עמוס עוז רואה בעגנון סופר ספקן יש לזכור שהיה עד להכחדת יהדות ארופה כשהעולם ברובו צופה מנגד. היה עד למאבקים בתוך הציונות והיהדות לזרמיה . היה עד לשתי מלחמות עולם ול"פריחת" הנציזם הפשיזם והקומוניזם. תשובות לשאלות המרכזיות כמו אמונה באל, אמונה ב"איזם" כזה או אחר היו בעיניו תמוהות ואפילו נאיביות . הוא מאד סקפטי לגבי אידיולוגיות , ערכים ואמונות. בוודאי לגבי פולחן אישיות שבעת ההיא היה נפוץ. (לצערי גם בימינו). יש אצלו רחמים ואפילו בוז למאמינים תמימים. בספרו עמוס עוז מעמיד ראייה זו תוך כדי קריאה ביצירות עגנון. - הוא לא בהכרח מחדש - הוא יותר מסכם ומרחיב דעות של מבקרים נוספים ועושה זאת היטב. עגנון נהג להשאיר "חידות" ללא פתרון ביצירתיו לא רק כאמצעי אומנותי אלא כאמת כאובה מהחיים שישנן חידות אין ספור לא פתורות. עגנון משתומם על אלוהים? לא בטוח ! הוא משתומם על תמימותם של בני האדם וכל מה שנובע מכך! לחובבי עגנון או לכאלו שמנסים לפענח את צפונותיו מומלץ.

האם עגנון האמין ? עגנון שיתף את קוראיו בהתלבטיות שלו ברמז ובגלוי - ספקנות מרכיב מרכזי באישיותו- האיש שעבר את מלחמות העולם, את החורבן הנורא שהביאו. האיש שראייתו היתה חדה כתער. עמוס עוז כותב על עגנון - מנסה להכנס לנפשו של האיש. בעיני זו פנינה ספרותית הגותית של שני כותבים שמעמדם בספרות העברית אינו מוטל בספק. עוסקים בשאלה הקיומית הבסיסית המעסיקה כל אדם חושב "שתיקת האלוהים" .
שתיקת האלוהים-האדמה העסיקה מאד גם את פנחס שדה (ביקורת שכתבתי על שירתו אתמול).