ספר יוצא מן הכלל אבל... גם קשה לקריאה באופן יוצא מן הכלל. קודם כל כמעט 500 עמוד שזה מראש קושי, שנית - עודף כזה של מידע היסטורי, שמות, אנשים, כינויים, קדושים, מלכים, ערים, התפלספויות וכו' - מעמיס על המוח והראש באופן כזה שמדי פעם -אני מודה - העברתי דף ללא שקראתי עד הסוף. החלק השני של הספר אחרי מותו של פרידריך ברברוסה- מיטיבו של באודולינו ו"אביו" המאמץ - תיאור המסע של באודולינו וחבר ידידיו לממלכתו של הכומר יוחנן עם "הגביע הקדוש" (שכולו בפועל פנכה עלובה) הוא יותר ממקסים, מלהיב, פנטסטי, דמיוני ברמות, תיאור של יצורים משונים, אירועים בלתי אפשריים ומה לא. הסוף הוא אפילו פתרון של תעלומה בלשית. באודולינו הוא שקרן-על, אבל מקסים לגמרי, מצליח לשנות את ההיסטוריה בזכות הצעות משונות, דמיוניות שברוב המקרים מצליחות לו. ספר למטיבי קרוא שאם יצליחו להתגבר עליו - יודו על כך - כמוני.

אך אומברטו, אומברטו.
אין ספק שמדובר בגאון, איש אשכולות, סופר, היסטוריון, בלשן ועוד.
מלא רעיונות מבריקים, שגורמים לחשוב, אבל הטרחנות... עודף המידע במוחו... נשפך עליך ומטביע אותך עד שאתה לא יכול יותר.

ספר אחד שלו אהבתי נורא, וקראתי בו כל מילה למרות המאמץ: "שם הוורד" המצוין. אולם בשניים נוספים שרציתי לקרוא בעקבותיו "המטוטלת של פוקו" ו"באודולינו" (שאת שניהם ניסיתי פעמיים) פשוט לא יכולתי להמשיך. הוא ניצח אותי, הרגשתי באמצע הספר שאני בדקה האחרונה בבדיקת מאמץ בריצה, שפוך לגמרי מעודף מילים, עובדות ורעיונות – הפסקתי באמצע.

למרות שלא צלחתי את הספר, אי אפשר שלא לחשוב עליו אחרי הקריאה.
הרעיון מבריק – "האם מוצאם של דברים במעשה תרמית שולל את השפעתם ואת משמעותם ההיסטורית?".
בהומור, ציניות וסרקאזם, באודולינו, גיבור הספר, כמו הברון מינכאוזן ממציא כזבים, אולם כאלה שהופכים להיסטוריה ו"אמת" (כמו שפורסט גאמפ המציא את הסמיילי, ופוצץ את פרשת ווטרגייט).
נחמד לדמיין ולהפליג במחשבות, על כל הדברים שאנחנו מחשיבים היום כהיסטוריה, דת או אמונה יוקדת שהתחלתם במעשה תרמית.

דמיינו את הראשונים שהמציאו את חוקי ומנהגי הדתות, את אלה שלוקחים אירועים שקרו או לא ומשתמשים בהם כמיתוסים, ואת ה"ההיסטוריה" של המנצחים.
כמו במניפולציות של פרסומות, מה שאנחנו מאמינים בו, ומה שאנחנו חושבים שקרה, בעצם הומצא, סופר, שונה, והותאם על-ידי אנשים בעלי אינטרס או מחשבה כלשהיא והנה אנחנו שנים אחר כך חיים את הסיפורים הללו שמעצבים את אמונותינו ומחשבותינו... (לא אשים פה דוגמאות כדי לא להרגיז... כי זה מעצבן לחשוב על זה).

למרות הרעיון המבריק, אומברטו לא יכול להתאפק, וכמו במטוטלת הוא פשוט "חופר", מעמיס עליך את כל מה שהוא יודע או יכול להמציא, וזה מעייף.

אם אהבתם את המטוטלת שלו, בטח תאהבו את זה גם, הוא אפילו יותר "קליל" (וקצר!), אבל אם לא מספר פרקים מספקים בשביל ליהנות מהרעיון לפני שתטבעו.

הרעיון העיקרי של הספר מובן מאוד מהר. אבל הספר ממשיך וממשיך עוד ועוד. הרבה זמן לא יצא לי לקרוא ספר שהיה כל כך קשה להיכנס בספק ולשקוע בו לחלוטין, אני מניח שחלק מזה זה בגלל חוסר הבקיאות שלי בהיסטוריה הרלוונטית.

כשסיימתי את הספר חלפה מחשבה בראשי שאם באודולינו היה חי איתנו היום, אז לבטח היה בעל חברה בשם "באודולינו הפקות" או "באודולינו יחסי ציבור".

הוא ילד למשפחת איכרים, שהגורל הפגיש אותו עם פרידריך ברברוסה והוציא אותו מחיי בורות ועוני אל חיי החצר. הוא טיפוס חכם הלומד במהירות ויש לו שאיפות. הקיסר הופך אותו ליועצו ואיש סודו. הימים הם ימי הביניים, שקיעת ביזנטיון ומאבקי כוח בין האפיפיורים לקיסרים. במסגרת הניסיונות לקבע את מעמד הקיסר כריבון עליון, גם על הכנסייה, מנסה באודולינו להמציא עולם מושגים בו קיימת ממלכה נוצרית במזרח שמלכה הוא כומר ומכאן נובע שיש לתת לקיסר הגמוניה על הדת. הוא וחבריו מנסחים מכתב מהכומר יוחנן, מלכה של אותה ממלכה מסתורית, ובו מוזכר ברמיזה הגביע הקדוש, המוענק לקיסר.

מדובר כאן בבניית "תדמית" בהתאם לרוח התקופה ההיא. בתחילה זה נראה רחוק ושייך לעולם שאין אנו מכירים, אבל לאט מבינים שגם בימינו אנו עושים את אותו הדבר ביחסי ציבור, כלומר מספקים פרטים ומידע שנראים לנו כמקדמים את הנושא ומתעלמים מפרטים שאינם תומכים בקונספציה. לפעמים אנו גם משלימים בפרטים מהדמיון או מהיסקים לוגיים כפי שבאודולינו וחבריו עושים כדי לקדם את תדמית הקיסר. משהו כמו "אמת בפרסום" במקום "פרסום אמת".

לדוגמא מותר לשכפל "שרידים הקדושים", אבל שיהיו במקומות רחוקים זה מזה כדי שהחסידים המקומיים לא ידעו על הקהילה האחרת. אפשר לקחת פנכת אוכל של אביו של באודולינו ולהכריז עליה כ"גביע הקדוש", הרי ישו לא שתה מגביע זהב, ואביו של באודולינו הוא צדיק גמור. אפשר לזייף מכתב מהכומר יוחנן, שהרי, בדיעבד, אם היו מגיעים אליו הוא היה שולח מכתב כזה. אפשר לקחת שרידי גופות ולהכריז עליהם שהן "האמגושים", קדושים נוצרים.

באודולינו יוצא למסע עם חבורתו כדי למצוא את הכומר יוחנן. המוטו שלו הוא: האמונה עושה את הדברים אמתיים. ואכן הדינאמיקה של הספר מוכיחה שהדברים שהוא מאמין בהם מתגשמים. הוא כמו כלב הרודף את זנבו. הוא יוצר מיתוס או שמועה ומתחיל להאמין בהם בסופו של דבר. הם עוברים בארצות מסתוריות, רואים יצורים מוזרים. נראה שהסיפור שלו בא לאמת את מה שחזה בדמיונו, ומתבסס על המיתוסים של ימי הביניים. ניקטאס, השומע את הסיפור מפיו, עומד בפני דילמה. הוא צריך להחליט אם לפניו נוכל או מאמין, אבל מבין, בסופו של דבר, שהאגדות הללו טבען להתפתח ולצמוח באופן עצמאי ולהפוך להיסטוריה. מה שהאנשים מאמינים בו הופך לאמת.

הספר עוסק בשאלה אוניברסאלית ואקטואלית: עד כמה הדברים שאנו רואים סביבנו-- ההיסטוריה, הדמויות, האירועים-- הם תוצר של הפקה ליחסי ציבור. למרות הרקע ה"ימי ביניימי", הסיפור רלוונטי לימינו אלה, ימי בניית התדמית, היחצנות והפרסומת המסחרית. יש פה אמירה קשה על טבעם של הדברים שאנו מאמינים בהם. יתכן שיצרנו אותם מתוך אינטרס או חיפוש עוצמה.

מומלץ לאוהבי הרומן הפיקרסקי ולאלה שתוהים אם המציאות שמסביבם אינה "הפקה" של משרד יחסי ציבור רב כוח. התרגום מצוין, יש שטף בעלילה, יש מתח ויש סוף סביר. אני אהבתי.

רומן מלא תהפוכות, מלחמות, אהבה ודימיון. איכר קטן מלא דימיון מצליח להגיע למקומות שאיש לא היה בהם ולספר את סיפורם. ההוכחה הבעלדית לכמה שקל ופשוט לעוות את ההיסטוריה. כמו שנכתב בספר: "כשמדובר בהיסטוריה גדולה אפשר לשנות אמיתות קטנות".
מלבד עלילה סוחפת יש בספר אוצר מילים מרהיב ומרתק. אל תפספסו !

לא דיבר אליי בכלל, הפסקתי באמצע. משום מה הקריאה לא זרמה לי, הדמויות לא מעוררות עניין, מאוד שטוחות וחסרות אופי ורגשות (מעבר לגיבור הראשי שממציא סיפורים הזויים שאיכשהו מתממשים, שזה בעצם הדבר היחיד שמאפיין אותו), העלילה חסרת כיוון, כביכול הרפתקאות אבל לא ברור למען מי, מה ולמה...יכול להיות כמובן שמדובר רק בטעם שלי ואחרים ימצאו בספר הזה משהו שאני לא תפסתי

מאד אהבתי את הספר בגלל המסע החריג ביותר שהוא מעביר את הקוראים. באמצע הספר הוא הופך מראליסטי-פחות-או-יותר לפנטסיה מוחלטת, וזה קורה בצורה מאד מקורית. כמות ההמצאות יוצאת דופן. הביקורת שלי היא שמרוב המצאות ותפניות היה חסר לי עוגן מוצק. אפילו ההמצאות והבדיות של הגיבור הופכות להיות כאילו מציאות מאוחר יותר (כולל שבע גולגלות, כולן של יוחנן המטביל, שמשתתפות במסע) - וזה חלק מהייחוד של הספר. אחרי שסיימתי דווקא לא הרגשתי שאני חייב לקרוא ספר נוסף של אקו - להפך. צריך מנוחה.

ספר קשה להפליא, אין כל פורנטה של ממש- לא חובה