מתביישת להודות שעד כה, ההיכרות היחידה שלי עם הארץ התיכונה היתה רק דרך ״שר הטבעות״  ורק בגרסה המוקרנת. במקרה של ״ההוביט״ החלטתי להשתפר ולקרוא את הספר לפני הגיחה לקולנוע. נהנתי מאוד מהספר, ראיתי את הסרט, בהחלט אקרא את ״שר הטבעות״ ובינתיים הנה הביקורת... 
  
בילבו באגינס יודע בוודאות ״שלצאת מהבית זהו עניין מסוכן מאוד״ ( ועוד בלי ממחטה). הרי שם בחוץ, מעבר לסף הדלת מחכות להן ההרפתקאות...בררר. בילבו שלנו הוא הוביט אמיד מאוד ומכובד, וכמו כל הוביט מכובד הוא לא הרפתקן ולא עושה שום דבר לא צפוי. נסו להבין אותו, ההרפתקאות יכולות להיות לא נעימות, בלתי נוחות, מטרידות ואפילו לגרום לאחר לארוחת ערב!!! (כן כן קראתם נכון, לאחר לארוחת ערב). בילבו היה ממשיך לחיות את חייו בשלווה ורוגע, אלא שבוקר אחד... מה קרה בוקר אחד? מי שלא קרא יצטרך לברר כי אני לא מתכוונת לספק ספוילרים.
אגיד רק שיום אחד בילבו באגינס יצא להרפתקה.

הספר הזה קסום! זאת אגדה מרגשת מאוד, אמיתית, טובה, מצחיקה עם הרבה מסירות ואומץ. היו חלקים יותר עצובים וקודרים, אבל לאורך כל הקריאה יודעים שאחרי הצער והבעיות, שהגיבורים מתמודדים מולם, בסוף תגיע השמחה עם החיוכים, כי הטוב תמיד מנצח את הרוע. 
המסר העיקרי של הספר, שהטוב תמיד מנצח! אנחנו רק צריכים להאמין בעצמנו ולהבין שלהיות חזק לא אומר להיות חוצפן וגס רוח, בלהיות חכם הכוונה לא בלהיות ערמומי ותחמן, שנאמנות לא נמדדת בחנופה ובחברות אין עליונות, אנחנו צריכים לעמוד בהבטחות שלנו, אסור לנו לשכוח שאפשר לאהוב גם סתם ככה, בלי חישובים. וכמובן, כשמכל עבר שולפים לנו סוף עולם, מפחידים  עם ההתחממות הגלובלית, מזהירים מפני עוד סוג של שפעת ואיזו מלחמה באופק, אנחנו חייבים ללמוד להאמין בעתיד טוב יותר. ( איך הגעתי לכל זה? לספרי ילדים יש השפעה מוזרה עליי, סורי).

הייתי בעולם מופלא שלא יכולתי לעזוב אותו ובסוף לא רציתי לחזור הביתה עם בילבו, אבל כמו שאתם יודעים לכל הרפתקה יש סוף. ובסופו של דבר אין כמו הבית, זהו המקום הנעים והיקר ביותר שיש לנו, אז חזרתי הביתה למציאות.
״אם תעברו אי פעם בסביבה,״ אמר בילבו, ״אל תהססו לדפוק בדלת! ארבע היא שעת התה, אבל כל אחד מכם מוזמן בשמחה בכל שעה שהיא!״
אני בטוח עוד אקפוץ מתישהו לבילבו באגינס לתה :-)

טוב, אני אגיד את זה וזהו. בילבו בגינס מזכיר לי את עצמי בטיולים שנתיים.

שנינו יוצאים למסע עם חבורת אנשים מתלהבים, הוא עם 13 גמדים וקוסם – אני עם 32 תיכוניסטים ומורה.
שנינו לא ממש בטוחים בנוגע לסיבה שבגללה באנו, כנראה הדיבורים וההמולה שלפני היציאה עשו את שלהם.
שנינו נמנעים מלבישת פריטי לבוש די חשובים וזה לא מפריע לנו בכלל. בילבו בלי נעליים ואנוכי בלי מעילים.
שנינו מגיעים למקומות שמביאים אותנו לסכנה וסף מוות. עם תורין וחבורתו זה הגיוני ללכת אל תוך הר ששוכב בתוכו דרקון נושף-אש, בתיכון שלי זה נחשב רעיון סביר לקחת תלמידים מיוזעים לתוך מעברים צרים בגובה עשרות מטרים בהרים ללא מעקה.
וכמובן – שנינו מתלוננים כל חמש דקות. "למה יצאתי?" "היה עדיף להישאר בבית", "בבית כבר היה אפשר לאכול פעמיים".

בשורה התחתונה שנינו יוצאים למסעות שאנחנו לא בדיוק מוכנים אליהם, לא מבינים יותר מדי ולא בטוחים איך נעבור אותם, אבל בסופו של דבר – מסתדרים. אז מה ההבדל בעצם? נו, אני לא בילבו. כדי להיות בילבו צריך להיכנס לנעליים גדולות. או בעצם, להיות בלי נעליים בכלל?
גרמתי לעצמי לגלגל עיניים.

טוב, קשקשתי מספיק. עכשיו הספר.

-
זהו סיפורו של בּילְבּו בגינס. מי הוא, אתם שואלים? בילבו הוא הוביט פשוט שחי חיים פשוטים. הוא חי במאורה, לא מאורה מגעילה ומלוכלכת אלא מאורה ביתית, מהסוג שהוביטים מתגוררים בה. החיים שלו מתנהלים בנוחיות מרבית והוא מעביר את זמנו באופן שגרתי. עד שיום אחד בהיר הכול משתנה. בבוקר הוא בסך הכול פוגש קוסם והם מנהלים שיחה משונה – ובערב המאורה הנעימה שלו מתמלאת בגמדים, שמגיעים אחד אחרי השני בלי שום הסבר הגיוני. ככה, בלי הזמנה! הגמדים האלה אוכלים כל דבר, מתחילים לזמר ולנגן והחשוב מכל – מפטפטים על מסעות מסוכנים, מקומות חדשים ודרקון. לפני שההוביט שלנו מספיק להבין מה קורה הם כבר מכנים אותו "נועז" ו"שותף למזימה", ורוצים שהוא ישתתף במסע שלהם בתור "פורץ" או "צייד אוצרות מומחה", השם נתון לבחירתו. במהלך הפגישה הוא מספיק לשנות את דעתו כמה פעמים, מתנדנד בין הרצון לצאת מרוב סקרנות ולגלות את העולם שבחוץ לבין הרצון לחיות בשלווה. הוא גם נאלץ להתמודד עם התקף חרדה ולחץ חברתי קל. אחרי עוד כמה התפלפלויות שכאלה, בסופו של דבר בילבו אוזר אומץ לעשות מעשה ולצאת להרפתקה.

בצעדים הבאים הוא כבר מתחרט על זה. בעצם, כל צעד שני שהוא צועד במהלך המסע הזה מלווה בחרטה, בגעגוע לנוחיות או ברצון לחזור הביתה. או כולם יחד. למרות הכול, הוא ממשיך. זה לא מסע פשוט, בטח לא בשבילו, שמורגל לחיות ללא בעיות. הוא ישן על האדמה במקומות מלוכלכים, מתמודד עם רעב וצמא, פוגש יצורים משונים שמעוניינים למעוך אותו או לאכול אותו או סתם לרצוח אותו, להציל את עצמו ואת שאר החבורה, למלא את תפקידו כפורץ ולהתגנב ישירות אל תוך הסכנה ולהסתכל לה בעיניים, להתמודד עם קרבות קטנים וגדולים, לעזור לגמדים להשיג את מבוקשם ולנסות למנוע מלחמה. בילבו מצליח לסיים את המסע כולו – ללכת לשם ובחזרה. הנה, כבר מעכשיו אפשר לדעת את הסוף: בילבו חוזר הביתה, אל המאורה הנוחה שבפלך. הוא נאלץ להתמודד עם כמה בעיות משפטיות, אבל הוא בבית. לכאורה היה הבדל של שנתיים בלבד, והרי בילבו לא ממש השתנה בשאר שנות חייו. אבל הפעם הוא כבר הוביט אחר, עמוס בחוויות.

-
אני רוצה להתחיל ולבקר את הספר דווקא בחסרונות. קודם כל, התיאור של הגמדים פשוט בצורה מרגיזה. אני אמורה לזכור מי הוא כל גמד ולהבדיל ביניהם לפי צבע הגלימות? אפילו לא זכרתי את כל השמות עד סוף הספר. אבל ניחא, זה חסרון יחסית קטנוני. אז מה היה רע באמת? – שימו לב, כאן יש ספוילר מסוים, בפסקה הבאה אפשר להמשיך – הסוף. יותר נכון להגיד לקראת הסוף. בעצם, כמה שיותר מתקדמים לסוף. או בקיצור: הקרב הגדול. מי שקרא יודע למה הכוונה. ממה שהבנתי זה נלחם בזה, הם נלחמים באלו, על מה ולמה אני לא בטוחה. לא קרב ולא נעליים. בשלב הזה הרגשתי כאילו הספר כבר ממהר להסתיים ולהחזיר את בילבו הביתה. בילבו התעלף - ואז כשהוא קם, אוי! המלחמה נגמרה. שלושה דמויות, אחת מהן חשובה, מתו. מה לעזאזל? ככה מתארים מלחמה?! איזה מן דבר זה?

נעבור לשאר.

על בילבו אפשר להגיד את המשפט "יש טובים ממנו, יש גרועים ממנו, אבל אין עוד אחד כמוהו". לכאורה, הסיפור הזה עוסק בגיבור די פשוט. לא גיבור מיוחד, לא מהולל, אפילו לא מוצלח במיוחד. בילבו בגינס הוא סתם עוד הוביט ממוצע, להוביט הזה אין יותר כישורים או יכולות משיש כנראה לכל אדם ממוצע. ההבדל היחיד בינו לבינכם זה שאתם בני אדם, קצת יותר גבוהים ונועלים נעליים, והוא הרי הוביט. למרות זאת, למרות שהוא לא הוביט מדהים ואמיץ ובעל נפש חופשיה, בילבו הוא גיבור שאין מי שמשתווה לו. יש בו משהו. אין לי איך לתאר את זה. הוא מתלונן, מתקשה, לא תמיד מצליח לרוץ במהירות או לטפס על עצים. הוא צריך את עזרתם של אחרים, כדי שיעזרו לו לברוח מגובלינים שרודפים אחריו או כדי להשתכנע לצאת מפתח הבית. כי בלעדיהם הוא לא היה מסתדר. אבל גם הם לא היו מסתדרים בלעדיו. בילבו יודע איך להתנהג בתבונה, איך להשתמש במה שיש לו ואיך לאלתר כשצריך אותו. הוא משתנה במהלך העלילה, למרות שהשינויים האלה כמעט בלתי מורגשים. רואים אותם, הם שם, אבל הכל נראה טבעי, כאילו זה פשוט חלק של בילבו שפשוט נחשפנו אליו עכשיו.

זה ספר טוב. כמעט בכל פן של הספר, אהבתי אותו. לכל אורכו הצלחתי להרגיש את מה שהם הרגישו, בין אם זה היה מגעיל או מפחיד או מרהיב. תיארתי לעצמי את המקומות השונים שהם הלכו דרכם, בין אם הם היו יערות חשוכים או נופים יפהפיים. נכון, אמנם זאת אני שעבדה עם הדמיון ולא הספר, אבל זאת נקודת זכות לטובתו. כל הדמויות והמפגשים איתם היו מעניינים: בין אם זה הביקור אצל באורן מחליף-העור או פרק שבו הוזכר הדרקון, סמאוג. הספר השקיע הרבה בלתאר את הפגישה עם הדרקון. אהבתי מאוד את החלקים האלה. החלק המועדף עליי היה כשבילבו נכנס בפעם הראשונה לאותו ההיכל שבו שוכב הדרקון. אני זוכרת שהרגשתי את החום העצום באוויר, את המתח הנוראי ואת הלחץ עוצר הנשימה של ההוביט הזעיר. הוא אפילו הצליח להיכנס פעמיים ולהתחמק מתחת לאף של הדרקון האיום, וזה מרשים – גם אם חזר עם כוויות. וכמובן – איך אפשר שלא – גולום. בכנות, למרות שזו דמות מפורסמת, אף פעם לא שמעתי עליה לפני כן. זו הייתה פגישה מעניינת, אולי הכי מעניינת בספר. סה"כ שני יצורים שמספרים זה לזה חידות במקום חשוך, אבל זה מועבר בספר בצורה מרתקת.

בהזדמנות זו אני רוצה להחמיא למתרגמת. מישהו יודע מה פירוש המילה תְּרִיסַלוֹן? לא? מה לגבי אוֹקֶנשִילד? גם לא? גם אני לא. אפשר להניח שאלה מילים שהועברו בתרגום חופשי לעברית. המתרגמת עשתה בשכל כשתרגמה את השם צִנַּת-אַלּוֹן. חשבתי לעצמי, איך הייתי מתרגמת את זה? אולי דווקא שִׁילְדָּת-אַלּוֹן. קודם כל, כי זאת קריצה למקור האנגלי. יש דמיון בין המילים שילדה ו"שילד", זאת המילה הראשונה שעלתה לי בראש כשחשבתי על זה. דבר שני, שילדה היא דבר פשוט ובסיסי, אבל יש לה חשיבות – בדומה למגן שעשוי מעץ. טוב, זה לא תרגום מדויק בכלל, אבל גם צִינָּה לא. לא משנה. בכל מקרה, אני חושבת שהתרגום בהוצאה הזאת הוא תרגום טוב, ואם אני זוכרת נכון יש בסוף הספר גם הסברים לחלק מההחלטות. יש כאלה שיתווכחו איתי, אני מבינה למה, אבל יש עוד 2 הוצאות בעברית למי שפחות חיבב את הגרסה הזאת. אני מקווה בהזדמנות לקרוא גם את התרגומים האחרים.

-
זהו. זאת הביקורת. מפה יש רק כמה דברים אישיים שרציתי לכתוב. כן, כתבתי כבר דברים כאלה בהתחלה, אבל זה מה יש.

במסגרת הפרקים בחיי הקרויים "כיצד אכתוב ביקורת שנונה או לכל הפחות קריאה לסימניה?", ביליתי כמה שעות מול המחשב. פתחתי קובץ חדש והתחלתי לכתוב. הפעם, ביקורת על "ההוביט". כתבתי וכתבתי עד שהחלטתי לערוך, לשכתב, לכתוב שוב ולבסוף למחוק. בביקורות אחרות הצלחתי להוציא תוצאה בסופו של דבר, אבל במקרה הזה במשך ימים לא הצלחתי לכתוב משהו שמצא חן בעיניי. עד עכשיו אני לא מצליחה. אז החלטתי לעשות את המעשה הלא הגיוני אך בריא: להשתפך ולכתוב כל מה שאני רוצה בבת אחת. עכשיו, כשסיימתי, אני לא בטוחה שהכול מובן. בביקורות אחרות ערכתי בלי סוף, ובביקורת הזאת הייתי מאוד נרגשת. אני לא יודעת אם העברתי בדיוק את התחושה שלי: מדובר בספר מעולה, שפשוט צריך לקרוא. אז הנה, אני אומרת את זה במילים מפורשות לכל מי שהקדיש מזמנו וטרח לקרוא עד כאן. אם מישהו מכם עשה את הטעות שאני עשיתי ונמנע, שימהר לחנות הספרים או לספריה הקרובה ויתקן.

זאת ביקורת חגיגית לכבוד יום ההולדת שלי. מה גם שתכף מגיע ראש השנה, אז אני מאחלת לכם שנה טובה.


מי ייתן ולא תיפול שערה מבהונותיכם לעולם!

"סופר מקורי הוא לא סופר שאינו מחקה אחרים, כי אם סופר שאיש אינו יכול לחקות" (דה שאטובריאן). ואם בספר כמו ההוביט עסקינן, אז ברור שאפילו התרגום - משובח ככל שיהיה - לא יצליח לחקות את היצירה המקורית, זאת הכתובה באנגלית, שפתו של טולקין. לצערי, אנגלית היא לא הצד החזק שלי ולכן אני נאלץ תמיד להסתפק בתרגום העברי של ספרים כאלה ואחרים, למרות שאני תמיד תוהה עד כמה שונה הייתה חוויית הקריאה שלי אם ואם...
קראתי לפני די הרבה שנים קצת משר הטבעות (קצת - כי זה היה סופר כבד עליי, הייתי בסה"כ בן 12), וציפיתי שגם בתרגומה של יעל אכמון השפה העברית תהיה ברמה הגבוהה ביותר, אבל בעניין הזה התאכזבתי קשות - התרגום בחלקו הזכיר לי שפה של ילדי אינטרנט - וזה לקח די הרבה זמן עד שהתרגלתי לסגנון הילדותי ולכן גם המקרטע. העניין הוא, שכדי להעביר באופן כלשהו את הקסם שביצירות קלאסיות, השפה המתורגמת חייבת להיות גבוהה, כי רק ככה הקסם יישמר. כשאתה מכניס מילים כמו 'קריירה' לספר פנטזיה, זה מוציא את כל הקסם החוצה. נכון, אחרי שמתרגלים לתרגום הספיציפי, נבלעים בתוך העלילה והתענוג הוא באמת צרוף, אבל הבטחתי לעצמי להבא לקרוא את ההוביט פעם נוספת באחד משני התרגומים הראשונים (של הטייסים, או של משה הנעמי), כי מה לעשות - למרות שהסיפור במקור סופר לילדים - הרבה מהקסם הפנטסטי אובד בתרגום המאד פשוט!
אין לי תלונות אל יעל אכמון, כי בסופו של דבר, הדור הצעיר שלנו לא מסוגל להתמודד עם עברית גבוהה, אבל בשביל מישהו שחצה כבר את גיל ה-20, בהחלט כדאי לבדוק תרגום אחר.
ומה לגבי העלילה עצמה? טוב, זה בלי ספק אחד הספרים הטובים ביותר ש'בריות קטנות בעולם רחב הידיים' זכו להם!
או בשלוש מילים: תודה לך טולקין!
וכל מילה נוספת מיותרת.

"הקרב היה נורא. זאת היתה הקשה ביותר בחוויות שעבר בִּילְבּוֹ, ובשעתו השנואה עליו ביותר - או במילים אחרות, הזמן שהיה גאה בו יותר מכול, ונהנה להִיזָּכֵר בו לאחר מכן אף שלא מילא תפקיד חשוב בקרב" (עמוד 283).

"ההוביט" מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012), שיצא לאור ב-1937 באנגליה, הינו מעין אגדה למבוגרים. ספר שכולו כיף. כתוב היטב בצורה קולחת ומספר סיפור יפה יפה על מחוזות רחוקים ויצורים מופלאים. גילוי נאות, בעת טירונות צנחנים לפני כעשור, הבחנו לפתע, אני וחבריי למחלקה כי הגבעות השחונות שבהן התאמנו דומות להפליא לאלו שאייר טולקין בספר, וכי אנו, כמו ההוביט, ממש רוצים הביתה כל העת. בעצם, אמרנו, טירונות צנחנים זה כמו ההוביט. אמנם, משהופיע הרגום החדש והמלוטש של יעל אכמון לא התאפקתי ורכשתי לי עותק, הרי שלדידי מוטב לקרוא את ההוביט בעברית בתרגום שנערך בנסיבות יוצאות דופן ומכונה "תרגום הטייסים".

מספר שנים קודם להוצאת התרגום הראשון לספר, ישבו בכלא עבסייה שבמצרים, מספר טייסים ישראלים שנשבו במהלך מלחמת ההתשה. ארבעה מהטייסים, אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר‏, תרגמו לעברית את הספר מעותק באנגלית שנשלח לפיר על ידי אחיו והועבר לו דרך הצלב האדום. הרפז סיפר בכנס "אבק כוכבים" כי: "היינו קבוצה של עשרה שבויים, והיו מאיתנו שלא ידעו לקרוא אנגלית, אז כדי שגם הם יחוו את התענוג הזה החלטנו לתרגם עבורם את 'ההוביט'. רצינו להעביר להם את הרעיון למרות שאנחנו לא מתרגמים מי יודע מה."‏

כמו כן סיפר הרפז בהרצאה בבית אריאלה: "עבדנו פחות או יותר בשני זוגות, כאשר אחד קרא את הטקסט באנגלית ודיבר אותו עברית. ברור שזה יצא עברית לא לעניין, והשני שישב לידו כתב עברית שניתן להבין. אחרי כן, לקחנו את העברית שיצאה ובנינו אותה לעברית לוגית איכשהו. שמעתי פה את עמנואל לוטם מדבר על הבעיות של התרגום. אצלנו הכיף היה הרבה יותר גדול, לא היינו חייבים שום דבר לאף אחד. עשינו את התרגום להנאתנו הבלעדית, לאף אחד מאיתנו לא היה מושג בתרגום ולא ידענו שצריך להיות חייבים משהו למישהו ולבנות מסגרת כלשהי. ידענו שצריך להיות הגיון פנימי אבל לא יותר מזה. לכן, ברגע שאנחנו נתקלנו בבעיות, אנחנו פשוט בצורה פרימיטיבית תקענו בהן את הראש ופתרנו אותן כפי שהתחשק לנו."‏ תרגומם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר. הרקע לתרגום הטייסים וסגנונו הפכו אותו לאהוד יותר. בנו ויורש עזבונו של טולקין, כריסטופר טולקין, תיאר את הסיפור שמאחורי תרגום הטייסים כאחד האהובים עליו.

הספר בתרגום זה הוא בוגר יותר, העברית שבו היא ברמה טובה אולם הוא אינו ילדותי באופיו. מה גם שלאור סיפור הרקע של התרגום הוא הראוי בעיני לקריאה. הציטוט שמופיע בראש הביקורת הוא אולי אחת האמיתות הגדולות שבהן נוגע ההוביט, שהרי בדרך כלל רק מה שעלה בידינו להשיג בעמל רב (כך לדוגמה אותה טירונות צנחנים) ולעתים גם תוך תחושות קשות של מאמץ ואי נוחות, הופך ליקר ומוערך בעינינו.

ועכשיו לעניין החשוב באמת, והוא איכות התרגום. אמת, לעתים שגו הטייסים (להשאיר את המונח "נקרו מנסר" במקום לתרגם כבעל האוב, ושמו של טורין שנותר אוקנשילד במקום צינת-אלון). אבל החלק שאותי הטריד היה דווקא אחר. באחד החלקים היותר דרמטיים בספר מתואר סופו של הדרקון (זהירות! ספויילר). להלן הטקסט המקורי:

"The dragon swooped once more lower than ever, and as he turned and dived down his belly glittered white with sparkling fires of gems in the moon-but not in one place. The great bow twanged. The black arrow sped straight from the string, straight for the hollow by the left breast where the foreleg was flung wide. In it smote and vanished, barb, shaft and feather, so fierce was its flight. With a shriek that deafened men, felled trees and split stone, Smaug shot spouting into the air, turned over and crashed down from on high in ruin" (Pages 289-290).

ולהלן תרגומה של אכמון:

"הדרקון חג שוב מעליו, נמוך מתמיד, ובעודו פונה וצולל נצצה בטנו, לבנה באורות משתברים של אבני חן לאור הירח - מלבד במקום אחד. בארד שיחרר את מיתר הקשת הגדולה. הח השחור נשלח קדימה, היישר אל השקע בצד השמאלי של חזה הדרקון, במקום שנפרשה רגלו הקדמית הצידה. החץ חדר פנימה ונבלע מחוד ועד נוצה, כה מהר שולח. בצווחה שהחרישה אנשים, שהפילה עצים וביקעה אבנים, זינק סמאוג המדמם אל השמים, הסתחרר והתרסק אל האגם מגובה רב" (עמוד 251). חדי העין יבחינו כי המחבר כתב כי הקשת השמיעה רעש ירייה ולא שבארד ירה (אם כי זה כמובן משתמע). הדבר פוגם באיכות התרגום ובעיקר, לטעמי לא מעביר את הנוסח שאליו התכוון המשורר בשת המקור.

להלן הנוסח של "תרגום הטייסים":

"פעם נוספת עט הדרקון, נמוך יותר מתמיד. וכאשר נטה וצלל למטה, הבריקה בטנו הלבנה בנצנוצי יהלומים לאור הירח - פרט למקום אחד, קרחת חשופה בצד שמאל. הקשת הגדולה זמזמה. החץ השחור שירך דרכו מן המיתר הישר לאותה שקערורית, בין רגליו הפרושות של הדרקון. פנימה הכה ונעלם. חודו, קנהו, ונוצותיו - כה עזה הייתה פגיעתו. בצווחה מחרישת-אוזן, גודעת עצים ומפוררת אבנים, התעוות סמוג והזדקר למרום, התהפך והתרסק למטה כגל חורבות" (200-199). ניתן לראות שאף כי תרגום אינו מקצועם הטייסים וחבריהם לשבי קלעו טוב יותר לנוסח הנכון.

בכל מקרה בכל תרגום הספר הוא בגדר חובה שתשמח כל קורא!

(הביקורת אינה נוגעת לגרסא הספציפית של הספר המוצגת בתמונה אלא לגרסאת תרגום הטייסים).
לדודה שלי יש ספרייה ענקית עם מלא ספרים ולאחר כל ביקור אני חוזרת מאושרת עם כמה ספרים ביד, (זה יותר טוב מהספרייה העירונית שלנו בכל מקרה), לאחר שיחה עם אבא שלי על "תרגום הטייסים" השבויים ממלחמת יום הכיפורים הייתי יותר משמחה כשמצאתי את הספר בעל הכריכה השחורה במאגר הספרים של דודה שלי.
אחד הקטעים האהובים עליי בספר הייתה הפתיחה, היא מעניקה לספר מין אווירה ילדותית שכזאת ומשעשעת.
כשהיינו במלון אח שלי צפה בהוביט ויצא לי לצפות במספר סצנות, לכן כשהומלץ לי לקרוא את הספר, לא הייתי שלמה עם זה לגמרי, הסרט מציג את העלילה באופן אפל וקודר, בכל אופן החלטתי לתת לספר צ'אנס.
כשהתחלתי לקרוא שיניתי את דעתי מיד.
הספר כתוב כאילו מסופר לילד קטן (למרות שהשפה לא בהכרח נמוכה).
העלילה חמודה, מאוד אהבתי את הדמויות (אולי כי הייתי יכולה להתחבר לבילבו בהרבה רגעים).
בסך הכל הספר ממש נחמד, מעניין והתרגום מעולה.
מומלץ מאוד.

בילבו החמוד הוא הוביט טוב לב, שביום בהיר אחד מכשף וחבורת גמדים משנים את מהלך חייו.
חייהם של ההוביטים משעממים למדי, אך כשבילבו יוצא למסע הוא מתחרט שבכלל הסכים לצאת... בהתחלה.
הספר מתאר עולם קסום ומלא בדמיון, בו רגעים עצובים ושמחים, דמויות מרתקות ומגוונות מאוד, וטולקין ידוע בכך שידע ליצור עולם שלם עם הסטוריה וגזעים שונים של יצורים.
דבר אחד שמפריע לי בכתיבתו של טולקין, הוא מפרט המון גם על דברים שלא ממש תורמים לעלילה או לתיאור של משהו, ולפעמים זה קצת מעיק וארוך.
חוץ מזה הספר מעולה ממש, מרתק, ואין סיכוי שלא תתאהבו בבילבו המתוק :)

אני מזהירה מראש-בביקורת זאת יש *ספוילרים*. אם אינכם מעוניינים "להתספיילר" אתם יכולים להמנע מקריאת הביקורת.
***
ערב.
אני מנסה לשכנע את ההורים לקנות לי עוד מספר ספרים לאוסף הפרטי שלי. והצלחתי במזימה למזלי הרב. נכנסנו אני,אחותי והוריי לסטימצקי והתחלתי לגשש בין הערמות,ואז גיליתי את ההוביט. חיטטתי במספר עמודים בספר,וידעתי שאני אקנה את הספר הזה... חוץ מזה שיש לי אובססיה בלתי מוסברת לכריכות יפות כמו זאת שיש לספר הנחמד הזה.
***
(כעבור מספר ימים)
הבנתי שאני בעצם חייבת לקרוא את הספר הזה,כי לאחרונה התחלתי קצת לזלזל בקריאת ספרים. ואז התחלתי. התחלה די משעממת,על הוביט חסר מעש בשם בילבו שמעשן מקטורת ומפריח ענני עשן אל השמיים הכחולים. ואז הוא נפגש עם קוסם בשם גאנדלף, שמנסה לשחד אותו להרפתקאות חביבות ברחבי הארץ התיכונה. אבל בילבו שלנו לא מחפש הרפתקאות,הוא רק רוצה להתכרבל בשמיכה הרכה שלו שמחכה לו בחדר השינה. אז בכדי להיפטר מהקוסם המקטר (לפחות בינתיים) הוא הזמין אותו לארוחה ליום שיבוא למחרת. הקוסם נענה ככל הנראה להצעה,ובלי שישים לב, עשה מעשה ונדליזם וחרט משהו על הדלת של מערת ההוביט של בילבו. ולמחרת היום באים אליו המוני גמדים מעצבנים במיוחד,בעיקר גמד אחד בשם בומבור,שמן במיוחד ואוהב דברים לא כשרים (אין צורך לפרט,אני מקווה). ואז בא גאנדלף מלווה עם גמד בשם תורין שדי מתפאר במעשיו והכי בולט מבין הגמדים.
ואז מתחילה ההרפתקאה עם סוסי הפוני העליזים של הגמדים וההוביט והם מנסים להרוג בדרך כמה גובלינים לא נחמדים במיוחד וטרולים עשויים אבן. וגם הפרט הכי חשוב בחלק הזה-בומבור מקטר על זה שהוא לא יכול לרוץ מהר! (סליחה,הגמד הזה מושך את צומת הלב שלי) תוך כדי מסעם הנחמד שלהם לחסל דרקון כביר.
הספר ממש יפה,התחבאתי מההורים שלי כדי להמשיך לקרוא אותו עוד כמה דקות,גם בשעות המאוחרות של הלילה וניסיתי להתאפק מלאכול את עוגת המייפל שלי פן אפסיק את הקריאה.
ממליצה בחום,גם יש סרט שלא יצא ממזמן על הספר... אולי עדיין בקולנוע!

ספוילרים, אז אינכם מעוניינים לתלוש לעצמכם את השיער, לפרוץ לביתי, להרוג אותי עם סכין, להתעלל בגופה, ולכתוב עליה דברים גסים עם משחת שיניים, תעצרו עכשיו.
ההוביט, ההוביט, מה יש לומר...., אז כך, ההוביט הוא ספר נהדר, כתוב היטב, המדבר על הוביט קטן, לא חביב במיוחד, המסתגר בביתו בלי אף אחד, עד שיום, פוגש את....טוב, כן ניחשתם, את גאנדלף שמזמין אותו להרפתקה אקסטרווגנטית, ועד כמה שזה נשמע נחמד לצאת להרפתקה למצוא דרקון מרושע ויורק אש בלי מצפון, ההוביט שלנו(ששמו בילבו)מסרב, אז כמובן שגאנדלף חורט על דלתו בוונדליסטיות, ויום אחרי, חבורה של גמדים מלוכלכים ולא מזמינים פורצים לו לבית, בלי רשות ומסתערים על האוכל שלו, התקרית הזו.....ובילבו מצטרף לחבורה שבה מככבים הקוסם הוונדליסטי והגמדים בלי הנימוסים אל תוך ההר שבו דרקון ישן.
אחרי שהדרקון(smaug)מת, מתחילים התככים, גניבות, מזימות ושיתופי הפעולה המעולים שנכתבים בצורה מעולה, כמובן.
ההוביט הוא ספר נפלא, נהדר ומיוחד, אין לי דבר רע לספר עליו, בעיקר כי אני משוחד, אני מת על ג.ר.ר טולקין ויצירותיו.
אבל, אני ממליץ מאוד לקרוא את ההוביט, אבל באנגלית, כי התרגום שלו הוא ילדותי, ומסופר בשפה מאוד פשוטה וזו בעיה, כי הדרך שבו ההוביט כתוב היא מה שהופכת אותו לנפלא כל כך ומכשף.

גרסא קשיחה יותר טובה מהתרגום המקורי הלבן, יותר נעים לקרוא כריכה קשיחה
ספר קלאסי של טולקין, יותר טוב מהסרט, מעניין כמו פעם.