פעם פעם, בעולם אחר נסענו לסוף שבוע בצפון. לפני הנסיעה ביקרתי כהרגלי בספריית הרחוב כדי לקחת משהו לקרוא, ושייבון היה נראה לי הימור בטוח. זה היה יום קיצי ונאה, מיד אחרי הגשם. טיילנו לנו במרחבי הפריחה בדרך לגולן, אחר כך עצרנו לקפה ובסוף הגענו לצימר ושם התחלתי לקרוא. זה היה יום קסום והספר הזה השתלב טוב יחסית.
אז אנחנו בטלגרף אווניו, רחוב או שמא שדרה רחבה ממש קרוב לאוניברסיטת ברקלי. מקום שמאוכלס ברובו על ידי שחורים, ואנחנו בתחילת שנות האלפיים. ארצ'י ונט הם מוזיקאים וחברים ושותפים בחנות וינטג' לתקליטי ויניל שהיא די כושלת בפני עצמה, אבל מקבלת איום של ממש כשיזם חרוץ בא ורוצה להקים קניון גדול, בין השאר בשטח החנות. גוון ואביבה - הנשים של ארצ'י ונט הן גם שותפות ועוסקות במיילדות - לידות בית, מה שהוא ספק מסורת ספק אופנת ניו אייג' מתחדשת, אבל גם חתרנית ולא מוצא חן בעיני הממסד הרפואי. אחת הלידות מסתבכת וגוון, בעצמה בהיריון, לא מאוד שולטת בלשונה ומסתכסכת עם רופא בבית החולים. ואם כל זה לא מסובך מספיק - אז הבן המתבגר של נט ואביבה מתחבר לנער חדש בשכונה, והוא נסחף איתו למחוזות פחות סימפטיים וגם מאיים על הזוגיות של ארצ'י וגוון.
זה פחות או יותר מה שהצלחתי לקלוט אחרי כמה עשרות עמודים כי כל זה נמצא בטקסט עמוס ודחוס, רווי עגה, איזכורי מוזיקה, אקטואליה ותרבות אמריקאים שדורשים המון הערות שוליים והסברים לקורא העברי הבלתי מודע והלא מכיר. היות ומדובר במוזיקת ג'ז אני מניחה שגם הקורא האמריקאי לא בהחלט מכיר. בתוך כל זה המוני דמויות נכנסות ויוצאות וצריך להחזיק ראש. אחרי כמאה עמודים סגרתי ואמרתי שאמשיך מחר. כשהגיע "מחר" הגיעה גם מתקפה חדשה באירן. בין האזעקות לחדשות לניסיון לטייל בכל זאת בין מקלט לממ"ד, המשכתי לקרוא, אבל נדרש ריכוז והוא היה ממני והלאה.
במהלך חמשת השבועות שעברו התקדמתי עוד איזה מאתיים עמודים בספר, ואז הבנתי שהמאמץ של הקריאה גדול, והתועלת מועטה משום שענייניהם של נט וארצ'י, אביבה וגוון וצאצאיהם הנוכחים והפוטנציאליים פחות מעניינים אותי. קצת אחרי הופעת אורח מפתיעה של ברק אובמה (בשבתו כסנטור, כי אנחנו בראשית האלפיים) החלטתי שדי לי, אמרתי יפה שלום לספר והחזרתי לספריית הרחוב. אולי פעם. אולי לא.

















