מיץ פטל.
אין מי שלא מכיר את השם הזה: מורות, גננות, תלמידים, ילדים ומי לא. הבעיה האמיתית היא לא איך קוראים לו אלא איך הוא נראה, מיהו בכלל המיץ פטל הזה.
וזאת אף אחד לא יודע.
על כן, אריה אחד וג'ירפה אחת מוכנים למנוע מכם את הסבל שבאי ידיעה ומנסים לגלות את התשובה עד שלבסוף הם מגלים למרבה ההפתעה שמיץ פטל הוא בסך הכל ארנב. לא פחות ולא יותר.

ניתן להגדיר את הספר הזה בקטגורית 'מותחן לפעוטות'. הנה, כך:
*מיץ פטל- הוא הפושע המרכזי. הוא פושע מתוחכם שמתחמק בקלי קלות מהמשטרה ושומר על זהותו הסודית והסמויה.
*האריה והג'ירפה- צמד חוקרים נועז ושאפתן שמנסה לפתור את התעלומה המטרידה והבעייתית עד כדי כך שהם מוכנים אפילות למות למענה- והעיקר רק שמיץ פטל ייחשף.
*והסוף- הסוף המפתיע לכאורה שבו כל מה שהאריה והג'ירפה (וגם אתם הקוראים) חשבו עד כה, התגלה כטעות ושהדבר הכי בלתי צפוי שהיה יכול להיות, קרה!

זה, פחות או יותר, מה שחשבתי כנראה בגיל 3 כשקראתי את הספר בפעם הראשונה. עכשיו זה קצת אחרת.
אז הרעיון לכתוב על הספר 'מיץ פטל' ביקורת, הגיע אליי בגלל משהו שקרה לפני שבועיים בערך: כשאמא שלי (שנוהגת לקרוא ספרי ילדים בזמנה הפנוי) הביאה את הספר הזה הביתה.
כשראיתי את הספר בידיה, מיד רציתי לקרוא אותו. חוץ מהעובדה שאני זוכר שנהנתי ממנו מאוד לפני הרבה זמן, כשהייתי ילד קטן, לא זכרתי כלום אז החלטתי שאם הוא כבר פה, אז שאקרא אותו קריאה מחודשת ואזכר בנוסטלגיה.
מה יש כבר להפסיד? כולה 5 דקות מסכנות.
מה שלא ידעתי הוא שחמש הדקות האלו השפיעו עליי מאוד. ואת זה תראו בביקורת.
אז איפה עצרנו, אה כן, אז התחלתי לקרוא את הספר...

אז התחלתי לקרוא את הספר.
משום שלא זכרתי דבר מהספר, חוץ מהעובדה שנהנתי ממנו מאוד ושהסוף היה נורא מפתיע, (כמו שכבר אמרתי) אז ציפיתי גם עכשיו שהסוף יפתיע והסיפור יעניין.
אתם לא יודעים עד כמה זה לא נכון.
אז כן, הסיפור נשאר אותו הסיפור, הסוף נשאר אותו הסוף. השינו היחיד היה בי: קודם כל, התבגרתי. שנית, נהייתי חכם יותר. התחלתי לחשוב גם מחוץ לקופסא. הראייה שלי יותר חדה מבעבר וכמובן שהמותחן פעוטות הזה כבר לא ממש יעניין מישהו שהספיק לקרוא ספרי מתח מפורסמים כמו 'צופן דה וינצ'י' או: 'חשוב על מספר'.
{על פירוט רב יותר בנושא 'ילדים ומבוגרים- השוואות' תוכלו למצוא בביקורת של אלון דה עלפרט על הספר 'שבריר'}

בשביל שלא יווצר בלאגן, אספר לכם את התקציר. והפעם מנקודת מבטי כיום, מנקודת מבטו של נער מתבגר לכאורה בן 15:
אז ככה, מיץ פטל הוא מישהו שאף אחד לא יודע איזה חיה הוא. (אם הוא בכלל חיה) והוא תמיד מסתתר מכולם. יום אחד אריה וג'ירפה באים לחצר ביתו ושואלים אותו שאלות. והכל בשביל שיגלה להם מיהו.
{אם אפשר להעיר שניה, אז זו בעצם מן הקבלה ספרותית לחקירה אכזרית מלווה באיומי אקדח. רק בלי איומי אקדח, בלי המכות, בלי הסמים והאלכוהול. קיצר, זה לילדים. למה להרוס את התמימות?}

הנה טעימה קטנה:
"אתה סוס?"
"אתה כלב?"
"אתה טווס?"
"אתה פיל?"
"אתה אתה חמור?"
"אתה היפופוטם?"
"אתה עציץ?"
"אתה שולחן?"
"מה אתה בכלל??????????????????"

נו באמת. זו חקירה זו? אפילו למשטרת ישראל יש כמה טריקים טובים ושימושיים יותר.

אבל לא משנה. כי כך או כך, אחרי כמה וכמה שאלות לגבי זהותו של מיץ פטל (כל שאלה ושאלה זהה לשנייה חוץ משם החיה או הרהיט או מה שזה לא יהיה) הם מגלים שמיץ פטל הוא ארנב (הופ!) ומרגע זה, מיץ פטל נחשף, מובס, האריה והג'ירפה ניצחו את ה"רוע" והכל נגמר בטוב.

אבל אם זה לא מספיק אז הנה, יש עוד משהו דבילי ששמתי אליו רק עכשיו וכשהייתי ילד בכלל לא ראיתי: אם תסתכלו טוב טוב על האיורים (כן כן, הפעם זה באיורים) אז תוכלו לראות שבמשך כל העמודים של החקירה, מבצבצות להן אי שם אוזני ארנב לבנות.
ואני אומר: איזה מן ספר מתח זה (וגם אם זה לפעוטות) אם התשובה ידוע מראש? מה, המאייר חושב שילדים לא מספיק נבונים בשביל לא לשים לב לתמונה? מה, הם לא חכמים בשביל להבין שאלו הן אוזני ארנב?
קיצר, נהרס כל המתח.

אבל נו טוב, מה אני כבר יכול להגיד להגנתי? זה בסך הכל ספר ילדים, רבאק. הוא מתאים לילדים, ורק לילדים. אם מבוגר כמוני יקרא אותו הוא לא יבין את הקסם שבו. אבל לעומת זאת, אם ילד יקרא אותו, הוא יהנה על בטוח.
ואין מה לעשות, מזדקנים. כולנו (אבל כולנו) מזדקנים ובאיזשהו שלב אנחנו כבר לא בקטע של ספרי ילדים, אנחנו עוברים שלב, עוברים מדרגה ועוברים לליגה של הגדולים.
ככה זה.

אבל עדיין, ממיץ פטל ציפיתי ליותר.

****





זה ספר איום ונורא. באמת. למה ילדים אוהבים אותו? אולי כי יש בו בעלי חיים ואין בו היגיון. לילדים אין היגיון. כמו נוף ושוקולד מריר, כל הקטע של היגיון פשוט לא עובד עליהם. לא, אני לא מתכוון לחיות מדברות, זה באמת בקטנה. הרי בכל סרט אנימציה בחמישים שנה האחרונות יש חיות מדברות. אבל למה שהחיות יגורו בבית, לא משנה באיזה צבע של תריסים ווילונות? ולמה שהאריה יתייעץ עם הג'ירפה על משהו? ולמה יהיה איכפת להם מה זה מיץ פטל? אם הם כבר מדברים, הם לא קראו את שימבורסקה שכתבה שלחיות לא איכפת מכלום? ושאין להן מצפון? כנראה שלא.

יש לי תיאוריה רופפת, אבל הגיונית, והיא שחיה שנהב כתבה את הספר הזה במכה אחת, בעשר דקות, אחרי שהיא חזרה מהעבודה והילדים שלה ביקשו ממנה שתספר להם סיפור והיא עשתה מה שהורים עייפים עושים כשהילדים שלהם מבקשים סיפור. היא חירטטה משהו. מהראש. על חיות ועל בית עם ווילונות. יש מצב שהיא אפילו היתה אחרי השאכטה של הערב, כי בסיפור הזה אין שום פאקינג היגיון. אין בו רצף, אין בו מהלך סביר, אין בו מוסר השכל, אין בו תובנות, אין בו ציורים יפים, ההתחלה שלו גרועה, האמצע מפגר והסוף תמוה ומחוסר קתרזיס. מי קורא לארנב מיץ פטל? ההורים שלו? אולי אחרי יום מעייף בעבודה? וחוץ מזה, איך בכלל הג'ירפה והאריה יודעים שיש מישהו שקוראים לו מיץ פטל (שזה שם נחמד לחיית מחמד, בדוחק)? ולמה להם לצאת לחפש מה זה? אין להם חיים? שלא לדבר על העובדה האידיוטית שאחרי שהם מגלים איך נראה מיץ פטל, הם לא יודעים שזה ארנב, כי הם לא יודעים איך נראה ארנב, או יתוש, או נמר, צפרדע או קיפוד, כי הם בחיים לא ראו כאלה, אובווייסלי. אחרת הם לא היו מנסים לנחש "מה" הוא. איך הם יודעים שהג'ירפה היא גירפה ושהאריה הוא אריה אם הם חושבים שהארנב הוא נמר? ולמה להם לנחש מה הוא משהו שהם לא יכולים לשייך לשום קבוצה כי הם לא יודעים נאדה על העולם?

יש להניח שהילדים של חיה שנהב לא צחקו, אבל בהחלט אפשרי שהם הקשיבו לה בפלצות ואז ביקשו עוד פעם, כי ככה ילדים עושים, הם מבקשים עוד פעם. גם הילדים שלי. משהו ברפטיציה עושה להם טוב. אז אולי היא שוב סיפרה להם את הסיפור למחרת, בשינויים קלים. אחר שלושה ערבים כאלה, לחיה שנהב נדלקה נורה קטנה מעל הראש, והיא החליטה שאולי יש פה משהו. כסף, פוסיבלי. היא העלתה את הטקסט הבלתי קוהרנטי על הכתב (שזה אומר שמה שיש כאן עבר עריכה!!!) חיברה למשפטים התמוהים את האיורים המזעזעים של תמרה ריקמן שהיתה בטח השכנה שלה ממול או אמא אחרת מהגן, והשאר, כידוע היסטוריה. מיליוני ילדים עם צלקת חבויה בנשמתם.

אם יש משהו אחד טוב שאני יכול להגיד על הספר הזה, הוא שכשהאריה אומר לג'ירפה, "ג'ירפה,", היא עונה לו, כמו שג'ירפות עונות, "מה?"


****

מיץ פטל הוא דמות טראגית. ארנב מיוסר המרגיש אי נוחות בעורו שלו, בעל חרדה חברתית תהומית, המובילה אותו לחיי בדידות והסתגרות בביתו.
לא מיץ פטל הוא זה אשר מהתל בשאר חיות היער, אלא נפשו של מיץ פטל מהתלת בו.
ההסתגרות שלו עוררה דוק של מסתורין סביב השאלה: "איזו מין חיה אתה", כמו גם את התחושה מצד חיות היער שמדובר בסנוב מתנשא. בפועל, מיץ פטל משווע לחבר, מישהו שיושיט לו יד וימשה אותו מים הבדידות המקיף אותו.
האריה והג'ירפה הם המושיעים של מיץ פטל. בתמימותם, (הגובלת בטיפשות), ומבלי להתכוון לכך ממש, הם עונים על משאלתו הכמוסה של מיץ פטל להינתק מחבלי הבדידות וליצור לעצמו קשרים חברתיים.

הספר חכם. ילדים יכולים ללמוד ממנו (בין השאר) על היתרון והסיפוק שביצירת חברים. האיורים האבסטרקטים- משהו רק מוסיפים לחן ולייחודיות של הספר הנפלא הזה.

ספר מעולה סוחף את ילדי גיל הרך
הילדים שבגן היו מהופנטים.
מי היה מיץ פטל..
קודם הרגל הלבנה יצאה..
אח"כ זוג אוזניים ארוכות..
תשמעו גם אני נהנתי לספר להם בדרמתיות
עד שהיה להם קשה לעזוב את פינת הקריאה..
בגדול מומלץ לזאטוטיכם.

ברוח הספר אנסה לכתוב ביקורת נונסנסית
---למי שלא יודע, נונסנס, או בשמו העברי אי-גיון - הוא בעיקרו אמירה או כתיבה של סדרת דברים חסרי פשר בטון רציני - ממש כאילו היה מדובר בהשתלשלות הגיונית לחלוטין!
על אף שנדמה שלכתוב אי-גיון זהו הדבר הפשוט ביותר בעולם (ועל כך ביקורתו המומלצת של אלון דה אלפרט) - אין הדבר כך. על מנת לכתוב קטע אי-גיון מוצלח יש צורך בהמון מחשבה על בנייה טובה של הטקסט, וכמו כן גם בשליטה רצינית במיומנות הכתיבה "בהיגיון" עד כדי יכולת לשחק בה. בנונסנס יש הגיון פנימי כבכל כתיבה. למעשה כנראה שמלאכתה של חיה שנהב הייתה הרבה יותר קלה אם הייתה מחליטה לכתוב ספר ילדים "הגיוני"...-----

נוכחותו הצבעונית בצבעי ירוק אדום וצהוב של ברנש בשם מיץ פטל לא מצאה חן בעיני תושבי השכונה, כמו גם נטייתו להסתגרות וחוסר הסכמתו לשתף פעולה בהצבעות ובישיבות דחופות שנערכו בחורשה. לאחר שיצא בסערה מישיבה שעניינה "אם היית חיה - איזו חיה היית?"
החליטו כל החיות לא לשתוק על כך ולחייב אותו לתרום את חלקו כתושב.
האסטרטגיה המרכזית שבה נקטו החיות כדי לחייב שקיפות בחורשה הייתה חזרה אינסופית על השאלה "מי זה מיץ פטל?".
האריה שנבחר מטעמים מקצועיים בלבד לראש הועד, החליט שמתוקף אחריותו ומעמדו עליו לנקוט יוזמה אקטיבית יותר - ונידב את הג'ירפה לנקוט.
האריה והגירפה יצאו למשימה הקשה וכעבור שתי דקות הגיעו.
הם החליטו שהדרך הכי טובה תהיה הסוואה ומארב, אך תוך זמן לא רב פרץ ביניהם ויכוח מר על האופן הנכון להסתוות בשטח.
כל אחד מהם טען שהדבר הכי חשוב בהסוואה הוא להסתתר בתוך שיח שמכסה את כל גופך ולצעוק כל פעם שהאויב חושב שלא רואים אותו.
בסופו של דבר הם הסכימו להסתתר בתוך שיח שמכסה את כל גופם ולצעוק בכל פעם שהאויב חושב שלא רואים אותו.
הם ניסו ליצור קשר עם המודיעין לאחר שלא הצליחו לפענח איזו חיה הם רואים עקב רמזים קלושים מדי של רגלי ארנב, אוזני ארנב וגוף של ארנב.
לאור כשלונם ניסו לשנות טקטיקה ולשבור אותו בשיטות בדוקות כמו לספר לו שהשותפים שלו לפשע הלשינו עליו וגם לרמוז בצורה אלגנטית וחורצת לשון שאין להם צורך אמיתי בהודאתו.
לאור המצוד מחוץ לביתו הגיע מיץ פטל למסקנה שזהו הזמן המתאים ביותר לעדור בגינה שלו.
ברגע שהג'ירפה והאריה הבחינו בו עודר - הם הבינו די בקלות שמדובר בפיל, יתוש, נמר, צפרדע, חזיר, קיפוד או ארנב.
מיץ פטל מתקשה להבין כיצד נתפס ומבקש להתחרות איתם בריצה
לאחר שהוא מנצח אותם הוא מנצח אותם - נכנס לביתו וטורק את הדלת. כך הוא מחזיר את המצב לקדמותו ומותיר את הג'ירפה והאריה שוב ללא קצה חוט.
הם מצידם מחליטים להמשיך את ביקור הנימוסין ומצלצלים בדלתו בנימוס.
הארנב מכניס אותם פנימה ושואל מדוע הם לא באים לבקר אותו.
הארנב מציע להם ממתקים ושתיה ובתמורה הם ימכרו את ערכיהם והם מסכימים.

ספר ילדים מעולה שזכה לקטילה מעולה ואיומה של אלון דה אלפרט, שאני לא מסכימה איתה בכלל. הילדות שלי לא הייתה נראית אותו דבר ללא מיץ פטל, ואני חושבת שחשוב לחשוף את הילדים לנונסנס מצויין שכזה, שמבלי לקחת את עצמו בכובד ראש מעלה סוגיות עמוקות באמת כמו הזכות להגדרה עצמית.
תושבי החורשה לא מסתפקים בתשובתו של מיץ פטל לגבי זהותו - "אני מיץ פטל", ומכריחים אותו להגדיר את עצמו במושגים המקובלים בעיניהם, ובעיניהם בלבד.
יש כאן מסר חשוב על קבלת השונה, ואני לא אתפלא אם הספר נכתב על הקהילה הגאה עוד לפני שקראו לזה כך (בגלל הבית הצבעוני, עניין ה"סוד", והסירוב ואולי חוסר היכולת להיות "כמו כולם")
ממליצה בחום, ובמיוחד על גרסת הקריינות המעולה של גידי גוב, שהוא אלוף הנונסנס עוד מימי כוורת.

נכדי ואני אהבנו ונהננו.
קראנו ביחד , זאת אומרת שאני הקראתי והם האזינו ולא פעם אחת, פעמים רבות.
לא פשוט להיות אריה ואחרי זה ג"ירפה ושפן מסתתר.
הכי קשה שהגירפה והאריה מדברים ביחד. כי קשה להקריא בשני קולות אבל כשרוצים מתגברים.
בקיצור נהננו וכסב אני מעיד שהכיף הכי גדול שלי יותר אפילו מטיול לחו"ל להקריא ספורים לנכדי.
זהו רגע שנשאר מתוק ובטעם של עוד פעם הבעיה שהם מתבגרים מהר מידי, למזלי יש לי את דוד הוא רק בן חודשיים והוא מבחינתי מעומד וודאי ל"מיץ פטל" ל"אריה שאהב תות" ו"לדירה להשכיר".
המלצה חמה גם להורים עזבו הכל את תוכניות הטלויזיה , את החדשות. ותכנסו לעולמם של הארנב והאריה ושל החיות החיות ב"דירה להשכיר" היפה בפשטותו ובשפה הנפלאה של המשוררת. לאה גולדברג קהל היעד שלכם - "המאזינים" מוכנים לשמוע שוב ושוב ולכם זוהי הנאה צרופה.

מי לא קרא את מיץ פטל כשהוא היה קטן?
זהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בילדות וגם כיום. אני נוהגת להקריא אותו לאחי הקטן מדי לילה והספר הזה לעולם לא נמאס לו.

זה כבר אינו ספר לפעוטות. צריך להבין שאריה חייב להסתתר אחרי שיח רחב וגירפה אחרי עץ גבוה. וישנה תעלומה שכמובן לא נענה עליה כדי לא לקלקל את הסוף מי הוא אותו מיץ פטל .המסתתר בביתו. אין לו חברים, משום מה אינו מחבב את האריה אולי יש לו סיבה טובה לכך. גם הגירפה לא בדיוק בליגה שלו.
אבל ברמז סוף טוב הכל טוב.
לחיה שנהב הכותבת היה רעיון-חמוד וזה הצליח לה.
התאורים והדרמטיות מוסיפים חן. הסכום האופטימי משאיר את הילד שמח וזה אולי העיקר.
כל הספור משאיר את הקטן או הקטנה במתח ובסקרנות. ומפעיל מעט את הדמיון ואת חוש ההומור.
לתת לו הערכה ספרותית? ספר טוב. מתנת יום הולדת או סתם לשמח משחרר מ"הקטעים" הלא תמיד נעימים בחיינו. וגם בחיי ילדינו יש להקריא לאט לבחור את הטונציה הנכונה לכל שורה . אחרת מאד מבלבל.
תהנו בכיף. שמונה וחצי בסולם דוד.

האיורים איומים, ספר ארוך וסתמי לגמרי. למה להציק ולבלוש אחרי הארנב המסכן. הוא לא רוצה להתגלות, עזבו אותו לנפשו!