומר, שההזדהות שלי לא הייתה מוחלטת. כי איך אומרים? "עד שאתה לא הופך להיות דמות בספר, לעולם לא תצליח להזדהות איתה באופן מוחלט". כי בכל זאת, זה רק ספר, ואלו רק דמויות מתוך ספר, ואני בסך הכל ילד קטן שקורא מתוכו (אבל לא נמצא בו), ושעדיין לא מבין דברים כמו הזדהות עם דמויות (גם אם הן ממש דומות לו באופיין), כי הוא יותר שם דגש בקריאה שלו לציורים היפים, לשפה הקלילה ולסיפור הנחמד - קורא, נהנה, ועובר לספר הילדים הבא, בעודו מקווה שגם בו יהיו ציורים יפים, שפה קלילה וסיפור נחמד.

אבל אז הגיע הרגע, וכשהייתי במישפחתון, באחד הפעמים שלי שם, החלטנו שאנחנו מעלים במישפחתון הצגה שמבוססת על הספר, ומזמינים את המישפחות שלנו כדי לצפות בה. אני שיחקתי את אורי, הילד עם הבלון הירוק. באותו רגע נהפכתי להיות דמות בספר. וכשהגיע הרגע בהצגה שבו אמור הבלון שלי להתפוצץ, הוא התפוצץ, ואני הייתי מאוד מאוד עצוב - כי, כמו שאמרתי, הרעש מבהיל אותי, וגם חבל לי שהוא התפוצץ והרגשתי שהוא סוג של חבר טוב שלי שנפרד ממני פתאום בהפתעה מוחלטת, ושהוא כבר לעולם לא יהיה שלם. כשהבלון התפוצץ, זה היה מאוד מוחשי, וזה עוד משהו שעזר לי להתחבר עוד יותר עם הדמויות בספר, כי בספר זה לא היה מוחשי, פשוט כתוב שהבלון התפוצץ וזה הכל. כאן בלון אשכרה התפוצץ. וגם לא הייתי עצוב רק בגלל שזו הצגה והייתי צריך להעמיד פני עצוב - באמת באמת הייתי עצוב, כי אני פשוט לא אוהב שבלונים מתפוצצים.

ויש לי גם 2 תמונות שההורים שלי, שצפו בהצגה, צילמו. בתמונות, רואים אותי עם הבלון הירוק לאחר שהוא התפוצץ, בעוד הפנים שלי נראות כמו פנים של מישהו בתישעה באב לאחר חורבן בית המקדש, שלא יודע בדיוק איך להתמודד עם החורבן (או יותר נכון, הפיצוץ). הנה הקישור לשתי התמונות: https://s31.postimg.org/nqam49j2z/20160625_085856.jpg
https://postimg.org/image/sbjrfovxd/
והנה גם קישור לתמונה, שבה אני נראה יחד עם הבלון הירוק, לפני שהוא התפוצץ, שמח ומאושר: https://postimg.org/image/g5sq08o5j/

***

פתאום נזכרתי בספר הזה. ואחרי שנזכרתי בו, נזכרתי גם בעוד ספר שקראתי, שלמרות שהוא לא ספר ילדים ולמרות שקראתי אותו בגיל מבוגר הרבה יותר, הציור בכריכה הקדמית שלו מזכיר מאוד את הציור בכריכה הקידמית של 'מעשה בחמישה בלונים' - והספר הזה הוא 'הכול יהיה בסדר' של דן יוספן.

ואז גם הבנתי שבין שני הספרים יש איזשהו קשר, מעבר לתמונה בכריכה הקידמית. הבלונים שמתפוצצים בספר של דן על ידי אותה זקנה ערירית, הם בעצם מטאפורה לכעס, לייאוש ולפסימיות של החיים (לפחות ככה אני פירשתי, כי הפרשנות בספר פתוחה). גם הפרשנות להתפוצצות של הבלונים ב'מעשה בחמישה בלונים' היא פתוחה לניחושים ולתיאוריות, אבל במקרה הזה דווקא מרים רות, הסופרת שכתבה את ספר הילדים הזה, נתנה את הפרשנות שלה למעשה, וכך היא כותבת: "הבלונים הם החלומות והחלומות מתנפצים. רק אחד נשאר: הבלון האדום. ואני לא יודעת איפה הוא. הרוח נשאה אותו, תרתי משמע, והוא ממשיך לרחף. לאן שהרוח תישא אותי, לשם אגיע".
מכך ניתן להבין שכמו בסיפורו של גד, האיש שאשתו מתה בגלל תאונת דרכים שעברה, וכתוצאה מכך נכנס לדיכאון ומנתק קשר עם כל מי שהכיר במשך הרבה שנים, ובמהלך התקופה שבה הוא חש דיכאון, הוא רואה את אותה זקנה ערירית שמנפצת אחד אחד את הבלונים שנותנים לה, כמטאפורה למצב שבו הוא שרוי ולפסימיות והייאוש שלו, שבזה אחר זה, כמו שהתפוצצו הבלונים, מתפוצצים כל התקוות והחלומות שלו - כך גם במקרה של מרים, שמחפשת את החלום שלה ואת התקווה שלה, לאחר שכל החלומות והתקוות שלה התפוצצו כמו בלונים, וכותבת על זה ספר (הו! הנה עוד סיבה ל'למה אני לא אוהב בלונים שמתפוצצים'...).

וכשנזכרתי בשני הספרים, נזכרתי גם שמשום מה, למרות סיפורי האישי, לא כתבתי ביקורת על הספר, ולכן החלטתי לכתוב אותה עכשיו.
ואולי זה דווקא טוב שחיכיתי עם זה, כי כשהייתי קטן גם לא הייתה לי את היכולת הזו לנתח סיפור בצורה כזו מסובכת, ושלא לדבר על ניתוח של שני סיפורים שנראה שאין ביניהם כל קשר כי הם אינם דומים בכלל זה לזה בסגנון, והקישור ביניהם.

מדהים איך קשר שכזה יכול לקרות בין שני דברים שונים כל כך. ועוד יותר מדהים, זה ההזדהות המוחלטת שלי עם הדמויות בסיפור שהשיא שלה היה רק אחרי שקראתי אותו, כשעשיתי משהו אחר, משהו שהוא לא לקרוא.


ותעשו לי טובה בבקשה, אבל בפעם הבאה שאתם אחוזים בידיכם בלון ומתכוונים לפוצץ אותו ברישעות כדי להפחיד את אלו שמפחדים מבלונים, תחשבו פעמיים לפני שאתם עושים את המעשה הזה, כי מי יודע כמה חלומות ותקוות ניפצתם עכשיו לאותם ילדים מפוחדים - חלומות ותקוות, שהבלונים האלה יישארו שלמים ושלא יתפוצצו, כדי שיוכלו להיות שלהם.

ספר יפה לגיל הרך.נמצא כמעט על כל מדף בגני הילדים
מתח לילדים מה קרה לבלונים...מה קרה לבלון האחרון שלא
התפוצץ נהנתי מכל רגע שהילדים הקשיבו וביקשו לראות כל
תמונה..הספר כתוב יפה ומאוייר יפה נשאר לפרגן
ובכן-מומלץ בהרבה חום לקטנים שלנו.

ספר הילדים הראשון של בתי ובני. לדעתי ספר ילדים מושלם, פשוט אך חכם, משעשע אך מסתיים בנימה קלה של עצב ומלווה בציוריה המקסימים של אורה איל. אין ילד שלא נשבה בקסמו וחוזר בהתלהבות על החרוזים הנצחיים "אל תבכה רוני רון, זה סופו של כל בלון." בהחלט לקח טוב לחיים...

בהתחלה לא הבנתי את ההתלהבות אבל אחרי שראיתי את הפרצוף של הבת שלי מתמוגג מאושר בפעם הראשונה שראתה את הספר הבנתי שזה ספר מקסים
הבת שלי בת שנה ועשר ממש אוהבת אותו

לפוצ'קה ולי יש נוהג- קריאת ספר לפני השינה. אמש קראנו את "מעשה בחמישה בלונים". לא בגלל שהתרשמתי ממנו, אלא בגלל הביקורות הנלהבות של שאר ההורים. בכל פעם בו מבקשים המלצות על ספרים לפעוטות, שמו של הספר עולה.
למען האמת, לא התרשמתי ממנו לטובה. לא הבנתי על מה המהומה סביבו. רק לאחר שהקטנה התעוררה שעה לפני שעת ההשכמה הרגילה שלה, והסתובבה בשקט ברחבי הבית תוך שהיא מדפדפת בדפיו של הספר, הבנתי את המשיכה. כנראה זו התמימות והפשטות של הספר, שמושכת את הפעוטות, אך לא ניתן להתעלם מכך שהספר אכן מוצא חן בעיניהם. לא לחינם הוא מכבב בכל גן ובכל ספריה ראויה.
טענה יחידה יש לי כלפי הספר- בלון שמתפוצץ לא עושה "בום טראח!".

ספר ילדים מקסים, למרות שלפני שנים קראתי,נישאר בי זיכרון מתוק מהספר, מומלץ בחום

בספרים של מרים רות, יש חכמה רבה. הם אולי נראים פשוטים ושטחיים- אבל זה מנק' מבט של מבוגרים.
רות כתבה בזמנו, כי ספריה עוסקים בהתמדדויות רגשיות של גיל הילדות, באופן פשוט רגיש וחכם- בעצם כמו חשיבה ילדית. לדוגמא: הספר מעשה ב5 בלונים, מציף את הקושי של ילד שמתוסכל או כועס על דבר שנגרם לו על ידי מבוגר אהוב (אבא של רון) או דמות אהובה אחרת (מיצי החתולה). מתוך הספר הילד יכול להתחיל להבין שישנה עשייה שגורמת לתסכול אצל הילד, גם אם היא לא מיועדת לכך. משם ועד ההורים שלוקחים את הילד לרופא שיניים הדרך ארוכה, אבל די ברורה.
אגב, דבר דומה קרה ליעל מהבית של יעל, שאימה "הרסה" לה את הבית שבנתה מתחת לשולחן...
יש חוכמה נפלאה בספרים האלה. כדאי לקרוא על מרים רות והבנתה הנפלאה את העולם הילדי.

ספר שאני מאוהבת בו הקראתי אותו לכל ילדי הגנים שאני מלמדת וכולם מתרגשים מחדש כל פעם, ישנם אין ספור דרכים להציג את הסיפור בעניין רב ומוחשי וכל קריאה מלווה בהגשה מחודשת פשוט כייף שלא נגמר ילדותי מתוק ואהוב.

ופתאום בום טרח מה קרה?הבלוןהתפוצץ הבלון ניקרע.לא נורא רוני רון זה סופו של כל בלון......לכל ילדיי ישראל.תנסו את הצורה המרתקת של ירון לונדון כמספר.