זו לא מהדורת הספר שאני קראתי. הספר כאן יוצא בהוצאת עם עובד, בפורמט של ספרייה לעם ובכריכה רכה. הספר שברשותי יצא בשנת 1988 בספריית מעריב, בכריכה קשה, בפורמט גדול ובדפים עבים כדרכם של ספרים מסוף שנות השמונים. על הכריכה של הספר שאני קראתי יש תמונה שספק אם היא תגיד משהו למי שנולד לאחר שנת 1990, אבל אומרת הרבה מאוד לילידי העשורים שלפני כן. התצלום הוא תקריב של החלק העליון של קלטת שמע, עם המראה המצמרר של סרט קרוע ומסובך בתוך עצמו. מהסוג שאנחנו המנוסים יודעים שקשה מאוד לתקן ובסופו של דבר יהיה צורך לגזור את הפלונטר משני צדדיו ולהדביק בעדינות בסלוטייפ שקוף את השוליים שנותרו שלמים זה לזה, ואז להתפלל ששום דבר משמעותי לא נמחק מההקלטה ושהחלק עם הדבק השקוף לא יתקע בסלילים בזמן ההפעלה וייצור תסבוכת מחודשת.
קלטת אודיו, ולמעשה עשרים ארבע קלטות אודיו, זה מה שנושא נמרוד שו"ב בטיסה הטרנסאטלנטית. מספר חודשים קודם לכן יוצא אביו של נמרוד, הלוא הוא הסופר בלפור שו"ב את הארץ. הוא עוזב כשהוא בעיצומה של כתיבת רומן, משימה שלכבודה פרש מעבודתו כעורך עיתון. בלפור הוא מלח הארץ - בן למשפחה ממיקימי הארץ, מחותן למשפחה כזאת, סופר ואח של סופר מאיר שו"ב. בוני המדינה ומתעדי וכותבי ההיסטוריה של המדינה גם יחד. אנחנו באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים ובין המהפך. בלפור נוסע בשליחות הסברה, אבל הוא לא חוזר. לא בחיים. נמרוד, חוזר בתשובה, נענה לתחנוניה של אימו תמר, עוזב את כבודתו על הדוקטורט שלו, את אשתו לאה, את לימודי היהדות הטריים שלו והולך בעקבות אביו. לניו יורק, ללוס אנג'לס, לעיירה כרמל בקליפורניה, לאן שצריך. שם הוא פוגש את אחותו היורדת ענת, המצויה בעיצומו של היריון, ושם הוא מגלה שאביו נפטר והוא יוצא בעקבות קרן פידלר, אישה שהוא מגלה שהיא אהובתו של אביו, למסע חיפושים אחרי כתב היד, הרומן המובטח. אבל אין רומן, יש קלטות, ונמרוד מוצא את עצמו במחילת הארנב של סיבוכיו האישיים והמשפחתיים של אביו, בניסיון נואש לתמלל את הנאמר, לסנן אותו כראוי, להפיק את הרומן הנכסף ולהביא גאולה לעולם.
עכשיו כשאני כותבת את זה, התקציר נשמע מבטיח, הוא גם מתאים לדור הבא של "נצחיה קוראת ציונות" על תקופת דור הבנים, אלה שאחרי דור "אנו באנו" ותהיות המחשבה הקיומיות שלהם על הפעולה, העשייה, המשמעות והמדינה. אלא שהספר עצמו כתוב בצורה מבלבלת, מתעתעת, מתמהמהת, רצה הלוך וחזור בין תקופות וזמנים, בין דובר-בלפור לדובר-נמרוד לדובר-נמרוד-בשם-בלפור, השפה של הבלפורים הסופרים היא גבוהה וקצת מלאכותית, קשרי המשפחה שלהם ענפים, והקריאה כולה נעטפת בלבול וגלגול עיניים. אם כך, תשאלו, למה המשכתי לקרוא? כי היתה איזו הבטחה צפונה לסוד סודי ביותר שנגלה לבסוף לקראת סיום הרומן. אלא שכמו שם הספר, כך גם העלילה עצמה נשארת באמצע הרומן והסוד הכמוס והמכריע מתגלה כמשהו מאכזב למדי. חבל, כי יש לברטוב ספרים טובים.
עכשיו הסתכלתי בסקירה שכתבתי על הספר "של מי אתה ילד?" של אותו מחבר, סקירה שכתבתי לפני שתים עשרה שנים על ספר שמצאתי ב"תיבת אוצרות" בעידן שבו עדיין לא היו קיימות ספריות רחוב חינמיות. גם בספר ההוא, סמי אוטוביוגרפיה של המחבר, מופיעה דמות של אדם ושמו בלפור. בדקתי באתר השמות של ישראל של אתר ynet וגיליתי שמאז קום המדינה ועד היום ניתן השם הציוני "בלפור" על שם האיש וההצהרה, כשם פרטי בישראל לשמונה בנים. ובכן, שניים מהם מופיעים בספריו של חנוך ברטוב.
