האמת היא - זה הספר הראשון שהתחלתי לקרוא כספרות רומן סלש מותחן.
שקעתי לתוך עלילה מטורפת ומזהירה.
נצרות, יהדות, בונים חופשיים.
השתוממתי לכמה רגעים.
פשוט נפלא.
אבל כמובן עד שאתה מתחיל לאמת עובדות ואז הרוח מתרוקנת מן המפרשים כמו בים ללא משב אויר קל.
היופי אצל דן בראון זה האומץ להציב קונספירציות ותאוריות כמדע מדויק או ככזה שאמור להיות מדויק.
בכל אופן אני אהבתי ואני ממליץ בחום.

ספר יפהפה. מומלץ לכל אדם באשר הוא.
היופי ברב זקס הוא שהוא ניטרלי. דעתו לא מוחפצת ואינה מכוונת נגד שום זרם או דעה.
הוא פשוט אומר את דבריה של הנשמה ומבטאה ביופי רב
כמובן שצריך להודות לצור ארליך על התרגום המהמם. לולא הוא הרב זקס לא היה קיים בכלל בשיח הישראלי.
אמנם הספר קטן קומה אך עמוס בערכים נעלים, פשוט לחגוג את החיים.
אני ממליץ בחום ובאהבה לכל אחד לקוראו.
פשוט תענוג.

כשרכשתי את הספר דווקא חשבתי לטובה. היות והרעיונות של דן בראון מאד הממו אותי. הרגשתי מובל בים של רעיונות, תיאוריות וקונספירציות.
אבל, הספר כשלעצמו מורכב בסך הכול מראיונות של המון מבקרים ספרותיים וכדומה. לא ראיתי עלילה או קו מחשבה זורם, פשוט מקבץ של שיחות שערכו אם מבקרים וכדומה. לא משהו מרתק מי יודע מה.
כן נהניתי מהשיחה בסוף הספר כשהוא מעיר על כמה וכמה מושגים בספר, אם כי חלקם אינם נכונים באופן ודאי וחלקם הם דו-משמעותיים ועל כן אינם מחויבים לפרשנותו של המבקר.
אבל בכללי הספר הוסיף מעט ידע הבנוי על תיאוריות ולכן במסקנה כללית הוא אינו ספר מומלץ לקריאה.

האמת שאין לי את ההוצאה הזו דווקא
יש לי את ההוצאה הקודמת, הישנה
אבל היות וזה אחד הספרים הפילוסופים הראשונים שקראתי אני חש מחויב להגיב עליו:
הובס לקח אותי לתוך סערת חושים אימתנית
חברה, פרט, קהילה
אלו ערכים מקודשים שמי שמביט בעיניים של שנות 1600 לא יוכל להבין מה הוא רוצה
הוא אדם דתי כמובן, זה זועק מתוך כתביו - אבל הסקירה, החקירה, העומק של כתיבתו ואסופת הרעיונות מעמידים אותו במקום של כבוד בין הפילוסופים הדגולים ביותר.
אני מעריץ מושבע שלו
כל מאמר שאני כותב אני נוטה לצטט אותו, להביא ממנו, זה מרגיש לי אות של כבוד לצטט אדם כמו תומס הובס

כאדם דתי - מן הסתם יש לי ניגוד עניינים מובהק בנסותי לבקר ספר אשר כותרתו לבד כמונעת ממני לקוראו.
אבל אני אדם שמאמין בלאתגר את אמונתו עד הקצה ולא לחיות בהכחשה, אז קראתי את הספר.. נו.. לא התלהבתי.
לא בגלל שהוא כופר בכל האמונות היקרות לי. כלל וכלל לא. כופרים ממנו כבר קראתי.
מה שהציק לי ובעקבות כך סגרתי את הספר - הוא חוסר הדיוק המשווע של הסופר. לא בעובדות, לא במחקרים ובשום דבר כמעט לא.
יכולת כתיבה אמנם מרשימה, סוחפת אך דמגוגית וזולה.
יותר ספר פופוליסטי מאשר ספר עיון.
אם אנו ניגשים לחקר אמונה ודת איננו יכולים להסתמך על תאוריות והשערות רדיקליות המבזות את כותביהן.
ציפיתי לחקירת אמת, לא לעוד רומן נוסף של דן בראון.

לאחרונה הצלחתי להשלים את כל כתבי פרידריך ניטשה בספרייתי. אבל מה אומר...
הסיכוי לקרוא את הגותו המטורפת של ניטשה מתוך ספר כה קטן מידות היא מינורית. כמה זמן אפשר להתרכז בספרון קטנטן.
ההוצאה ממש לא מרחמת על הקונים.
את הספר 'אנושי, אנושי מדי' הצלחתי להשיג ביד שניה של הוצאת מאגנס, תשע"ח. והוא ספר רחב מידות, גדול ברמה מספקת.
חבל שהוצאת שוקן לא מוכרת את זכויותיה או מוצאיה מחדש את הספרים של ניטשה במהדורה חדשה ומאירת עיניים.

קראתי בשקיקה את ספרו החדש של דן בראון 'הסוד האחרון'. הסופר במומחיות יחידה כמעט מכניס את הקורא לתוך שובל של רעיונות, תיאוריות ומחקרים. נשאבתי לתוך עולמו של רוברט בפעם השישית מזה חצי שנה. הידע המקיף, ההיסטורגרפיה של המקומות, האתרים ומבנים העתיקים והחדשים מהפנטים את כל מי שפתח את הספר קימעא.
אבל ביקורת חשובה יש לי עליו: כמה מתוך זה אמיתי? התשובה היא פחות מכ־20% לדעתי. הוא פשוט לוקח תיאוריות ומחקרים לא אמפיריים ומנסח אותם כאילו הם מוכחים מדעית. גם בתפיסות דתיות הוא משחק. הוא מציב קונספירציה לפני עובדה היסטורית או קנונית. מסלף ובא כרצונו החופשי. חבל שהוא פשוט לא יותר מתמקד בעובדות אמיתיות ומפתח אותם.
לא צריכים להיות חכמים גדולים, פשוט לפתוח ויקיפדיה ולגלות את העולם האמיתי.
אבל בכל אופן, הספר, העלילה והניסוח פשוט שובים לב. ואם זו היתה כוונתו והיה זה שכרו

ואו... פשוט חוויה. 'סדר רב לא תמצאו בכתיבתי' כתב מחבר הספר בהקדמה. פשוט לא שיערתי עד כמה. טלטול המוחין שחוויתי באותה שבת, אחרי הצהרים. היה רגע שבו זינקתי אל הסלון ופניתי אל הורי (בני חמישים) ושאלתי אותם בהתלהבות: 'במה הייתם בוחרים לו היה ניתנת לכם הבחירה - לחיות את חייכם ולאחר החיים להישפט בגיהנם על פשעיכם; אבל התגמול מורה לכם שלחייכם היה משמעות. או שהינכם מעדיפים שלאחר המוות יש אַיִן, ריק. כך שאינכם נענשים אבל מתברר שלחיים שלכם אין כל משמעות. שאלה פילוסופית מרתקת שנפלה לי כאילו משמים בעת קריאתי בספר. השאלות, התמיהות, הקושיות שמעורר הספר - בייחודיות רבה, בסגנון נהדר. מתק שפתיים.
בסוף פרק א עמוד 33 המחבר מחלק בין אמת טריוויאלית לבין אמת עמוקה. הוא מסביר כי אמת טריוויאלית היא אמת שניגודה שקר. אבל אמת עמוקה זו אמת שאין בניגודה שקר אלא גם אמת. על כך רציתי להעיר שרעיון זה כבר נוסח לפני למעלה מאלף שנים בבית המדרש התלמודי תלמוד בבלי עירובין יג עמוד ב; גיטין ו עמוד ב. 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
פילוסוף מודרני הסביר זאת בהרחבה והריני מצטטו: הרב יוסף דב סולוביצ'יק כתב כי "כבר נזדמן לי לומר כי היהדות מעולם לא קיבלה את תורת ההיגיון האריסטוטלית הקובעת – לאור חוק הסתירה וכלל "השלישי הנמנע" שלה – כי אם א סותר את ב, אזי רק אחד מהם יכול להיות נכון והאחר חייב להיות שגוי; הדבר הוא או א או ב, ואי אפשר שיהיה א ו־ב גם יחד, וכן אי אפשר שיהיה לא זה ולא זה. היהדות התעלמה מעיקרון זה ופעמים רבות התנהגה כאילו א ו־ב גם יחד הם נכונים, אף על פי שהם מוציאים זה את זה" . (על התשועות. הוצאת ידיעות אחרונות; ספרי חמד: 2011. מאנגלית: אביגדור שנאן. עורכים: אלי ד' קלארק, יואל ב' וולוולסקי וראובן ציגלר. המגילה ויעודה, השניות האנושית עמ' 41.)

האמת היא שמעט התאכזבתי מן התרגום, היינו, השוני הכה בולט בין תרגומו של עמנואל לוטם לבין תרגומה של יעל אכמון. פשוט דומני כי התרגום נכתב ברמה נמוכה יותר מהמקור אשר התרגלנו אליו בגלל שפתו הגבוהה של טולקין עצמו. המתנתי זה זמן רב לקרוא ולהנות מ'ההוביט', אך לאחר שקניתי אותו - הרגשתי כמו סט הספרים הארי פוטר שנכתב ברמה מעט ילדותית.
דבר נוסף: ראיתי קודם את הסרט 'ההוביט' וההבדל בינו לבין הספר הוא שמים וארץ, מעטים הם הסרטים שהקשר היחיד בין הסרט לספר הוא הכותרת. לא רק שכל העלילה של רדגסט, סרומן, ליידי גדריאל - פשוט לא הוזכרו בספר, אלא סצנות שלמות פשוט לא היו.
כמעריץ נלהב של טולקין, התאכזבתי, יתכן ואני צריך לקרוא את התרגומים הקודמים.