כואב אך מרפא.

ספרו החדש של אשכול נבו שרכשתי בשבוע הספר בשרונה לא אכזב אותי. ולמרות שלא תכננתי באופן אקטיבי לרכוש אותו, לא יכולתי להתעלם מהעמדה העמוסה של ההוצאה ומספרו של נבו שכפות ידיים לא הפסיקו לגעת בו.

אין ספק שאשכול נבו יודע לכתוב מצוין. היכולת האדירה שלו להצליח לכתוב למספר גדול של קהלים, להישען על פרטים קטנים וספציפיים ולגרום לקורא לראות גם את עצמו בסיטואציה שעל הדף, היא יכולת מופלאה. כתיבתו פשוטה אך מרגשת בעצם היותה נטולת מניירות או ניסיונות סחיטה רגשית. היא פשוט מה שהיא. ככה.

זהו קובץ של סיפורים שכולם קשורים לימים שלאחר המלחמה ולהתמודדות של הדמויות איתה. לכל דמות סיפור משלה שהוא עולם ומלואו וישנן נקודות משיקות או מפגשים אקראיים (פיזיים או רוחניים) של הדמויות השונות בכל סיפור.

קשה לספר על מה הספר מכיוון שעלילתו, או יותר נכון לומר- אמירתו, היא רחבה ונוגעת בפצע הכי עמוק שלנו כחברה. נבו כותב על פוסט טראומה ומביא אותה בצורה "אגבית" אך חדה כחלק מחיינו הבלתי נסבלים בעת המלחמה ובלתי נסבלים אף יותר בעתות שאחריה.

ספר מיוחד שנקרא במהירות ובנשימה עצורה. לפעמים לא מספק תשובות חד משמעיות ומשאיר את הקורא בתהיות. זה גם חלק מהקסם שלו.

התרגשתי והתעצבתי ובעיקר הרגשתי כמה לא פשוט לכתוב ספר על נושא ותקופה שעדיין לא החלמנו ממנה. כמה אומץ יש בעבודת תחקיר שכזו ובנגיעה בפצע המדמם.

תודה לאשכול נבו שנתן הרבה מעצמו ובכך הצליח לתת הרבה לכל אחד מקוראיו.

ברוח התקופה ושבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

ציפיתי ל״הלילה הארוך ביותר״ של אשכול נבו תקופה ארוכה והוא הגיע בדיוק בזמן לשבוע הספר.

זהו רומן על שיבוש, על המתנה, ועל אנשים שמגלים שהדרך הביתה כבר אינה הדרך שתכננו. דרך שלוש דמויות שנקלעות ללילה אחד שבו המציאות זזה ממקומה - טיסה שמופנית, דלת שננעלת, מסע שנכפה כמעט בעל כורחו - נבו כותב על רגע ישראלי שבו החיים הפרטיים וההיסטוריה הלאומית שוב מתנגשים זה בזה.

יש בספר הד תנ״כי עדין, בעיקר סביב רעיון הלילה כזמן מעבר. במסורת היהודית, לילה הוא לא רק חושך אלא גם זמן שבו משהו משתנה: יעקב נאבק עד עלות השחר, בני ישראל יוצאים ממצרים בלילה, יונה נבלע אל תוך התהום לפני שהוא חוזר אל שליחותו. גם הדמויות של נבו אינן יוצאות למסע מתוך רצון להשתנות, אלא מפני שהמציאות דוחפת אותן לשם - ורק תוך כדי תנועה הן מתחילות להבין מה באמת נשבר ומה עוד אפשר להציל.

כמו ברבים מספריו, נבו מצליח לכתוב ישראליות בלי להכביד עליה בסמלים גדולים מדי. שדה תעופה, בית קפה לילי, מילואים, געגוע לילד, חוסר יכולת להיכנס הביתה - כל אלה הופכים אצלו לסימנים של תקופה שלמה. זה ספר על אנשים שמחפשים בית, אבל מגלים שבית הוא לא תמיד מקום. לפעמים הוא אדם, לפעמים אחריות, לפעמים רק האפשרות להמשיך ללכת עד הבוקר.

הכוח של ״הלילה הארוך ביותר״ הוא בכך שהוא משתמש בסיפור קטן יחסית כדי לגעת בתחושה רחבה מאוד: שהשחר מתעכב, שהמסלולים המוכרים השתבשו, ושכולנו מנסים להבין איך חוזרים לעצמנו אחרי לילה ארוך מדי. זהו רומן ישראלי, אנושי ומדויק, שמחזיק בעדינות את המתח בין חושך לתקווה.

ממליץ מאוד לקרוא.

הזיכרון שאנו נושאים אתנו

דור תכנן מעל לשנתיים את השתלמות העמיתים שלו בלונדון, למשך שנה או שנתיים. הוא היה אמור לצאת בסוף החודש עם משפחתו, אך בפתאומיות, בהחלטה מהירה, מהערב לבוקר למחרת, הוא קיבל החלטה: יוצאים מיד, כי אולי ביום שבת לא נוכל עוד לטוס, וזה לא מסתדר עם המחויבויות לעמיתים שלו.

הגענו רעייתי ואני מוקדם בבוקר לסייע ולארוז את כל הציוד – משהו כמו שמונה מזוודות. באוויר ריחפה תחושה של לחץ, החשש שלא נספיק למועד הטיסה...

בלילה הקודם התקשיתי לישון, מחשבות טרדו את מנוחתי, ובין לבין קראתי בספרו של אשכול נבו, הלילה הארוך ביותר. בסיפור הראשון מתוך קובץ סיפוריו, זמרת ישראלית המתגוררת בלונדון הגיעה להופעה בארץ, וכעת כשהיא מנסה לחזור, מתחיל סבב לחימה עם איראן והשמיים נסגרים. היא מצטרפת לנוסעי יאכטה זעירה הנושאת את השם הבומבסטי אקסודוס, ומנסה בעזרתה להגיע לקפריסין. יש בכך הקבלה מסוימת לצעד של דור, שמנסה להימנע מלהיתקע בארץ – אסוציאציה לחרדה.

בלילה ההוא חשבתי על אימי, על האקסודוס שלה, ובלילה הגדול שלה שבו הצליחה להגיע לארץ בספינת מעפילים, ולשבור בכך את המצור הבריטי על חופי הארץ... מאז ועד סוף חייה היא הגדירה את תכלית חייה: "אני מעפילה וחלוצה"... וכעת, נסיבות חייו של אחד מנכדיה מובילות אותו לכיוון ההפוך (והוא כמובן יחזור).

הסיפור השלישי, "קופסה כחולה", הוא המכמיר מכולם. הוא מספר על הילה, אחות שכולה שאיבדה את אחיה במלחמה הנוכחית. משפחתה קיבלה קופסה כחולה, אותה היא נושאת עימה בלילה אחד ארוך שבו היא מבקשת לפתוח אותה. היא פוגשת באקראי אדם שיחד איתו תצא למסע לילי בעקבות זיכרונות אחיה ובעקבות הטראומה הישראלית. נשיאת הארגז הזה היא דימוי נפלא ונורא למקבילה הנשית והמודרנית של סיזיפוס, הנושא את האבן שלו כגזרת גורל. בספרו של נבו, האבל והטראומה עוסקים במעגל השני – הורים, אחים ובנות זוג – שאנחנו לא תמיד נחשפים לכאבם.

במהלך הסיפור ובסיומו הרגשתי מועקה עצומה, ולא רק בגלל הסיפור עצמו, אלא בגלל מחשבה עמומה שאני מכיר סיפור דומה על ארגז שמכיל את חפציו של חייל שנפל, כזיכרון נוכח וכואב למה שהיו יכולים להיות הנופל ובת זוגו, אילו הדבר לא היה קורה... חשבתי ולא מצאתי תשובה, ולפתע, כמו בסיפור ישן ומודחק מלפני שנים רבות, נזכרתי.

זמן לא רב לאחר מלחמת יום הכיפורים, התגוררנו מספר סטודנטים בדירה אחת. בחדר הארונות נשארו חפצים של הדיירים הקודמים, ובמרכזו הייתה תיבה חתומה (אני אפילו לא זוכר את צבעה). אמרו שהיא שייכת לבעל הדירה הקודם, צעיר שיצא למלחמה ונהרג באחד מהקרבות האכזריים בתעלה. רעייתו הצעירה לא יכלה לשאת את הכאב וטסה לזמן ממושך ללונדון. הארגזים האלה, חשבתי אז והיום, הם המזבח הנייד שלנו, עליו הוקרב הקורבן, ואנחנו נושאים אותו איתנו כל חיינו באופן מטאפורי.

הספר של אשכול נבו, כמו ספריו האחרים, מנסה לפענח את הישראליות בהצלחה. כמו בספרו נוילנד, הוא משלב בו יסודות היסטוריים, נופים עמוסי היסטוריה ישראלית (הגליל), ואירועים הנרמזים בספר לצד עכשוויות – הטראומה הישראלית. הוא עושה זאת בכתיבה קולחת ובעלילה מרתקת, בסיפורים השזורים זה בזה, כפי שחיינו קשורים בסיפורים שונים.

האם זה נכון להוציא ספר בעת שבה הזיכרונות של כולנו עודם לא מעובדים? זה לא רק נכון, זה הכרחי, כדי לעבד את הטראומה הקולקטיבית והאישית של כל אחד מאיתנו. האם זה נכון לקרוא לספר הזה "נפלא"? אני חושב שכן, משום שהוא נוגע בצורה רגישה ואמפתית בנקודות הכואבות ללא נשוא של חיינו.

מה יש בספר יותר מאשר עוד כתבות עיתונאיות על אשר ארע לאנשים ב"לילה הארוך ביותר". הכתיבה שטחית ביותר, רצף של אירועים שלעיתים אינם מציאותיים. לדעתי, ניצול של האירוע הדרמטי שאירע לנו, ועדיין טבוע בנפשנו, ליצירת עוד ספר שיירשם ברזומה של הסופר. בסופה של הקריאה נותרתי ריק ממש כפי שהתחלתי. לא נותר מאומה!

הספר נוגע בנושאים הרגישים שמלווים אותנו מאז אותו יום נורא, אך הטיפול בהם נותר שטחי. קיוויתי לסיפור עמוק, אמין ומחובר יותר, והתאכזבתי לגלות שהוא לא עומד בציפיות. אכזבה גדולה.

כולם כתבו פה כל כך בפירוט אז אני רק אומר - אהבתי.
הספר זורםת הספר מתחבר למי שאנחנו. לא היה לי רגע של שיעמום.