"'אני רוצה להיות בוורשה במאה ה-18,' היית מפלל בלא דאגה וחושב שדי בכך. שמכל המקומות תנחת בוודאי בסלון של הוד מלכותו סטניסלב פונייטובסקי שיאחז בידך בחיוך רך ויוביל אותך אל אולם הסעודות לארוחת צהריים של יום חמישי. במקום זה אתה צונח לתוך השלולית הראשונה שנקרית בדרכך. בקושי נחלצת ממנה, מייד נכנסת לסמטה הצרה מרכבה רתומה לשמונה סוסים, מצמידה אותך, המבוהל, אל הקיר ושוב מכסה אותך בבוץ מכף רגל ועד ראש."

מתוך: ויסלבה שימבורסקה, קריאת רשות. תרגם רפי וייכרט.

אינני יודעת אם אורסון סקוט קארד קרא את השורות הללו, אבל "כבלי קסם" כתוב כמו בהשראתן. אז מה אם חזרת בזמן למאה התשיעית לספירה, זה עדיין לא אומר שתוכל להסתדר שם. ואז מה אם הצלת את הנסיכה במעשה גבורה הירואי, ועכשיו אתם אמורים, לפי המוסכמות, לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה - אתם בעצם בכלל לא מסתדרים.

קארד עושה בספר הזה שימוש במוסכמות הז'אנר כדי לאתגר אותן, וזה מאד מצא חן בעיני. בין היתר, דמותה של "היפהפיה הנרדמת" - שמצטיירת איכשהו כחסרת-אונים ועדינה - היא למעשה דמות חזקה ואקטיבית, ודווקא זה שמציל אותה הוא חסר אונים, לאחר שחזר לתקופה שאין לו הכישורים לחיות בה.

למעשה, מה שהפריע לי בספר הזה הוא הדמויות. העלילה עשירה ועשויה-היטב לרוב, אבל הדמויות פשוט מרגיזות. הגיבורה הנשית היא אמנם לא "מרי סו" קלאסית, כי היחס שלה לגיבור גובל בהתעללות רגשית, אבל חוץ מזה היא מדהימה ביופייה, נסיכה נערצת, יודעת כשפים בלי שלימדו אותה, מבינה ללב העם, בת מסורה, מוכנה לוותר על טובתה למען עתיד הממלכה, וכו' וכו'. הכל מהמם ומושלם. והגיבור - ובכן, הוא באמת חסר את המיומנויות שמצפים ממנו במאה התשיעית, אז למעשה אי-מושלמותו היא רק פונקציה של התקופה. וכדי שבכל זאת נבין כמה הוא מדהים, מדובר בבחור שיכול לתקשר באופן רהוט בסלאבית כנסייתית עתיקה, מבריק באקדמיה, אתלט משובח, מתעלה על עצמו כדי להתאים לציפיות הסביבה-של-החזרה-בזמן. אפשר להבין לאן זה מוביל.
והרעה בסיפור היא מין סופר-דופר-מגה רעה, כמו הנבל בסרטי קומיקס שרוצה להשתלט על העולם וצוחק צחוק ממש זדוני בדרך. אין אף מניע לפעולות שלה, התעמקות בהיסטוריה שהביאה אותה להיות כה רעה, או התפתחות של הדמות (מעבר לגימיק ממש חביב שקשור בה). מדובר בדמות מהפולקלור הסלאבי, אז בטח יש עליה כמה וכמה סיפורים שקארד יכול היה לשאוב מהם רעיונות לדמות, ולהעמיק אותה. אבל לא. יש משבצת של "הדמות הרעה", אז היא תהיה רעה עד הסוף וזהו.

דבר נוסף שהפריע לי מעט - הספר כולו מלא באיזכורים ומוטיבים מהפולקלור ומהתרבות הסלאבית. שזה מגניב, אבל קארד כנראה טועה לחשוב שכולנו עשינו את התחקיר יחד אתו, אז הוא לא מספק לנו יותר מדי מידע. לא שהמידע הזה בהכרח נחוץ, אבל נראה לי שהיכרות עמו (אותה אין לי) יכולה להעשיר את הקריאה בספר.

שלא תטעו - זה ספר כיפי וקולח, עם רעיונות טובים וכתיבה טובה, ואף משעשעת לפרקים (מה שחסר לי בספרים אחרים של קארד). הפגמים בדמויות לא הפריעו לי כלל להעביר עמו כמה וכמה שעות מהנות. קארד, שידוע ככותב מד"ב ותיק ומוערך, עושה מעבר חלק לפנטזיה - לא מרגישים שזה הניסיון הראשון שלו בז'אנר (למיטב ידיעתי). והעלילה כאמור באמת מרשימה. אבל, למען השם (וזוהי פנייה נרגשת לקארד): אתה יודע לכתוב דמויות מורכבות. ראינו איך בנית את פיטר וויגין מהסאגה של אנדר. אז למה לא לעשות את זה פה, ולתת לספר הזה את המיטב?

בשנים האחרונות יש רנסאנס מסוים לסיפורי אגדות. אני לא מתכוונת לאגדות חדשות שהתגלו, אלא לסיפור-מחדש (retelling, באנגלית זה נשמע יותר טוב) של אגדות שכולנו מכירים, מפרפקטיבה שונה ומיוחדת. כמה דוגמאות שקופצות לי לראש: "חוד הכישור", "מרשעת", "אלה המכושפת", "kissing the witch".
אבל, מהספר הזה - שכתב פרופ' אדיר כהן, מומחה ישראלי לביבליותרפיה וחוקר-אגדות בפני עצמו - ציפיתי ליותר מסתם retelling. חשבתי לתומי שפרופ' כהן ייתן לנו תובנות חדשות על אותן אגדות מוכרות, כמו שנעשה בספרים אחרים שנתקלתי בהם, שהתחקו אחרי סיפורים מוכרים וניסו לפענח את המסרים שבהם ("קסמן של אגדות" ו"התפוח המורעל", שבשניהם זה עשוי טוב ומעניין). אבל כל מה שמצאתי בספר הזה הוא טוויסטים מודרניסטיים-מעצימים (?) לאגדות, שאפילו לא כתובים בצורה מעניינת במיוחד.
אני תמהה מדוע כהן פרסם ספר שכזה. בתור איש-סיפור הוא ודאי יודע שלאגדות יש כבר מקום משלהן על המדף התרבותי, גם אם יש בהן תכנים שכיום לא היינו בוחרים לספר לילדינו. אולי נעשה פה ניסיון ליצור קאנון חדש, שחף מאלמנטים דכאניים ואנטי-פמיניסטיים שניתן למצוא באגדות הקלאסיות? אם זה מה שכהן ניסה לעשות בספרו, הרי שעדיף היה לו כתב משהו חדש, במקום לנסות לשכתב משהו קיים, שיש לו חשיבות משלו.

מכל מקום, ציפיתי לחיבור בעל אמירה מעניינת וחדשה, ובמקום זאת קיבלתי משהו לא-ברור שמנסה להתכחש לתכנים קיימים. אולי הבעיה היא בציפיותיי-אני, אבל בשביל מסגרת מודרניסטית לסיפורים קיימים עדיף כבר לקרוא את "סיפורי ערש פוליטיקלי-קורקט". לפחות שם יש הומור.

מתחיל כל כך כיפי וטוב ומסתיים כל כך... פלופי ולא אמין. התאכזבתי.

כשקראתי את "הארי פוטר ואבן החכמים" בגיל שמונה, הוא היה הספר הכי טוב בעולם. קראתי אותו (ואת הספר השני, שיצא מספר חודשים לאחר מכן) עשרות אם לא מאות פעמים. את הספר השלישי כבר הזמינו עבורי בטרם יצא, על מנת שאקרא אותו ברגע שיראה אור. כשבת דודתי קראה את הספר הרביעי באנגלית, לפני שתורגם, התחננתי בפניה שתספר לי בפרוטרוט את כל מה שקורה. את הספר החמישי קראתי בלילה אחד, לא מצליחה להפסיק.

וזה עוד מבלי להזכיר אתרי אינטרנט, פאנפיקים, דיונים סוערים, תיאוריות קונספירציה וניחושים פרועים, הרצאות, משחקי תפקידים וצפרדעי שוקולד.

אז כן, היום "ממרומי גילי" ברור לי שאלה לא הספרים הכי טובים שיש; ששפע הפאנפיקים נכתבים, בין היתר, כי למרות רוחב היריעה יש כל כך הרבה דברים מפוספסים; ושקמע שזרוק במרתף במערכה החמישית, ישחק לבטח תפקיד מפתח במערכה השביעית (שלא לדבר על גברת פיג). אבל בגיל שמונה, כשפתאום מגיע ספר כזה עם הsense of wonder המדהים שהוא יוצר, ופותח בפניך עולם שלם של ספרות פנטזיה, קשה שלא לחוות אותו בתור הספר הכי טוב בעולם.

אני לא יכולה באמת לחוות דעה אחת על הסדרה הזו, כי הקריאה שלי אותה נעשתה לאורך שנים, ובמהלך השנים הללו דעתי והטעם הספרותי שלי הספיקו להשתנות ולהתעצב פעמים רבות (כולל בין ספר לספר...). אבל זה לנצח יישאר משהו שגדלתי עליו, שפתח לי דלת לעולמות קסומים, שחיכיתי לו בכיליון עיניים פעם אחר פעם, ששקעתי בו ללא יכולת להפסיק כשאני שוכחת את העולם החיצון.
ומבחינתי, אי אפשר שלא לשמור למשהו כזה פינה חמה בלב.

חברים יקרים, יש לי וידוי: מעולם לא יצא לי לקרוא קודם ספר של אסטריד לינדגרן. ייתכן שפיתחתי כלפיה רתיעה בלתי-מודעת, לאחר שהושוויתי לא אחת לגיבורה המפורסמת ביותר שלה - בילבי (או גילגי או פיפי), שלמעשה אני רחוקה מלדמות לה, להוציא צבע השיער. ייתכן שבספריה ביישוב מגוריי לא היו ספרים פרי עטה. ייתכן שספרניות זדוניות החביאו את הספרים מפניי. דבר אחד אני יודעת: איכשהו, החמצתי עד כה את יצירותיה של השוודית המהוללת. ילדות עשוקה של ממש.
למרבה המזל, אני מתעתדת לבקר בפארק שעשועים שהוא מחווה ליצירותיה של לינדגרן, וכך מצאתי את עצמי באגף הילדים של הספריה, מחפשת אחר ספרים שימלאו עבורי את החור בהשכלה.

ספרים רבים באגף הילדים והנוער מאבדים מטעמם אחרי גיל מסוים. כך, לדוגמה, הטרילוגיה "הרואים למרחק" של רובין הוב, אשר ממרומי גילי התקשיתי "להתחבר" אליה חרף הבעיות בעלילה. בטוחני שלו הייתי נחשפת לטרילוגיה המדוברת בגיל 13, הייתי נסחפת לחלוטין לתוך היצירה המרשימה הזו, ואולי אפילו הייתי מצליחה להבליג על שגיאות ההגהה הרבות שנפלו בספרים.
כך או אחרת, "האחים לב ארי" לא שייך לקטגוריה הזו. הוא חף לחלוטין מכל דידקטיות, עלילה "מתיילדת" או ניסיון להנחיל לקוראים הצעירים והנוחים-להשפעה תפישת עולם מסוימת. להיפך: הוא נותן קרדיט לקוראים ומשאיר מקום לדמיון ולפרשנות אישית. חלק מקסמו של הספר, בעיני, הוא העובדה שהוא מצליח לפרוץ את גבולות הז'אנר ולגולל עלילה שהיא אוניברסלית, על אף שגיבוריה הם בני נוער. (ואולי כשנכתב הספר, אותה מסורת של ספרים דידקטיים-מחנכים-מתיילדים טרם התפשטה? כמה הייתי רוצה לחיות בתקופה ללא הרעות החולות הללו!)

האחים לב ארי הם יונתן וקארל, המכונה בחיבה צימוקי. קארל מעריץ את אחיו הגדול, וזה בא לידי ביטוי בתיאור של יונתן ככליל-השלמות. יש חן רב באידאליזציה הזו, וממש אפשר להיכנס לנעליו של האח הצעיר המביט מלמטה על אחיו הגדול והנערץ. צימוקי עצמו, לעומת זאת, מתואר כילד חולני, חששן ותמים יתר על המידה. דווקא הדמות שלו הרבה יותר שלמה ומאפשרת הזדהות, לעומת יונתן ושאר הדמויות הראשיות, שמוצגים מנקודת המבט הילדית ככל-יכולים.
אני קוראת את תמצית הסיפור כהתמודדות עם מכשולים - בין אם אלה תרחישים רעים בעולם החיצון, או פחדים פנימיים של הגיבור שמונעים ממנו להתפתח. במישור החיצוני, יונתן, קארל ודמויות נוספות נאבקים על הצלת הכפרים שלהם מפני עריץ אכזר. האויב מתואר בצורה חכמה דרך מעשיו הרעים, מה שנותן "בשר" לדמות, במקום להסתפק בהצהרה שהוא רשע ובתיאורו כמכוער (מוטיב שחוזר על עצמו בספרות ילדים; הרע = מכוער וכך ניתן לזהותו). הדמויות בספר, פרט לאותו עריץ שדמותו מתאפיינת אך ורק ברשעותה, אינן מושלמות אלא אנושיות מאד - הדוגמה המובהקת לכך היא דמותו של הוברט, שהוא איש בלתי-נעים אבל שייך ל"טובים". הבחירה שלא ליצור חלוקה דיכוטומית לטובים מוחלטים ורעים מוחלטים היא בעיני מאפיין של סיפור טוב, לא כל שכן בספר ילדים, שכן היא מעידה על ביטחון ביכולתו של הילד להכיל דמויות מורכבות מבלי לשייך אותן לקבוצות של "טובים" ו"רעים".
חשובה לא פחות היא ההתמודדות עם המכשולים הפנימיים. צימוקי מעיד על עצמו פעמים רבות שהוא פחדן, ובכל זאת הוא יוצא להציל את אחיו - מדובר בהיפוך תפקידים רגשי, שכן בחוויה שלו, הוא זה הזקוק להצלה (ישנה גם סצנה ממשית שבה יונתן מציל את אחיו ממוות). הוא לא מתכחש לפחד שלו, אלא יכול לו. אני אוהבת את ההתמודדות הזו, שהיא הרבה יותר שלמה ובוגרת מסיפורים על גיבורים נטולי-מורא שיוצאים להרפתקאות מסוכנות מבלי להירתע מהן. דמותו של צימוקי מתפתחת במהלך העלילה, כאשר מילד חולני שזקוק לעזרת המבוגרים סביבו, הוא נהפך בהדרגה לעצמאי יותר ולוקח את גורלו בידיו.

מחשש לספוילרים, לא אפרט על התמונה שסוגרת את הסיפור, אבל מדובר בסצנה שלה משמעות בלתי-חינוכית בעליל. אני מניחה שמבוגרים רבים יירתעו מהגישה שמוצגת בה, ויעדיפו לרכך את הדברים עבור ילדיהם. אני חושבת שהבחירה להביא בפני הילדים דילמה, שמסתיימת בפתרון הלא-פופולרי, מעידה על ביטחון ביכולתם של הילדים לחשוב בכוחות עצמם ולקבל החלטות עצמאיות. שוב אציין לרעה את הספרים בני זמננו, שמסתיימים תמיד ב"Happy End" ואינם מציגים מורכבות; לדעתי הסופרים של היום יכולים ללמוד מלינדגרן שיעור או שניים, בדגש על פיתוח חשיבה ביקורתית אצל הילד.
אני קראתי, אגב, את הסיום גם כחתירה אל האינסוף, ברוח "הסיפור שאינו נגמר" - עולם בתוך עולם בתוך עולם... יש בזה משהו יפה - וכאן אני מפסיקה לפרט כדי לא להרוס לקוראים הבאים.

מאד נהניתי מהספר, וקראתי אותו במספר שעות (העמודים המנוקדים, עם האותיות הגדולות, הקלו על העניין). ראויים לציון גם האיורים המעולים מאת Ilon Wikland, שממש מכניסים את הקורא אל תוך הסיפור. היצירה המורכבת והרב-קולית הזו, ראוי בעיני שתתפוס מקום בקאנון המודרני של ספרות הנוער. אהבתי מאד.

אני עדיין קוראת את הספר, ולכן זוהי לא ממש ביקורת, אלא יותר שחרור קיטור: מרטין כנראה חושב שאם הוא יתאר לנו מיליונת'לפים דמויות שונות, כל אחת עם תת-סיפור, היסטוריה ואילן יוחסין, אזי לא נשים לב לכך שהוא שוחט אותן באכזריות. ובכן, אדון מרטין, זה לא כך. לא כך בכלל. ><

מאד אהבתי, אבל הקישור ל"נשים קטנות" רופף וקצת מאולץ בעיני.
מתכננת לכתוב משהו מפורט יותר בהמשך.

מה זה הסוף המותח הזה מה ];
הרבה ספרים מהשנים האחרונות (הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש הם ספריה של מג קאבוט) מנסים לעשות שימוש יצירתי בשפה יום-יומית, סלנגית, לעתים משובשת. הספר הזה מצליח.

עדיין לא קראתי את הגרסה הזו, אבל רציתי להפריח שאלה לחלל האינטרנט: למה, לכל הרוחות, לתרגם את אליס מחדש, כשהתרגום של רנה ליטוין (הספר המואר) טוב וממצה? ובפרט כשמדובר בספר שכבר תורגם לעברית כמה וכמה פעמים, בשלל נוסחים.
סדרת "הרפתקה" מציעה תרגומים חדשים לספרים קלאסיים, שהתרגום שלהם התיישן (ילדי המים), חלקי (הנסיכה הקסומה) או שכבר אינם נקראים (טרזן). אליס לא נכנסת לאף אחת מהקטגוריות הללו, ובמקום להשקיע משאבים בלתרגם אותה מחדש, אפשר היה לבחור ספר אחר שיש צורך אמיתי בתרגום מחדש שלו. חבל.

עם זאת, אני מתכננת לקרוא את הגרסה של "הרפתקה", לצורך השוואת התרגומים (תהרגו אותי, אני נהנית מדברים כאלה).