שני אתגרים עומדים מול מי שרוצה לקרוא ספר כזה. אתגר ראשון: מורכבות החומר. אתגר שני: שיהיה לקורא עניין בדברים כאלה (מה שנכון לכל ספר אבל כאן, כך נדמה לי, במיוחד).
האם מטרידה אותך הסוגיה, האם לכל דבר שביקום יש סיבה? או אם העולם באמת דומה למה שמדווחות עליו עיניך? או אם אנשים אחרים באמת קיימים? או אם מה שנקרא "רצון חופשי" באמת קיים או שמא הוא אשליה?
אם אותן שאלות נשמעות טיפשיות, אז יהיה לך קשה עם הספר הזה. אני אישית הגעתי אליו עם יחס קצת פחות מבטל, אבל רק קצת. יחסי לרוב הסוגיות האלה היה שגם אם העולם אינו מה שנתפס דרך החושים והשכל הישר, הרי שהאשליה היא עד כדי כך מושלמת, ועקבית עם עצמה, שאדם שפוי חייב לחיות כאילו האשליה היא המציאות. כמובן, ידעתי שיש בעולם פילוסופים וספריהם ממלאים קילומטרים של מדפי ספרייה. אבל מניסיונותיי לקרוא ספרים כאלה התרשמתי שמדובר בעיקר בטחינת מים.
מסתבר שהטעות שלי הייתה שעד כה לא ניגשתי לספר המתאים, כלומר לספר פילוסופיה למתחילים — מה שהספר הזה. למדתי, בניגוד לדעתי הקודמת, שכן אפשר להגיד דברי טעם על הסוגיות היסודיות ביותר. פתרונות חד-משמעיים כמובן שאין; מובטח מקור פרנסה לפילוסופים לעוד אלפיים שנה. אבל אולי יש משהו באותם קילומטרים של מדפים.
למדתי עד כמה תלויים דברים שתמיד באמת עניינו אותי, באותן סוגיות יסודיות שראיתי כמיותרות. אחת כזאת היא סוגיית קיומו של רצון חופשי. אם אין רצון חופשי אין הצדקה להעניש פושעים. סוגיה מעשית לגמרי. מהספר הזה למדתי שקיומו של רצון חופשי תלוי בסוגיה יותר יסודית, שהיא סוגיית הסיבתיות. אם לכל דבר — לכל תזוזה לכאן או לכאן של אטום — חייבת להיות סיבה, אז כל מה שקורה עכשיו נקבע מראש בהשפעת חוקי הפיזיקה והכימיה על מצב העולם לפני שבריר שנייה, וכן הלאה אחורנית עד למפץ הגדול, לכן הכול נקבע מראש ואין מקום לרצון חופשי. עוד יותר מדהים, אם שוללים את עקרון הסיבתיות, גם אז אי אפשר רצון חופשי. הספר טוען, ולדעתי באופן משכנע, שרצון חופשי אפשרי רק אם לדברים מסוימים בעולם יש סיבה, ולדברים אחרים אין.
לא קורה הרבה, שספר משנה את דעתי על עניין שכבר הייתה לי עליו דעה די מגובשת, אבל זה אחד מהספרים הנדירים האלה. אולי הוא ישאיר רושם כזה גם עליכם. שטייניץ כותב באופן קולח, ונמנע ממינוח טכני מיותר. פרקים כתובים בצורה דידקטית מתחלפים עם פרקים כתובים כדו-שיח (סוקראטי-משהו), שינוי קצב מרענן. הוא מסביר יפה מאד את הקשרים בין פרק זה לאחר למשל היות סוגיית הרצון החופשי תלויה בסוגיית הסיבתיות, והסיבתיות תלויה בסוגיה של אמינות החושים. הפרק האחרון, שבניגוד לקודמיו דן בנושא שסוקרטס לא חשב עליו — פיזיקה קוואנטית — הוא גולת כותרת הבונה על כל הפרקים הקודמים.
הספר אינו מכסה את כל תחומי הפילוסופיה. חסרה התייחסות לאסתטיקה, כמו כן לפילוסופיה של הלשון, לתאולוגיה, או — וזה אולי מפתיע לאור היותו של שטייניץ עד לא מזמן חבר כנסת — לפילוסופיה מדינית (סוגיות כגון מבנה מיטבי של שלטונות המדינה, חירות, חובות האזרח, דין ומשפט). אבל זה בסדר, זכותו של סופר לכתוב את הספר שהוא רוצה לכתוב.
