הנושא המרכזי בספר הענק הזה הוא המחשבה.
בעוד בחטא ועונשו מתמקד דוסטוייבסקי בפשע הפיזי שאדם יכול לבצע ובהשלכות שלו, כאן ההתמקדות היא שונה לחלוטין, בפשע המחשבה.
רצח אב אחד, ארבעה בנים, חשודים.
אבל אל תטעו, זה לא ספר מתח. לכולנו ברור בשלב די מוקדם בסיפור מי ביצע את הפשע פיזית. אבל מה עם ביצוע הפשע הזה מחשבתית? האם לא כל ארבעת הבנים אשמים בו? לכל אחד מהארבעה היו סיבות לייחל למות האב.
כשקוראים קצת על חייו של דוסטוייבסקי לא קשה להבין מאיפה בא הרעיון לספר, גם לא קשה להבין מדוע זו יצירתו האחרונה.
גם פיודור הצעיר "התברך" באב נרגן, קשה וקמצן, שהדבר האחרון שהעניק לילד היה חום ואהבה.
פיודור הצעיר חטא לבטח לא מעט במחשבותיו על אביו, ואין ספק שחש אשם כאשר האב נרצח ע"י צמיתיו שלו, למרות שלא היה לו שום קשר למותו.
את ההתקף האפילפטי הראשון חווה דוסטוייבסקי בעת שנודע לו על הירצחו של אביו.
כך, נולד הספר הגדול הזה, והדמויות שבו, ארבעת האחים, הם כמובן ארבעה צדדים באישיותו של דוסטוייבסקי:
הספקן הגאוותן (שהיה), המאמין הגדול (שנהיה), המהמר האימפולסיבי (אך הישר ביסודו), והאפילפטי (מזה סבל בשארית חייו, וגם בנו הקטן אליושה נפטר ממחלת האפילפסיה-גם ממותו הספר מושפע מאוד).
לכל אחד מהם היו סיבות לרצות במותו של האב, אך האם רק אחד מהם אשם? רק זה שביצע את הפשע הזה פיזית? מה עם שלושת האחרים שחטאו לא פעם בפשע הזה מחשבתית? האם זה לא נחשב?
כולנו מכירים את הביטוי, העיקר הכוונה, ובכן, אם הכוונה רעה אין זה מוציא גם את שלושת האחרים אשמים?
אני כותבת עכשיו והמחשבות מתבלבלות לי ככל שאני חושבת על הספר הזה יותר, אני יכולה לכתוב עליו לפחות עוד חמישה עמודים ולדון ברעיונות הפילוסופיים שבו, אבל זה נראה לי מיותר.
כל מה שנשאר לעשות הוא, לחכות שהתרגום של נילי מירסקי יצא כבר לאור ואז אוכל להתענג עליו שנית. ומי שטרם קרא, לראשונה. כדאי לכם.

הרומן השלישי של דוסטויבסקי שאני קורא (אחרי 'החטא ועונשו' ו'אידיוט'), ושוב פעם, אותו סגנון רוסי שהתחלתי להכיר ותרבות שעם הזמן אני מוצא עצמי קצת מתחבר אליה, באיזה שהוא מקום. אגב, במהלך הרומן יצא לי להיפגש ולדבר בעבודה עם רוסים (די מבוגרים) ומדהים לראות איך חלק מהמוטיבים של הספר, ממש מופיעים אצלם, פתאום לגלות שיש לזה מקום במציאות. אז אמנם אנחנו מאה שלושים שנה פחות או יותר אחרי, אבל חלק מהדברים עדיין קיימים. סגנון הדיבור, האהבה שלהם לקרוא בשמות חיבה, ואפילו לי הם מצאו אחד כזה. הפעם אני בטוח שיהיה לי מוזר לתת ביקורת, יצא לי מאז הספר האחרון לראות ביקורות כאן ובכלל, ומשום מה, חלק גדול מהן היו שליליות, אפילו שליליות מאוד, ונכון שלא צריך להיות מושפעים מביקורות כאלה, בטח אם אנחנו אהבנו (שזה מספיק), ובכל זאת אשתדל כמה שיותר להיות כנה ואמתי, ולתת חוות דעת מהקריאה ברומן.

הספר, השפה והעלילה מעט מסורבלים, בדומה לספרים הקודמים, אבל אני באמת חושב שדווקא כאן טמונה הגאונות והאמת אצל דוסטויבסקי, שהרי חיינו שלנו, הם בטח לא רומן מדויק להפליא, ודווקא כאן אצלו בספר, יש הרגשה מאוד אותנטית, חופשית כזו לקרוא את הספר, להתחבר אליו, להיות חלק ממנו - כי הוא בניגוד להרבה ספרים, התרחש או יכול באמת להתרחש, וכאן הקורא יכול למצוא את עצמו חלק ממשהו, חלק מהדמויות ומהעלילה, שזה אכן קרה לי - בדיוק כמו בספרים הקודמים, וגם ציינתי את זה שם. אני חושב שהדרך שהסופר עושה את זה היא מופלאה, לכאורה המון נושאים שונים, הספר מחולק ל-12 ספרים, שכל אחד מהם הוא לכאורה יכול להיות נפרד לחלוטין, אבל בקריאה מקיפה וכוללת פרטים מתחברים לפרטים. שלושה אחים אשר כל אחד מהם שונה באופן תכליתי, כן ממש ככה, ואולי לפעמים זה האדם האחד שבמשך חייו חי כאדם תמים ומאמין (ילדות אולי?), רציונליסט ולעתים גם כופר בכל, ותקופה, או לפעמים אפילו חיים שלמים של ספק כבוד ואצילות וספק טיפשות ונבזות. חיים של בלבול.

הספר מכיל בתוכו נושאים כבדי משקל, שעל כל אחד מהם ראוי ואפשרי לדון בנפרד ללא הפסקה, וכיף לראות בספר את ההתייחסות לכל נושא, אבל כאן זה לא כל כך קונקרטי לדון בכל אלה. אז אין לי עוד מה להוסיף, חסר לי הידע הזה.
שבת שלום :)

איזה ספר!!!! ספר ששינה את חיי.
דוסטויבסקי מצליח ברומן ריאליסטי מותח לשזור פילוסופיה מוסרית ותיאולוגית מדהימה.
זהו אחד הספרים היחידים שאני מוצאת את עצמי חוזרת לקרוא בהם מידי כמה זמן.
לא מבינה איך משהו יכול היה לטעון בביקורתו שדוסטויבסקי אתאיסט?! הספר הזה הבהיר לי את מהותה של האמונה.

אני חייב לציין דבר ראשון שקראתי את הספר בהשוואה בין תרגומיהם של מירסקי צבי ארד וולפובסקי. אני חושב שהתרגום של צבי ארד הוא המעניין ביותר, של מירסקי הוא הקריא והנהיר ביותר וולופוסבקי, טוב- הוא לא מתרגם כמו משעתק מרוסית ככה שכמעט ומרגישים כאילו קוראים את היצירה במקור.

לגבי האחים קרמזוב עצמם, אני חושב שמדובר באחת מיצירות המופת בגדולות ביותר שנכתבו אי פעם. שאלות של מוסר, ציות לחוק הדתי והחוק עצמו, תמונת רוסיה באותם ימים והיחסים בתוך המשפחה הפכו לי את הקרביים. אני מציע לכל מי שמתעניין בספר ורוצה לקרוא בו בכל אחד מהתרגומים לעקוב אחרי הרשימה של הדמויות כי מאד חשוב להבחין בין השמות למיניהם והכינויים וכינויי החיבה המתחלפים בלהטוטנות מסוימת במהלך הקריאה.

מבחינת התוכן והעלילה אחסוך לכם בספוילרים אבל רק אדגיש שלעומת הרבה ספרים רוסיים אחרים, כאן מדובר בספר עם יחסית הרבה עלילה ופחות 'פטפוטים' כפי שניתן למצוא למשל ב'חטא ועונשו' שאת עלילתו ניתן לתמצת במשפט אחד.

האחים קרמזוב הוא מסוג הספרים שצריך לקרוא אותם מספר פעמים בגילאים שונים כי, יש לי תחושה, שבעוד עשרים שנה אקרא ספר אחר לגמרי.

לאחרונה חטאתי בכך שקראתי איזה ספר בלשי מסוג התת-רמה ואפילו נהנתי ממנו. אז החלטתי לחפר על חטאי בכך שבחרתי לקרוא את "אחים קרמזוב" שהתפספסו לי עד עכישו. במילים אחרות עשיתי לעצמי "החטא ועונשו"... ועונש אכן זה היה....
לא, אני מבינה שאדון דוסטוייבסקי כתב בתקופה שלא היה לו מתחרים כמו טלוויזיה או אינטרנט, אבל למה למה חייבים למרוח כך את הספר? אז האמנם הספר והראיונות העומדים מאחוריו והמוסר השכל הם יוצאים מן הכלל, אבל כשדוסטויבסקי מפתח איזשהו דיון בספר הוא בוחר לפרוס את הראיון על פני מאות עמודים על אף שהראיון מובן כבר אחרי עמוד אחד.
לא סתם צ'כוב אמר שיכולת להתבטא בקצרה היא סוג של גאונות. ועם כל הכבוד לדוסטוייבסקי הדגול אני בעד ה"קצר ולעניין".
עברתי ברפרוף על מאה עמודים אחרונים כי כבר לא יכולתי יותר. יאלה, ספר הבא.

כמעט אבל כמעט רציתי לצעוק שהמלך הוא עירום.
קראתי כ 4 ספרים של דוסטוייבסקי לפני הספר האדיר הזה ורציתי להוציא לסופר הנ"ל כרטיס אדום,אבל אבל אבל כשאני קורא את הספר "האחים קרמזוב"....ובכן....אין מילים!!!
סופר ענק רוח(אנטישמי מוצהר יש"ו) פילוסופי בתכלית ועלילה מדהימה,לא לחינם סופר זה נחשב לאחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה.


מומלץ בחום גבוה.

הספר בתרגום ולפובסקי

את האחים קאראמאזוב קראתי משום תיקון כפול: הופעת התרגום החדש של נילי מירסקי, שאת תרגומיה אני לא אוהב, והרצון לתקן לעצמי את הרושם הנורא שהשאיר אחריו "אידיוט" של דוסטויבסקי.
אם נקלף את סיפור העלילה לרגע ונרד נמוך ושטוח נקבל משפחה לא ממש נורמטיבית. מילא לא נורמטיבית, אבל דוסטויבסקי הרי מיטיב לצייר דמויות גרוטסקיות ומגוחכות להפליא, דרמה קווין אחת אחת, כאלה שיש בהן רע יותר מטוב, תמימות על גבול הפתאים, חוסר כבוד ונלעגות. מזה הוא בונה מרקחת שהקורא המצוי מוצא עצמו נשבע בפעם הראשונה שהנה הגיע הזמן לקרוא בספר שנית משום שבקריאה ראשונה התחושה היא כמו לשחות בג'לי, להתמודד עם שמות והטיותיהם הרוסיים החביבים על העם החביב הזה, להבין עלילה שבמקום אחר ובזמן אחר היתה נדחית ע"י סלקטור קצר רוח ועמוס במיוחד. אם נוסיף לכל זה גם סטיות פילוסופיות ותיאולוגיות נקבל עיסה לרוב לא נהירה, לא מגרה ולא קוהרנטית.

האחים קאראמזוב נחשב לשיא כתיבתו של דוסטוייבסקי. הוא הרי רצה לפרוש בפנינו את קורות אותה משפחה לא מתפקדת, משפחת קאראמאזוב (כך בתרגום ולפובסקי). ראשית מדובר באב פיודור פאבלוביטש ובניו דמיטרי פיודורוביטש, איוואן פאבלוביטש ואלאֶכסאֶי פאבלוביטש. קשה לכם עם השמות? אז הם גם מיטיה, וניה ואליושה בהתאמה. יש גם בן חורג לכאורה, סמאֶרדיאקוב. כולם לבית קאראמאזוב, כן?

האב פיודור פאבלוביטש נחשב בצעירותו איש האוכל לחם חסד בשולחנם של אחרים, אדם משובש דעת ותמהוני, קמצן ואלה רק מקצת תכונותיו הרעות. לשיא הוא מגיע כשהוא מביא ילדים לעולם, שוכח מקיומם, לא תורם לחינוכם כספית ומכל בחינה אחרת, ולבסוף מוצא עצמו בעימותים אלה ואחרים עמם, עד כדי תחרות על לב אחת גרישאֶנקה עם בכור בניו מיטיה.

בבעיות עם הבנים מערבים את זוסימה הישיש, איש קדוש, מעין באבא סאלי, אחד שעל מילתו סומכים למרות תשישותו הכללית, גילו המופלג, אך מילתו מילה בסלע היא. אלא שפתאום יש תפנית בעלילה, הבכור מחליט לחבוט באביו על החשק שהוא מגלה באהובתו הוא, הלא היא גרישאֶנקה, דרמה קווין לא קטנה בפני עצמה.

כאן יש לעצור ולומר, שאילו דוסטוייבסקי היה כותב את ספרו אך 50 שנה מאוחר יותר, סביבות 1930, מן הסתם היה חושב על העברת הספר כתסריט לסרט ראינוע, שם מחוות גדולות מהחיים, יחד עם פאתוס בלתי נלאה, אלה גם אלה היו יוצרים להיט דרמטי על בטוח. אבל הזמנים הם סביבות 1880 וכנראה רגשות גואים, העולים על גדותיהם ומציפים כל חלקה טובה של היגיון, היו הבון טון של הכתיבה דאז. עניין די מתיש ודי מעיק לקורא המודרני, שאינו יודע נפשו ברכבת ההרים המסתחררת מול עיניו בכתבי דוסטו' ההוא. אלא שהקורא ממהר להרגיע עצמו ולומר שזה לא הספר, שזה הוא, שהרי לא ייתכן שמשהו דפוק בממלכת דוסטויבסקי הדגול.

הספר מחולק לשני כרכים, כשהראשון הוא רוב רובו אותו ג'לי בלתי נהיר עליו כבר דיברתי. דוסטויבסקי מנסה לשים בפי גיבוריו הצעירים והצעירים יותר כל מיני דעות "חדשניות" ו"מתקדמות". זה נע בין מגוחך, מייגע ובלתי קריא. הכרך השני כבר עוסק ב"רצח" האב ע"י הבכור והמשפט. מה נאמר, מי העיד, מה יצא ומה הפתרון המסתמן תנסו לקרוא בעצמכם, אם תמצאו את הכוח והחשק אחרי קריאת סקירה זו.

חשוב לשוב ולציין את נקודות החולשה בכתיבה של דוסטויבסקי, מה שבהחלט גורם להרס כמעט מוחלט של הספר הזה בפרט וכתביו בכלל. חשוב לציין באותה נשימה שהוא מסוגל לצייר ציור ענוג ויפהפה של סיפור קטן, תאור אדם ומעשה. לרוב זה נגמר רע.

דוסטויבסקי מרבה להכניס את חייו ליצירתו. חייו הם אוסף של לימוד עצמי, התקפי אפילפסיה חמורים, הימורים, שתיה, קריאה וכתיבה. האם זה מעשיר את הקורא? ממש לא. בקטעים ההגותיים הוא מרבה לשעמם, להטריח, להאריך ולהכניס את דעותיו אל פיות גיבוריו כשאחד הדוברים הוא בן 20 זה עוד סביר, אבל השני הוא ממש ילדון בן 11. האם זה מתפתח לכיוון מסוים? לא ממש. בכלל חוסר ההתפתחות וההכנסה הלא ברורה, הקורא נשאר עם חצי תאוותו בידו. היום קוראים לזה חופר.

גם הדיאלוגים של דוסטו' אינם מעניינים, בלשון המעטה. הדוברים כולם על גבול ההיסטריה, בפי כולם דברים גדולים מהחיים, מחוות מלאות פאתוס ומלודרמה מופרזת לפי כל קנה מידה. הם מרבים לצרוח, להתעלף, לבכות, להבטיח הבטחות גדולות, לאהוב עד שיגעון ולרדוף בצע, שזו עוד התכונה הכי אנושית שם.

אם מסתכלים על הספר בכללותו, הלא קצר במיוחד, לא יודעים בדיוק מה הרוח הנושבת מדפיו. רוח רעה זה הימור לא רע, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אם הספר מתחזה לספר המבקש להביא דעות על המין האנושי, דעות תאולוגיות ופילוסופיות, ייתכן ולזמנן היה בהן חידוש. עם חלוף העתים כל העסק הזה התיישן ויצא מהאופנה. גם כסתם קריאה אין בה עונג ואפילו אם מנסים מהר מאוד מגיעים למבוי סתום ולא מבינים מה רצה לומר המשורר.

והיה ורצה דוסטו' להביא לפנינו רומן בלשי הרי צריך להסתפק באלה שזו מהות כתיבתם. רומן בלשי זה לא, מתח אין בכלל, דרמה משפטית מייגעת עד מאוד ומלודרמטית עד גיחוך יש גם יש. גם הסיום מפוקפק מאוד מבחינה מוסרית ומפליא שאדם המתיימר לכתיבה תאולוגית ופילוסופית בחר בפתרון מגוחך ובלתי מתקבל על הדעת כל כך.

בסופו של דבר, אחרי קריאת המהמר, אידיוט והאחים קאראמאזוב מיציתי את דוסטוייבסקי. הבנתי שהבעיה אינה אצלי, היא אצלו. הוא חופר, מתיש, מגוחך ומלודרמטי שלא לצורך. כתיבתו כלתה בעיני ואני נותר עם הספר הרוסי הטוב ביותר: והיום איננו כלה.

אין ספק שהספר בנוי בצורה מדהימה. מי אני שאומר משהו על דויסטויבסקי. רק הערה לקוראים - כדאי להצטיד בעפרון בזמן הקריאה ולסמן משפטי מפתח ששייכים לעמודי התווך בפילוסופיה ומעידים על גאוניותו של דוסטויבסקי. והערה שניה - סבלנות. מי שאינו ניחן במידת הסבלנות בהתפתחות הדמויות בספר ויצפה ל"כאן ועכשיו" של ימינו יתאכזב.עד עמוד 500 צריך להתאזר בסבלנות, אך זה משתלם בעמוד 700 יאמר הקורא "מדהים"!

אין כמו דוסטויבסקי כדי לתאר את הסערות השונות בנפש האדם, ואת הנפשות השונות כל כך ודומות כל כך בבני האדם. סיפורם של ארבעה אחים, חברים, שונאים, אוהבים, אויבים, דומים וכל כך שונים אחד מהשני. ואת כל אחד מהם הופך דוסטויבסקי בכישרון רב לגיבור ולאנטי גיבור בתוך סערת האהבים, הרצח והמתח שרקם.