אני אוהבת ספרים של סיפורים על אנשים רגילים, שמזכירים לי כמה לב צריך כדי לחיות יחד , בעיקר ממוארים של צמיחה ממשבר ותרומה מעוררת השראה ממחלה קשה , והכי על הריון ופוריות כאלה שלא מגיעים בקלות כזה היה לי הספר כאן עושים חיים של נעמי הן זקן , שכבר הספר הנוגע והשמח , הפיח בי
תחושה לסוף טוב , כי לפעמים, המקום שבו “גרים בכיף” הוא פשוט המקום שבו מישהו רואה אותך אבל באמת....

בכתיבה אמיצה וחשופה , רגישה הלוכדת ליבו של כל קורא לקריאה בטעם של עוד , ומביאה את סיפור חייה בטלטלת הרים מאז היותה בת זקונים במשפחה ברוכת ילדים עד שנישאה לאהוב נעוריה שהיה אז ועד היום לאהבה ללא תנאי. כשגולת הכותרת המשמעית של הספר ושל חייה האמיתיים , שנים של טיפולי פוריות בדרך שהתעקשה להיות חסומה בלב שבור פעם אחר פעם עד אשר חשתי מלאת אמפטיה לרמות לחנק אותה שוב ושוב

הספר נסגר, מסתיים בסוף טוב ומלא
בהמון השראה , קולה וסיפורה של נעמי בחוויותיה ימשיכו ללוות אותי זמן רב לאחר קריאתו .

ממליצה בחום ובפרט לאלה החווים את חוויותיה של נעמי , וולצים להקים משפחה ונמצאים במאבק אינסופי בשנים םשל פוריות זאת מתנה שתוכלו לרכוש עבורם בדרך ליעדם הנכסף כי מספר זה תהיה הפריה נעימה תרתי משמענ

לעיתים כל שאני זקוקה לו הוא ספר המכיל נובלה נוגעת משובחת אחת ושני סיפורים קצרים כדי להפיג משבר של קריאה מענייני המוח הטורדים את ימי ולהנות מקריאה מזוקקת לנפש שגמעה אותו בשקיקה כך הרגשתי כשקראתי את ספר ביכוריה של נועה שוורץ אל האיש עם עיני האגוז

אל האיש עם עיני האגוז מפגש מקרי, רגש לא צפוי, ושאלה אחת שלא נותנת מנוח: מה היה קורה אילו?

זה מתחיל באיש אחד, עם עיניים בצבע זיכרון, וממשיך אל המקומות הכי חשופים בלב

רק אחרי מותו של חבר משפחה, נועה גילתה שהוא אביה הביולוגי , בספרה היא כותבת לו מכתבים נוגים ללב מדם ליבה , בכתיבה אינטימית , מרגשת , נוגעת וסוחפת מלאה בניואנסים רגשיים , ומדויקים של נפש מתלבטת וטווה סיפור על קשר אנושי חמקמק, כזה שנולד מתוך סקרנות, געגוע ופצעי עבר שלא הגלידו דרך דמויות שנכתבות ברגישות רבה, ללא דרמה מיותרת, עם עומק רגשי שמצטבר לאט ומחלחל.
ויוצרת דמות של האיש עם עיני האגוז שהוא סמל: לאהבה אפשרית, להחמצה, לתקווה שמתעקשת להישאר גם כשהמציאות מסרבת לשתף פעולה.

ובשני הסיפורים הנוספים בספר בהן כותבת על שתי נשים נוספות הראשונה רעייתו של מלחין דגול, שעוזבת את ביתה ואת נישואיה. ויוצאת למסע שאין בו ודאות, רק כמיהה לגעת שוב באמת הפשוטה של היצירה והשניה זקנה שחייה היו מלאי הרפתקאות, נסיעות, אהבות ואנשים, מתיישבת מול הדף הלבן כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה .

ניכר בשני הסיפורים נשים במציאות מתערערת שריתקה אותי במיוחד בכתיבתה הפיוטית והסוחפת של נועה .

אל האיש עם עיני האגוז זהו סיפור שנגמר על הדף אך ממשיך לפעום אצלי הרבה אחרי המילה האחרונה
כי יש אהבות שלא מבקשות סוף טוב – רק שיזכרו שהן היו אמיתיות ... ממליצה בחום !

את פטר ביכסל סופר בחסד עליון הנמנה עם קנון הספרות הכתובה גרמנית טרם הכרתי אולי כי ספרו סיפורי ילדות יצא בשנת 1969 הזמן שעדיין לא נולדתי אך הוא נפל לידי במקרה כי קראתי תשבחות עליו והייתי מאוד סקרנית לקרוא אותו ובזכות כך התוודעתי לספרות פילוסופית עילאית כתיבתו המינימליסטית המצליחה לגעת ברגש בכל כך מעט מילים עמוקות העניקה לי חוויה של קריאה בשבעה סיפורים מעולים ומשובחים .
יש ספרים שמחזירים אותנו ללב הילדות לא בעזרת נוסטלגיה , אלא אמת פשוטה ומדויקת כאשר בין המילים מסתתר קסם עדין , כזה שנוגע בלב , ומזכיר לנו איך זה להרגיש ילד שוב ,כזה הוא סיפורי ילדים של פטר ביכסל .
סיפורי ילדות הוא אסופת 7 סיפורים שמצליחה להיות גם ספר לילדים וגם צידה למבוגרים המתבססים על שילוב נדיר של היכולת לגעת בלב כל קורא , ילד או מבוגר , גם באמצעות סיפור קצרצר .
כתיבתו ניחנת בעומק ובפשטות מכוונת , אך מאחורי כל משפטים קצרים ומדויקים שלו , מסתתרות מחשבות פילוסופיות על ילדות ,זהות ועל האופן שבו אנו מבינים את העולם .
הסיפורים נעים בין מצחיקים לנוגעים ללב ,ולעיתים אף נושאים מלנכוליה של עצבות עד כדי שפטר לא חושש לגעת ברגעים שבהם הילדים מרגישים אבודים ולא מובנים ויחד עם זאת תמיד ברכות מתוך אמפתיה אמיתית ע"י מבט חכם ורגיש על נפש הילד ולא שוכח לתבל בקורטוב של עדינות והומור לדוגמא גיבור הסיפור הראשון הוא אדם משועמם לגמרי , המטיל ספק בכל הידע שצבר בחייו , לגמרי פילוסופיה עילאית במיטבה .
סיפורי ילדות , ספרות איכותית וקצרה , פרוזה מינימליסטית ורגישה , סיפורים קטנים עם משמעות גדולה , שכשנסגור את הדף האחרון נגלה שלא רק הילדים שבסיפורים התבוננו בעולם מחדש גם אנחנו ,הלב נשאר פתוח , פלא וזיכרון ילדות שלא עוזב אותנו ...

יש סופרים שכותבים ספרים ויש סופרים שכותבים ספרים בפתיחות ואומץ מעוררי השראה , ויש ספרים שלא נקראים אלא נפתחים לאט, בזהירות , כמו כלוב שחלוד שנים ,וכל עמוד בהם הוא פעימת כנף שמפחדת עדיין לעוף .
כזה היה לי הספר ציפור כלואה של ענת זיו רושאני , יומן מסע חייה הרגיש , כואב , ונוגע לב , סיפור על אימהות , זכרונות , אימוץ וכל מה שביניהם , סיפור אינטימי מעצים ומעורר השראה , סיפור שלא הותיר בי בקריאתו עין יבשה ...
הספר פותח בשיחת טלפון המיוחלת לה ענת ציפתה . היא מקבלת שיחה מהעובדת הסוציאלית ממרכז האימוץ בו נמצאת בתה בת ה18 המוכנה להיפגש עימה, ולהכיר אותה .
זהו סיפור ילדותה של ענת שגדלה עם הוריה ואחיותיה בבית סגור קר ומנוכר .
ענת גם עברה התעללות מינית במשפחה , מה שהיה בזמנו נהוג להשתיק ולא לדבר עליו .

בפרוזה אינטימית ,מתוך נבכי ליבה ובכתיבה חשופה , ומצמררת מביאה ענת את סיפורה, עד לכדי העברת התחושה שלי הקוראת את חוויות הכליאה שחוותה לאורך כל חייה , בהתייחסות לדימוי המשמעותי בספר ציפור כלואה לשבריריות מצד אחד , ומאידך , כעוצמה וסמל לכמיהה ולחופש ולפחד מהעולם שמחוץ לכלוב כשהסיפור עצוב וכואב אך בלב ליבו , מחזק , מיצים ונוטע תקווה ואופטימיות המראה שהכל בחיים זה עניין של בחירה ...
ציפור כלואה ספר אמיץ ונוגע ללב , חשוף ומרתק , הטומן בחובו תובנות חשובות לחיים , בפרט בזיהוי קשרים רעילים , בו תמצאו אהבה , הגשמה והבנה וכשתסיימו את הספר תהיה לכם תחושת רעד קלה ומעוררת , בידיעה שגם ציפור שהורגלה לכלוב , וחוששת לעוף ,יכולה יום אחד לפרוש כנפיים ולבחור בשמיים ....ספר מומלץ המעורר אמפטיה והזדהות שבלב .

ז'אנר ספרי המתח ואני לא חברים כל כך טובים אך כשהוא מגיע בלהט של רגש הוא תופס אותי מהרגע הראשון של הקריאה , בפרט כשהוא מותחן רצח , במתח ישראלי , שיתברר לי בהמשך כרומן פסיכולוגי , אותו אני הכי אוהבת לקרוא , הגבולות מטשטשים בין אמת לבדיה, בלשיות ותיאטרון הופכים להם בערבוביה למעין מחזה של ספר נפלא דרושים אבודים ספר ביכוריו של אסף שוכרי כהן .

" לא כל אובדן משאיר סימן, ויש כאלה שחיים שנים שלמות מבלי שאיש ישים לב שנעלמו ."
דרושים אבודים מביט ישר בעיניהם של אלה שנשכחו , הוא לא מחפש גיבורים אלא בני אדם , אנשים שאינם אבודים כי הלכו לאיבוד , אלא כי חדלו לחפש אותם ...
בכתיבה מעניינת מותחת ונוגעת ללב מביא אסף את סיפור מסעם וקולותיהם של האנשים השקופים ,אלה שויתרו על עצמם, או שהעולם ויתר עליהם .
מני פידלסטון , במאי אגוצנטרי מחפש אנשים אבודים. לא סתם אבודים, אלא את אלה שנגעו בתהום וחשו על בשרם את טעמה המר של התחתית. רק אבודים כאלה יוכלו לשחק בהצגה שכתב – המחזה הטוב ביותר בעולם. והוא מוצא את שלושת האנשים המדויקים לו לכך .
רות מנדלסון , צעירה שנמלטה מקהילה סגורה , מעין כת , המנצלת אותה ככלי נגד אדם קרוב ובעל עוצמה היא בורחת – מהכאב, מהסכנה, ומגורלה .
אליזבת גורדון , בלשית בריטית שנוחתת בישראל , היא באה לחפש תשובות ולא שתיקות , בעקבות תיק רצח לא פתור .
וברגישות חדה למציאות , נפשית וחברתית ,אסף בכתיבה בהירה וצלולה מיטיב לתאר , בין אינטימיות לחשיפה ופורט על נפשם העדינה של הדמויות ,תוך כאב אישי לאמירה רחבה על החברה הישראלית והאדם כיום .
אט אט נחשף מדוע מני בורח כל הזמן מעצמו ומהעולם? והאם ניתן לברוח מהכאב או שהוא תמיד ימצא דרך לעלות על הבמה? ומה שאני הכי נהניתי לקרוא איך התיאטרון קשור לתעלומת רצח ולגילוי האני הפנימי?
דרושים אבודים ספר מרתק עמוק וחכם בו תמצאו בדידות וניכור , זהות ומשבר פנימי , חיפוש משנעות , כמיהה לקשר ולנראות ושוליות חברתיות .מומלץ מאוד ובחום !

לאבד אמא זה עצוב בכל גיל אומרת מניסיון אחת שאיבדה את אמא שלה כשהייתה בת 35 כיוון
שנפער חור עמוק בלב שלא ניתן לאיחוי להתגבר עליו גם כשאומרים : "הזמן יעשה את שלו " הוא
אינו רלוונטי לאובדן עצום מאין כמותו אשר אין שני לו ...
קל וחומר כשתינוקת בת שמונה חודשים מאבדת ונפרדת מאמא שלה כשהיא רואה רק אותה
בחודשים ספורים שיצאה לעולם ותלויה בה כל כך , זה מעין אובדן העולם כולו של תינוקת רכה שכל
מה שבא לי לעשות היה פשוט לחבק אותה חזק חזק ....
התינוקת הזאת היא מרסל אפרת כהן סופרת , שחקנית , מנחה , מנטורית מומחית ליציאה ממשברים
אובדן טרגדיות ושינויים פתאומיים בחיים שכתבה את הספר לחיות בלי אמא ספר אוטוביוגרפי מלא
השראה על דיכאון , מוות ופרידה צמיחה ממשבר בשיא של אופטימיות וכמו שאומרים החליטה
מהלימון לא רק לעשות לימונדה כי אם למונ'צלו משובח ....
בספרה המרגש והנוגע היא מספרת את סיפורה בכתיבה אמיתית כנה החודרת ללב ומדם ליבה ופורטת
מנימי נפשה את ההתמודדויות עם אובדן אמה דרך מעבר של אתגרים קשיים ואירועים טראגיים
אותם עברה כנגד כל הסיכויים במהלך חייה מאז היותה תינוקת ועד היום .
כל זאת לצד נשים עוצמתיות וחזקות שליוו את חייה מהם שאבה את כל הטוב שהעניקו לה וגם מהרע
למדה והשכילה לבאות הפיקה לקחים ובנתה מהם כלים פסיכולוגיים להתמודדות עם מצבי הטראומה
הקשים את "גישת היש ואת גישת האין " שהפעימה אותי בכל פרק מחדש ....
הספר בנוי משלושה חלקים : חלק ראשון הוא החלק הכרונולוגי מינקות עד גיל 27 .
החלק השני : סיפור ע"פ גישות עולמה של אמא – בהן שזרה את "גישת האין" -התייחסות פסימית
לחיים ו"גישת היש" אותה בחרה לחייה בהתייחסות אופטימית לחיים .
החלק השלישי : סיפור כרונולוגיית חייה המשלב בו את 2 הגישות וסיפור הניצחון המרגש והמעורר
השראה של אישה אגדה .
הספר מלווה בתצלומים שחור לבן ושירים נוגעים ומשפטי השראה ותובנות מרגשות עד דמעות .
ספר חשוף אמיץ מרגש ומלא השראה של אישה עוצמתית אחת המעניקה כח השראה וכלים לחיים
לכל אדם ובפרט לאלה הרוצים להרגיש בסדר גם כשלא בסדר ולאלה הרוצים לראות את האור גם כשחשוך …

יש ספרים שלא רק מספרים סיפור אלא הם מציבים לנו מראה מול הלב , וכזה היה לי ספרה של צפי טימור טביעות רגל שקראתי בגמיעות קטנות , באתנחתא ובהפסקות , כי לא היה קל לי לשוב ולקרוא ולחוות במקום בו הזכרונות והכאב מתערבבים זה בזה , שהזכירו לי את היום שאיבדתי את אמי ז"ל , והזמן שעובר אינו משכיח ומקהה את הכאב אלא פוער בתוך הלב חלל עצום של חוסר שאינו נגמר אלא גדל ומתעצם ....

בכתיבה עשירה ועמוקה ,עדינה ורגישה הפורטת על נימי הנפש, כזו שמאפשרת להיכנס עמוק אל תוך עולמה של הגיבורה הראשית היא כותבת את ממואר הנוסטלגי של חייה , בהתרפקות על זיכרונות בנוסטלגיה של תל אביב בשנות החמישים ואת מסע הפרידה שלה מאמה האהובה , תוך כדי צלילה אל מחוזות ילדותה, בקורות חייה של משפחה קטנה המכילה בתוכה אמא אבא אותה ואת התאומה שלה מה שמאוד נגע לליבי והחזיר אותי שוב לאותה נקודה בה איבדתי אני את אמי ז"ל .

הספר נע על ציר הזמן וכביד האומן בטשטוש גבולות של זיכרון צפי מעבירה את הדמות הראשית ובכלל את הדמויות לידי תהליך של התבוננות ,שמוביל אותם להבנה מחודשת של הבית שלהם בעבר מול הבית בו עומדים היום דרך ציון נקודות משמעותיות היא נוגעת בנושאים חשובים כמו :זהות , שייכות , קשרי משפחה ,טראומה ופיוס .

הספר היה לי מסע פנימי שנפתח בצעד אחד קטן והסתיים בהבנה גדולה על מי אני באמת , באמפטיה והמון הזדהות , שדיבר אלי בעוצמה , כי הוא נוגע בדיוק באותם מקומות שעד היום פועמים בי , דרך סיפור על מסע אישי , על טביעות שהעבר הותיר בנפש , שהפך עבורי לצעד נוסף בתוך הדרך הארוכה של ההתמודדות

טביעות רגל ספר שכולו געגוע , ביכולת שלו להיות גם אישי וגם רחב ,גם כואב וגם מנחם .

יצירה מרגשת שנגעה לליבי באמפטיה והזדהות עם השכול והאובדן העצום , בו מצאתי את עצמי פוסעת לצד הגיבורה , ומרגישה את כובד צעדיה, דרך כתיבתה של צפי שובת הלב והנשמה שחיברה אותי לזכרונות ילדותי אשר קולם הדהד דרכה .
ספר שיזכיר לכולנו את החיים בבית הורינו והפרידה ממנו ! מומלץ בחום !

אין הרבה ספרים שמצליחים ללכוד את הדופק הפנימי של אישה באמצע החיים, אך אוסנת גואז בספר לא כוס התה שלי עושה זאת בעדינות ובאומץ שנדיר לקרוא .
על אף שאינני נכללת באוהדי התה ומכורה לקפה , משהו בכריכת הספר בסגנון הבינלאומי נקי מודרני ומוקפד צד את עיניי ביופיו ולפת אותי אל תוכו .
מהרגע הראשון הרגשתי שאוסנת לא כתבה רק סיפור , היא כתבה אמת . אמת מוכרת , כואבת אך גם משחררת להפליא , רומן שגורם לנו להניח יד על הלב ולשאול איפה את בתוך החיים של עצמך.

מתי בפעם האחרונה עצרתם לשאול את עצמכם אם אתם חיים את החיים שלכם או את החיים שמצפים מכם ? כמה מכם חיים על אוטומט ?לא כוס התה שלי מצליח לנער שכבה של שקט מזוייף ...

בכתיבה כנה ,רגישה נוגעת , קולחת , ולא מתאמצת מביאה אוסנת בגוף ראשון את סיפורה של אן הייז רווקה בת26 . היא מוכשרת , חכמה ומבריקה , היא סובלת מחרדות ופחד במה .
היא לא סובלת שופינג וגם לא יוצאת לסיבובי ברים ובטח שלא לדייטים.
מה שכן זה שאין לה רגע דל בחייה המקצועיים .
אן עסוקה בפיתוח אפליקציה רפואית מהפכנית אשר תסייע לחולי סכרת הנקראת שׁוּגֶרִיׇה
אמה, חולת הסכרת, נפטרה כשהיתה בת חמש מתת סוכר בדם ולכן פיתחה אן מערכת התרעה שתזהה סימנים מוקדמים להיפוגליקמיה ותמנע מוות מיותר לחולי סכרת.
כשהמיזם שלה זוכה באורח פלא להתעניינות, כל עולמה מקבל תפנית חדה. היא נדרשת להכיר המון אנשים, לעלות על עקבים ולהתמודד עם האויב הכי גדול שלה: פחד במה שמשתק.
היא נשלחת מטעם עבודתה להציג את הפיתוח שלה מול אחת החברות הגדולות בתחום הנקראת פלייהי , שם היא לא רק מתמודדת עם כל הפחדים והחששות שלה , היא גם פוגשת את ג'י המכונה גם ג'ימס הדסון , המתגלה כנשיא ההחברה , הוא גם היה מושא הערצתה של אן בתיכון זה שבזמנו לא ראה אותה ממטר , שגרם לה להיזכר עד כמה היא חסרת ביטחון ...
ובין זיכרונות מלחיצים של נוסטלגיה , ופגישות תה שלה וקפה שלו , מתגבשת לה אן חדשה , ובזמן שכל זה קורה , דווקא כשהיא חושבת שסוף סוף הצליחה לתלוש מעליה את כל התוויות המגבילות, העולם שלה שוב מתהפך בפן האישי , העסקי ובמיוחד בחיי האהבה שלה ....
לא כוס התה שלי קומדיה רומנטית נוגעת ללב . סיפור על שינוי , שבירת דפוסים , התבגרות מחדש ועל האומץ לבחור את החיים שמתאימים לנו אבל באמת .
ספר חמוד ביותר , הקריאה זורמת , נעימה ,ומעוררת מחשבה ברור שממליצה !

נושאים של שליטה רגשית נפשית ובתוכו דיכאון לאחר לידה , אובדן השפיות , והשפעות רגשיות עם אובדן לידה פחות מדוברות ומובאות אל קידמת הבמה של השיח הציבורי והמודעות של כולנו , חשוב מאוד שנשים או גברים שעברו ועוברים התמודדויות כאלה ירגישו יותר מובנים וראויים לעזרה , וידעו שהם לא לבד בזה בספר ביכוריה של דפנה סרדס אוהב בשדרה הכל כך חשוב ומשמעותי היא פותחת לנו צוהר לעולם מושתק וכל כך קיים שחשוב שיאמר ידובר ויושמע , נושא שלא נחשפתי אליו ובזכות ספר זה העלה לי המידע בסיפור מרתק שנגע לליבי עד דמעות
יש ספרים שנכנסים ללב בשקט – בכמה משפטים פשוטים , בכמה רגעים של אמת .
אוהב בשדרה הוא בדיוק כזה , יצירה אינטימית , רגשית ומדויקת .

אוהב היא אחות בבית חולים . נשואה ללב אהבת חייה ואם לאלמה התינוקת .
בכתיבה רגישה וצלולה שילוב של פשטות ופואטיות מביאה דפנה את דמותה .
דמות מורכבת במצוקה . אם שחווה דיכאון שלאחר לידה , שגם עברה וחווה אובדן של עובר שבבטנה , תחושות של חרדה זעם ואובדן על כל המשתמע מכך בכתיבה כנה אמינה ולא מתייפיפת.
כשיום אחד אוהב מוצאת את עצמה בורחת מביתה אל תוך השדרה המשמשת כמטאפורה למסע הפנימי שחווה . מסע של השלמה עם אכזבות ישנות ושל פתיחת הלב מחדש , דרך רגעי הבדידות, והגעגועים למגע אנושי אותם מיטיבה לתאר דפנה בכישרון רב עד לפרטי פרטים באפשרות למצוא משמעות דווקא בפרטים היומיומיים ...
הכל מתחיל באמצע ישיבת בוקר שגרתית מקבל לב שיחת טלפון שמשנה את חייו .
בתו התינוקת מאושפזת בבית החולים, מורדמת ומונשמת. במקביל הוא מגלה שאוהב אשתו נעלמת.
שם למעשה הכל מתחיל שם מתגלה אוהב האמיתית ,אישה צעירה שנרדפת על ידי המעשה הנורא שעשתה, בורחת מביתה וחיה כחסרת בית, מפוחדת ואבודה. שם בין הצעדים בשדרה והמילים שלא נאמרות ,בין בדידות לאופטימיות , בין פצעי הלב לבין האפשרות להתחיל מחדש היא מבינה שהאהבה מתחילה קודם כל בלב ...
אוהב בשדרה ספר איכותי חושב ומיוחד בנושא רגיש , שנגע בי בעוצמתו .
כתוב בצורה מרגשת נוגעת עד שלא ניתן להניחו מהיד.
ספר חובה ולו בכדי להדהד את קולו למרחקים בארץ ובעולם ...