****


לעתים רחוקות, כשאני מצליח לזנוח לזמן מה את גלגל האוגרים שעליו אני רץ כמעט ללא-הרף בעשר השנים האחרונות, עולה בידי לבצע את הפעולה הנשכחת והסבילה להחליא - לחשוב. לא, לא לחשוב על פיתרון בעיות בעבודה או איך להפיס את דעתה של אשתי כשעשיתי משהו לא בסדר. לחשוב כך סתם, לחלום בהקיץ. לדמיין דמיונות. כמו שעושים, אתם יודעים, אנשים רגילים.

אחד היתרונות הבאמת נהדרים של ספרים מסויימים הוא שבדיוק לפני שאתה מתרסק עם הכדור הפורח שלך אל קרקע המציאות, הם משליכים לך את חבל ההצלה שלהם, ואתה נאחז בזנבו ומצליח להמריא מעלה, לעבר המחוזות השקטים של הדמיון הלא-פונקציונלי והלא-מעשי.

הספר הזה עשה בדיוק את זה. הוא גרם לי לעצום, לפחות מנטלית, את העיניים ולנסות לדמיין מה היה פעם. נגיד, איך חי הסבא של הסבא של הסבא שלי, בתחילת המאה ה-19. איך הוא קם בבוקר, במה הוא עבד. איך פגש את הסבתא-רבתא-רבתא שלי. מה הוא אהב לעשות בזמנו הפנוי. אם הוא אהב לאכול פירות. אם יצא לו לטעום ליצ'י או פסיפלורה. או גלידה. אם הוא קרא ספרים. אם יצא לו לדמיין שבשנת 2014 הנכד של הנכד של הנכד שלו יישב בחדר-העבודה שלו בארץ-ישראל, ויאכל ליצ'י או פסיפלורה או גלידה ויחשוב עליו. על איך שלא קוראים לו.

לא. כל מה שאני יכול לעשות הוא לדמיין. להעריך. לתפור איזה סיפור, לחבר לו כמה עובדות היסטוריות וגיאוגרפיות, ולדמיין כאילו ככה זה היה בשבילו. אבל זה לא באמת. אני אף פעם לא אדע. בדיוק כמו שאין לי מושג מה הנכד של הנכד של הנכד שלי יעשה, ואם אי פעם הוא יחשוב עליי.

אחד החפצים היחידים שנותרו לאבא שלי מאביו הוא שעון האורלוגין הישן, בן מאה ושלושים השנה שירש ממנו. אבא ניגש אליו בכל מוצאי שבת, מוציא את הידית הקטנה מהגומחה הזעירה, תוחב אותה למקום הנכון ומותח בעדינות את הקפיץ הפעוט. המטוטלת ממשיכה לנוע מצד לצד, עדה לכל מה שעובר בבית הזה במשך שלושים וחמש השנים שהשעון תלוי שם על הקיר, עד שיעברו הוריי אל דירת הדיור המוגן ושם, אני מניח, השעון ילווה אותם הלאה.

השעון הזה הוא החפץ הכי ישן שאני מכיר. אמא שלי שמרה את הלגו שאני שיחקתי בו בילדותי, וגם אחי הגדול שיחק בו לפני חמישים שנה, ובכל פעם שאנחנו מבקרים בביתם גם ילדיי משחקים באותן פיסות לגו עצמן שטעונות בכל כך הרבה זכרונות. אני זוכר את החתיכה שהכי אהבתי בעולם ולא נתתי לאף חבר שביקר אצלי לשחק בה. ואת הירוקות השטוחות שתמיד התקשיתי להפריד. ואת זאת השקופה של ה"שתיים", והפאה הפלסטיקית של הסבתא-לגו.

אני מביט מסביבי עכשיו ולא רואה אפילו חפץ אחד ויחיד שיש סיכוי כלשהו שיישאר ממנו משהו בעוד חמישים או מאה שנה. גם לא הספרים. אולי חלק מהציורים שלי. אולי. אם הם לא ייזנחו באיזה מחסן כשהילדים או הנכדים שלי יחליטו להישאר באוסטרליה או משהו ולא לטרוח לחזור ולמיין את החפצים המעטים שסבא השאיר.

חפצים.


****


דוקטור אנה הית' היא "מרפאה" של כתבי יד נדירים. היא מגיעה לסראייבו בעיצומה של המלחמה הנוראה בבוסניה כדי לעשות עבודת שימור למסמך עברי נדיר שעולה אל פני השטח - "הגדת סראייבו", כתב יד מאוייר ויפהפה בן מאות שנים. בין דפי ההגדה מתגלים ממצאים שונים (חלק מכנף פרפר, גבישי מלח, כתם דם, שאריות יין, שערה וכו') שמרמזים על גלגוליה המשוערים של ההגדה עשרות ואף מאות שנים קודם לכן. הרעיון הזה של חפץ ש"ראה" כל כך הרבה שנים, מלחמות וגלגולים, מצא חן בעיניי מאוד, אבל לצערי השלד לא ממש מחזיק את הסיפור. הניסיון לתפור את הסיפורים השונים (שכמעט ואינם מתקשרים זה לזה) לכמה עובדות היסטוריות מרגיש קלוש ומאולץ, וכך גם החיבור הצולע בין חייה המורכבים של משמרת הספרים לדברים שהיא חושפת כביכול, וכך המבנה הייחודי של הספר לא מצליח להצדיק את עצמו. הסיפורים ההיסטוריים הבדיוניים לא מגלים רמזים נוספים שמקדמים את העלילה שמתרחשת בימינו, אלא מתפרשים כסוג של פלאשבקים שמהווים אילוסטרציה לעצמם. הם פשוט תירוץ לספר משהו על מה ש(לא) קרה בעבר. חבל, כי היה כאן וואחד פוטנציאל.

סיפורה של הגדת סראייבו יכול להתחרות בכבוד בצופן דה וינצ'י של דן בראון. כמעט 700 שנים לאחר שנכתבה, נחשבת ההגדה לאחד הספרים הנדירים בעולם ושמורה באדיקות במוזיאון של בוסניה. חשיבותה של ההגדה היא בכך שזהו אחד מכתבי היד הראשונים בימי הביניים שנכתב בעברית וגם אויר.

היא נכתבה בספרד במאה ה-14 ולאחר גירוש יהודי ספרד על ידי פרדיננד ואיזבלה בשנת 1492 , הגיעה ההגדה לונציה. חתימה קטנה לקראת סוף ההגדה מעידה כי בשנת 1609, לאחר שהגיעה לאיטליה, עברה ההגדה לבדיקה של האינקוויזיציה. זו ביקשה לוודא שההגדה אינה מכילה תכנים אנטי־נוצריים. לו היתה נפסלת - היתה נשרפת. שמו של האינקוויזיטור החתום הוא ג'יאובני דומיניצי ויטוריני. אחת הסברות היא כי הוא היה אחד מהיהודים האנוסים שקיימו את דתם בסתר. בסוף המאה ה-19 הגיעה ההגדה לסראייבו ושם היא שרדה 3 מלחמות שונות: מלחמת העולם הראשונה אשר הוצתה בסראייבו עם ההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד, מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן מלחמת האזרחים הקשה בשנות ה-90. פעם אחת בימי השלטון האוסטר-הונגרי עשתה ההגדה את דרכה לוינה וחזרה, ופעמיים נוספות ניצלה ההגדה מכלייה וזאת בזכות מוסלמים אשר הבינו את ערכה.


הגרמנים רצו את ההגדה ל"מוזיאון האנשים שנעלמו" שהתכוונו להקים אחרי השמדת היהודים. לסראייבו הגיע פרופסור גרמני עם איש האס.אס. יוהאן האנס פורטנר. השניים התייצבו אצל מנהל המוזיאון יוז'ו פטרוביץ' ודרשו את ההגדה. קודם לבואם החביא המנהל את ההגדה בין ספרי חשבונות, ולגרמנים סיפרו כי הספר נמסר לקצין גרמני אחר אשר דרש אותו יום לפנ בואם. יוהאן האנס פורטנר היה אדם ברוטלי שהוביל רצח המוני של יהודים וצוענים. אחרי המלחמה הוא נתפס, הוסגר ליוגוסלביה של טיטו והוצא להורג בתלייה. מי שעמד מאחורי רעיון המוזיאון שהזכרתי היה אלפרד רוזנברג, אחד מנאשמי משפטי נירנברג אשר בסופו של דבר גם הוא הובל אל הגרדום.


הפעם השניה בה הציל אדם מוסלמי את ההגדה היתה בעת המלחמה שהשתוללה בבלקן בין השנים 1991-1995. אז הועברה ההגדה לכספת הבנק הלאומי של בוסניה והיא הוצגה רק בשנת 1995 כדי להפריך את השמועות שהיא נמכרה על ידי הבוסנים כדי לממן את הוצאות המלחמה.
בשנת 1992 ביקשו הספרדים להציג את ההגדה בתערוכה שקיימו לציון 500 שנה לגירוש היהודים, הבוסנים סרבו. עבורם, ההגדה היא כמו עוף החול אשר תמיד יוצא מהלהבות.


עד כאן נסחפתי עם ההיסטוריה ועתה לספר.
סיפורה של ההגדה הוא הרקע לספרה של ג'רלדין ברוקס. גיבורת הסיפור היא דוקטור אנה הית' אשר מומחיותה היא ספרים נדירים ועתיקים והיא מגיעה לסראייבו כדי לבדוק את ההגדה. סיפורה של ההגדה משתלב עם סיפורה האישי של החוקרת המספרת לנו גם על חייה האישיים ומשפחתה. ברוקס נעה בכתיבתה על ציר הזמן אל התקופות השונות ב-700 שנותיה של ההגדה. היא כותבת על חיי היהודים בספרד, על ההתמודדות באיטליה עם האינקויזיציה, על הכיבוש הגרמני בשנות ה-40 של המאה הקודמת וכמובן מה עבר על תושבי סראייבו בימים הקשים של המצור במלחמת האזרחים בשנות ה-90.


בדרך כלל ברוקס כותבת נפלא אך בכל זאת יש לי שתי הסתייגויות. ברור לי שברומנים היסטוריים הסופר או במקרה זה הסופרת, אינה חייבת להיצמד אל הפרטים ההיסטורים ולדייק בכל דבר. אך כמי שמכיר היטב את סיפור ההגדה, קצת הפריע לי הענין הזה של הסטיות מהסיפור המדוייק, אבל אול זו סתם קטנוניות מצידי. הענין השני שלא כל כך הסתדר לי הוא הסיפור על החוקר הישראלי המופיע בסוף הספר. ניתן היה לשפר את הענין הזה ולהציג דמות אמינה בהרבה.

למרות שתי הסתייגויות אלו, הספר מרתק וחשוב בעייני בגלל הנושא, ובהחלט שווה קריאה ולו רק כדי להפיץ את הסיפור המופלא הזה של הגדת סראייבו.

רומן אינטליגנטי אבל טיפה סנסציוני לפרקים, שעוקב בכישרון ובלהט אחרי קורותיה של הגדת סרייבו על פני כל אירופה ועל פני חמש מאות שנה, דרך עיניהם של הגיבורים, ובעיקר הגיבורות, שכתבו אותה, איירו אותה וחקרו אותה. פה ושם, כשהספר טיפה שעמם, הרשיתי לעצמי לקרוא מהר יותר.

קשה לי לכתוב ביקורת קשה לאחר הרומן ההיסטורי הוצא מהכלל "שנת הפלאות", רומן היסטורי זה לר מתכנס, מקשה על הקריאה. הופך את הקריאה למעין עונש ולא להנאה.

נושא הספר, כמו גם מבנה העלילה, סיקרנו אותי מאד. הרעיון לספר שני סיפורים במקביל האחד, על תקופות הסטוריות שונות הקשורות בהגדה המקסימה מ-1480 (על פי הסיפור, אך לא בהכרח על פי המציאות, כפי שהסופרת מציינת באחרית דבר מעניינת) ועד תחילת האלף הנוכחי. השני, סיפורה של הגיבורה, דר' האנה הית', שבמהלך עבודתה בשימור ההגדה ונסיונה לפענח את סודותיה מגלה גם את עצמה ואת משפחתה תוך התמודדות עם אם קשה ושתלטנית.

הכל מתחיל בסראייבו. הית' עוסקת בשימור של ההגדה כאשר בעיר מתחוללת מלחמת אזרחים איומה. במהלך עבודתה היא מוצאת חומרים אורגניים שנטמעו בין דפי הספר. זיהוים בשיטות כמו בסדרת המתח הבלשי CSI אמורה להוות את אחת מנקודות החיבור בין הרפתקאותיה של הית' לבין פרקי הרומן ההסטורי שבספר זה. לדעתי, החיבור הזה מגושם מאד וכך מתקיימות להן שתי עלילות במקביל. הפרקים ההסטוריים מרתקים. המחברת מתארת בצורה חיה את הדמויות השונות, החברה ומערכות הערכים. אהבתי במיוחד את הפרק העוסק במלחמת העולם השניה ואת הפרק המתייחס למאה ה-17 באיטליה.
הפרקים העכשווים פחות הרשימו אותי. הדמויות המרכזיות לא אמינות ורובן נבנו באופן סטריאוטיפי. הפריעה לי במיוחד דמותו של הישראלי - ספרא וסייפא - לוחם קומנדו מיחידה סודית ביותר שהוא מהמומחים הגדולים בנושא כתבי-יד עבריים. איני מטיל ספק חלילה בכך שלוחם קומנדו עשוי להיות מלומד דגול, אבל במקרה הזה נראה לי שמדובר בדימוי פשטני שיש למחברת על חלק מהישראלים. העלילה עצמה מחווירה ליד העלילה הקשורה בהגדה עצמה והיא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. חבל.

השורה התחתונה: אני ממליץ לקרוא את הספר ולו בשל קורותיה של הגדת סראייבו ולמען זכרם של אלה שהצילו אותה מכליה. סיפור מעניין, לעיתים נוגע ללב, אבל לא ספרות גדולה

לסופרת הזאת יש דפוסי כתיבת ספרים שבסיסם עומד על אירוע אמתי -היסטורי ועליו היא "מלבישה" דמויות,עלילה וכך "נולדים "ספרי הרומן-ההיסטורי" שלה .

הנושא היסטורי שעליו מבוסס הספר הינו התגלגלותה של "הגדת סרייבו"-והספר נכתב בהשראת סיפור אמתי. זאת הייתה הסיבה לסקרנותי לגבי הספר.

העלילה הרומן: בשנת 1996 מומחית אוסטרלית לכתבים עתיקים מקבלת את הצעת חייה המקצועיים: לאבחן ולשמר את הגדת סרייבו המפורסמת.
הגדה הזו ניצלה מהפצצות הסרבים במהלך המלחמה בבוסניה. ההגדה היפייפיה בעיצובה שאין לה מחיר, היא אחת ההגדות היחידות בהיסטוריה היהודית העתיקה המעוטרת בציורים.

החוקרת מגלה בכריכה העתיקה סדרת חפצים זעירים: קצה כנף של חרק כלשהו,כתמי יין,גרגרי מלח, שערה לבנה.
המחקר שעורכת החוקרת מביא אותה בצורה בלתי צפויה למעגלם של זייפני אמנות ומזימותיהם כמו גם לקיצונים לאומניים ביותר ובתוך כך נשזרת בספור ההיסטורי הזה התפתחות עלילת רומן של מערכת יחסי -אהבה בין החוקרת לגבר בוסני.

הנה ספר שיש לו פוטנציאל אדיר לקרוא היסטוריה נקודתית ולשלב בה עלילת רומן רומנטי.

לעניות דעתי הנוסחה הזאת "לא עבדה" הפעם לטובת המחברת וקוראיה.

הסיבות: האחד - שפת כתיבת הספר הנה בגובה דיבור יומיומי של אנשים ממוצעים. בתחילה חשבתי שהבעיה בתרגום אבל ככל שקראתי הבנתי שזה אופי השפה בספר,ו"נמיכות השפה" של גיבורי העלילה לא "מסתדרת" לי עם היותם חוקרים בעלי ידע עולמי,הייתה לי הרגשה של ניגוד,של משהו שלא טבעי ולא מתחבר.

הסיבה השנייה: עלילת הספר רצה בין תקופות וזמנים כגון: מימיי- הביניים שלפני ואחרי גירוש ספרד, תקופת האינקוויזיציה בונציה,וינה הנהנתנית בתחילת המאה העשרים,והמלחמה בבוסניה בשנות ה-90 של המאה שעברה. ה"קפיצות " הללו בזמנים ובתקופות בעלילה כאשר כל תקופה תחומה לפרק נפרד ללא קשר לזאת שהייתה לפניה בסדר כרונולוגי-גרמה לי לאיבוד עניין בקריאת הספר .

למען יושר ואמינות התרשמותי מהספר -הסתיימה בשבילי בעמוד 93 .הספיק לי כדי להתאכזב.

מחכים עוד ספרים אחרים וטובים .

ספר מרתק שמשלב עבר והווה.
הפעם הגיבורה הראשית היא "הגדת סרייבו" שנוצרה בספרד בימי הביניים, עשתה את דרכה בעולם בדרך לא דרך עד שהגיעה למוזיאון בסרייבו שבבוסניה.
הסופרת לוקחת אותנו הקוראים לתקופות שונות בהסטוריה של העם היהודי במקומות שונים בעולם (היהודי הנודד....) .
בעקבות רמזים קלים וקטנים בהגדה הסופרת בולשת בדמותה של אנה חוקרת ספרים עתיקים, ואנחנו מקבלים סיפורים גדולים ויפים. כמובן שהגרעין נכון ומה שמסביב מומצא אך יחד עם זאת אנחנו נכנסים לתקופה של רדיפה ואינקוויזיציה של מגורשי ספרד, תקופה שחורה בחיי היהודים.
סיפור נפלא על אותם יהודים מהפזורה הספרדית שנפוצו בעולם ביחד עם ההגדה וחיו עם מוסלמים ונוצרים בחיי שלווה עד לאירועים קיצוניים בהסטוריה.
ההגדה היפה עם ציוריה המיוחדים שרדה את ספרד והאינקוויזיציה, את השריפות הגדולות של התרבות היהודית במהלך ההסטוריה, את מלחמות העולם ועד לסרייבו המופגזת בשנות השמונים של המאה הנוכחית.
ספר מהנה, קולח ומלמד על ההסטוריה רבת האירועים שלנו. מומלץ מאד.

אחד הספרים המושקעים והמיוחדים יותר שקראתי.
הספר מורכב מפאזל מרתק של ההיסטוריה היהודית, סיפור ועוד סיפור במקומות שונים ובתקופות שונות. הכתיבה מעניינת ומצליחה להעביר תקופות רחוקות בצורה חיה, ממשית ומקורית. פשוט כיף לקרוא אותו לאט-לאט, לגלות עוד רובד ועוד סיפור ולנסות להרכיב בראש את ההשתלשלות המיוחדת (והדימיונית...) של הגדת סרייאבו. הספר הולך מההווה עוד ועוד אחורה כך שזה גם דורש מאמץ מסוים, אבל זהו חלק מקסמו של הספר.
שווה בהחלט.

באותה מקצועיות ועדינות בה מנסה אנה הית, גיבורת הספר, להתחקות אחר הדמויות שיצרו והגנו על הגדת סראייבולאורך ההיסטוריה האנושית, כן מרפרפת באינטלגנציה ורגישות ג'רלדין ברוקס, הסופרת, בין מציאות לדמיון. נושאת את הקוראים עימה להרפתקאה אנושית מפתיעה ומרתקת. אני יצאתי מהמסע עם ידע חדש אודות תרבויות, יצירות אומנות ואירועים היסטוריים, עם הרבה סקרנות להמשך העמקה, אך בעיקר עם התובנה החשובה אותה, לעניות דעתי השתדלה ג'רלדין ברוקס להטמיע בין דפי הספר, תוך שימוש בציטוט משירו של ג'רארד מנלי הופקינס "אשר אני עושה הוא אני, לשם כך באתי."