החטא ועונשו הוא רומן פסיכולוגי ופילוסופי שמלווה את רסקולניקוב, סטודנט עני שחי בפטרבורג ומבצע פשע שמטלטל את חייו. דרך ההתמודדות שלו עם אשמה, מוסר והשלכות המעשים שלו, הספר עוסק בנפש האדם, בצדק ובשאלה עד כמה אדם יכול להצדיק את עצמו מול המצפון שלו.
העלילה התחילה יחסית לאט ואז תפסה תאוצה. הרגשתי שהחלק הראשון הוא “החטא”, בעוד שהחלק השני ועד האפילוג הוא “העונש”- אבל לא עונש פיזי, אלא העונש הפסיכולוגי והפנימי של רסקולניקוב. רק באפילוג מגיע גם העונש החיצוני והממשי.
רסקולניקוב הוא בדיוק האדם שחושב שהוא חכם יותר מכולם בתיאוריה, אבל בפועל הוא די נמושה .
בהתחלה הספר אפילו מרגיש שהוא מצדיק את המעשים שלו, אבל לדעתי זה נובע מזה שאנחנו נמצאים עמוק בתוך הראש של רסקולניקוב עצמו והוא באמת מאמין שמה שעשה היה מוצדק. האמת היא שהוא ממשיך לחשוב כך כמעט לאורך כל הסיפור, אבל באפילוג הספר בהחלט עושה סדר ומבהיר שהמעשים שלו לא באמת ניתנים למחילה.
הספר היה יחסית גרפי, עם הרבה מאוד תיאורים. בדרך כלל תיאורים זה משהו שאני דווקא אוהבת, אבל היו רגעים שזה כבר הרגיש לי קצת יותר מדי.
יש משפט באפילוג שאני חושבת שהוא עדיין מאוד רלוונטי לחיים שלנו היום- הרעיון של “ביצוע פשע בעקבות אי־ שפיות זמנית”. כיום, גם אם הפושע לא באמת סובל ממחלת נפש, עורכי דין לא פעם משתמשים בטענה הזו כדי לנסות להקל בעונש של פושעים, כי לרוב פושע שנחשב שפוי לחלוטין בזמן ביצוע המעשה מקבל עונש קשה יותר.
לגבי הכתיבה- אני כל כך שמחה שבחרתי לשלב ספר קולי יחד עם הקריאה הפיזית, כי הכתיבה בהחלט מאתגרת. לגמרי יכולתי לחכות עוד שנתיים לפני שהייתי קוראת אותו, למרות שאין לי מושג עד כמה באמת הייתי “מוכנה” יותר .
לדעתי זה ספר שמתאים יותר לגילאי סוף שנות ה- 20, לפחות בקריאה רגילה. הספר הקולי ממש הנגיש לי את השפה, במיוחד בסצנות עם הרבה דמויות ודיאלוגים שקשה לעקוב אחריהם. הקריין משנה מעט את הטון בין הדמויות וזה עוזר מאוד.
ובכל זאת, השפה עצמה לא בהכרח מסובכת- פשוט קורים כל כך הרבה דברים בבת אחת וזה מה שלפעמים מעמיס.
מאוד לא אהבתי את לוז'ין ואני בספק אם יש מישהו שכן.
בסופו של דבר, הספר לגמרי עמד בציפיות שלי ואני מאוד שמחה שקראתי אותו. הייתי ממליצה עליו בעיקר לגילאי סוף שנות ה- 20 אם קוראים פיזית, אבל בגרסת אודיו גם תחילת שנות ה- 20 יכולה לעבוד הרבה יותר טוב.

הבית בים התכלת הוא ספר פנטזיה חמים ומלא קסם שמספר על ליינוס, עובד סוציאלי שנשלח לבדוק בית יתומים יוצא דופן לילדים מאגיים. במהלך השהות שלו שם הוא מתחיל להכיר את הילדים, את מנהל הבית המסתורי ואת עצמו והספר עוסק בקבלה, שונות, משפחה והיכולת להשתנות.

העלילה הייתה מאוד זורמת ורגועה. הסוף היה מעט צפוי, אבל אני חושבת שזה די ברור שלספר כזה יהיה סוף טוב.
ליינוס בתחילת הספר הוא כמו שק אגרוף- נותן לאנשים לצחוק עליו ולהתגרות בו בלי באמת לעמוד על שלו. במהלך הספר הוא לומד שגם לו יש ערך, גם אם הוא עצמו לא מאמין בזה בהתחלה ובסוף כבר אפשר להגיד שהוא מצמיח עמוד שדרה.
ארתור הוא פשוט קרן שמש מהלכת.
השניים יוצרים דינמיקה מושלמת של גראמפי וסאנשיין.
מבין שבעת הילדים, הדמות שהכי עניינה אותי הייתה לוסי. הוא מאוד דרמטי, אוהב לדבר על מוות ודם, אבל בתוך כל זה הוא עדיין רק ילד. אנשים מגדירים אותו לפי השורשים שלו ולא לפי מי שהוא באמת בוחר להיות וכתוצאה מכך הוא מתנהג לפי איך שהאנשים מצפים ממנו להתנהג- וזה נכון גם לשאר הילדים- פשוט אצל לוסי זה הכי בולט.
המסר של הספר עובר בצורה מאוד חדה. קשה לי להאמין שמישהו יקרא אותו ולא יבין ישר מהם הנושאים המרכזיים ומה הדעה של הסופר עליהם.
זה ספר קליל אבל עם עומק, כזה שקשה לסיים בלי להסתכל קצת אחרת על דברים- פחות בשחור ולבן ולהבין שיש יותר מזה, במיוחד בנושאים שהספר עוסק בהם.
למרות שיש הרבה דמויות ילדים, לא הייתי אומרת שזה ספר ילדותי. כן יש פה ושם משפטים ילדותיים, אבל הם נאמרים על ידי ילדים, אז זה לא הפריע לי. אני כן זוכרת שהיה משפט שאני בדרך כלל ממש לא אוהבת, כי הקונספט שלו קיים הרבה ספרים וסרטים- “הכוח של החברות והחברים שפגשנו בדרך”- אבל כאן זה נאמר בצורה הומוריסטית, אז זה דווקא עבד לי.

הייתי ממליצה על הספר לכל אוהבי הפנטזיה הקוזית- לא פנטזיה אפית וכבדה, אלא פנטזיה פשוטה, חמה ומנחמת יותר.
גם כמובן למי שאוהב ספרי להט"ב בכלל ורומנים של גבר שאוהב גבר בפרט.
אני מחכה בקוצר רוח לתרגום של הספר השני.

הקללה למען אהבת אמת הוא הספר השלישי והמסכם בטרילוגיית מעשה בלב שבור, והוא ממשיך את סיפורה של אוונג'לין בעולם מלא קסם, קללות ובחירות גורליות.

אני מאוד אהבתי את הספרים הקודמים- הראשון אפילו קיבל ממני 5 כוכבים. מאוד התרגשתי להגיע לספר הזה, במיוחד כי הספר השני נגמר במתח מטורף.
ואני לא אשקר- קצת התאכזבתי. כל ההייפ שנבנה סביב הספרים הקודמים הוביל לציפיות גבוהות, ובסופו של דבר הספר הרגיש לי פשוט “בסדר”.

הקשר בין אוונג'לין לג’קס היה מורכב מההתחלה, אבל כבר מהשלבים הראשונים היה לי ברור שהם הולכים להיות יחד, אז הסוף לא הפתיע אותי, אבל כן הרגיש מספק.

הרגשתי שאפולו עבר שינוי באופי שלו. אני לא זכרתי אותו כזה שתלטן וכועס, אבל יכול להיות שזה קשור להשפעות הקללה ומה שהיא הביאה איתה- במיוחד בכל מה שקשור לקשר בין אוונג'לין וג’קס.
ג’קס, לעומת זאת, נשאר די נאמן לעצמו לאורך כל הספר.

היו לא מעט רגעים שגרמו לי להגיד “מה לעזאזל”, אבל לא ברמה שהייתה מצדיקה דירוג של 4-5 כוכבים.

משהו שממש הפריע לי זה שלא היה שום אזכור למריסול- אפילו לא קטן. היא הייתה דמות משמעותית בספרים הקודמים, אז קצת מוזר שהיא פשוט נעלמה.

זה כנראה אחד מספרי ה- slow burn הכי slow שקראתי, ואני לגמרי כאן בשביל זה.
העולם של הספר נשאר יחסית אותו דבר, בלי התפתחות משמעותית, אבל זה לא בהכרח דבר רע.

בסופו של דבר, זה ספר שנהניתי ממנו, אבל ציפיתי ממנו להרבה יותר ולכן הייתי מדרגת אותו ב- 3.5 כוכבים.

הספר נותן ביקורת חריפה בעזרת מטאפורה ובעיקר אלגוריה של חיות על המשטר הקומוניסטי, שבהתחלה יכול להיות שיש להם כוונות טובות שכולם יהיו שווים אבל לבסוף תמיד יש שחיתות כזו או אחרת.
הספר אמנם יצא לפני 80 שנה והיום אין הרבה מדינות שיש להם משטר קומוניסטי טהור כמו פעם אבל עדיין אפשר לראות קווי דמיון לממשלות של היום.
אני חושבת שלמרות המחשבה שבני האדם הם יצור מורכב, בסופו של דבר אנחנו נופלים לתבניות שנוצרו עוד לפני שנולדנו, כי זה בטבע ההישרדותי, הרצון לדאוג קודם לעצמנו ואחר כך לאחרים אם בכלל.
אפשר לראות את זה גם היום לאב דווקא רק בממשלות אלא גם בארגונים גדולים ועד הקטנים, תמיד יש שליט מסויים שיש לו אינטרס לדברים מסויימים שלא תמיד מקדמים את הקבוצה אבל כן את עצמו.
אהבתי את הניסיון של החזירים שהם המנהיגים בספר לשחק בפחד של שאר החיות, שאם לא היו הם אז זה בני האדם.
החזירים משחקים בחוקים, מוסיפים סעיפים קטנים שבאים לטובתם במהלך הספר ומנצלים את זה ששאר החיות לא יודעות לקרוא את החוקים.
הספר הזה קצר, יש לו פחות מ- 100 עמודים ואני חושבת שכל אדם חייב לקרוא את הספר הזה ולהסתכל על עצמו ועל החברה שלו ולראות אם הוא אוהב את מה שהוא רואה.

"אנקת גבהים" מציג סיפור על מערכת יחסים מורכבת בין הית'קליף לבין קתרין ארנשו, שגדלו יחד אך דרכם נפרדו שלא לצורך ומהפרידה הזו מתפתחת שרשרת של נקמות, כאב והרס שמשפיעה גם על הדור הבא.
מבנה הסיפור הוא סיפור בתוך סיפור- נלי- מרת הדין, חוזרת לעבר ומספרת את כל מה שקרה ובהמשך אנחנו חוזרים גם להווה לדור השני, מה שמדגיש עד כמה העבר לא באמת נשאר בעבר.
אמנם לא מספרים לנו יותר מדי על לוקווד (כי הוא לא רלוונטי), אך הדעה שהתגבשה לי עליו היא שהוא מאוד אוהב לרכל ואת לשון הרע, שבמקרה זה אי אפשר להאשים אותו.
הית'קליף הוא דמות מאוד נקמנית שעומדת על הכבוד שלה, מלאה ברגשות בפנים אבל לא באמת יודעת איך להתמודד איתם כלפי חוץ, בעוד קתרין היא ההפך הגמור- מרגישה יותר מדי ופועלת מתוך סערת רגשות.
הפכים משלימים? אולי, אבל בצורה הכי הרסנית שיש.
האמת היא שאפשר לסכם כמעט את כל הדמויות בספר בשתי מילים- בלתי נסבלות, כי הרבה מהבעיות פשוט נובעות מזה שהם לא יודעים לתקשר כמו שצריך.
רק ברגעים המאוחרים ביותר הית'קליף מצליח קצת להוריד מהאגו שלו ולדבר עם קתרין, אבל כמובן שזה כבר מאוחר מדי.
מעבר לזה, הספר נוגע גם בהבדלי מעמדות, בתחושת זרות ואם אפשר להגיד גם גזענות, הית'קליף נתפס כאחר לעומת קתרין ושאר החברה שלה.
הדור השני, כמו קתרין הבת ולינטון, מושפעים מאוד מכל הסיפור הזה ונגררים לקונפליקטים שלא שייכים להם, מה שגרם לי להרגיש כלפיהם הרבה יותר חמלה.
האמת שאהבתי את הספר בסך הכל, כן היה לי קשה להתחבר לדמויות כי הן באמת בלתי נסבלות אחת אחת (חוץ מהרטון הוא לא קשור אליהם), אבל כן הצלחתי להבין מאיפה הן מגיעות ומה המניע של כל אחת. העלילה הייתה סוחפת, תהיתי אם קתרין והית'קליף יורידו מהאגו שלהם ויהיו ביחד.
האווירה לאורך כל הספר קודרת וגוטית.
בעיניי זה ממש לא סיפור אהבה רומנטי, אלא סיפור על אהבה שלא התממשה ועל כמה הרס יכולה לגרום מערכת יחסים לא בריאה.
זה ספר שמתאים למי שאוהב קלאסיקות ודרמות כבדות.

ספר פנטזיה שמדבר אל הקורא בגוף שני (אנחנו אחת הדמויות), לפי דעתי זה ספר ראשון שאני קוראת שמשתמש בגוף שני אז זה היה ממש מגניב בשבילי
השימוש בגוף השני עוזר לנו הקוראים להיכנס עוד יותר לעלילה, מאחר ואנחנו חלק גדול ממנה
אנחנו עוקבים אחר 3 דמויות:
אסון- מורה ואמא ל2 ילדים (הגוף שני)
סיאנט- אורוגנית מורשה
דאמאיה- ילדה שמגלה על הכוחות האורוגיה ותלמידה באקדמיה שלמלדת איך להשתמש בכוחות האלו
במהלך העלילה אנחנו מבינים איך הן קשורות אחת לשנייה
החוקים מאוד ברורים, בסוף הספר יש גם נספחים שזה עוזר
בספר יש לא מעט רגעים שהרגשתי אי נוחות- הרגעים האלו בהחלט נעשו בכוונה של הסופרת
הספר נותן ביקורת להתנהלות הבין אישית שלנו כבני אדם
ספר פנטזיה בשפה פשוטה עם תוכן קשה

"עולם חדש מופלא" הוא רומן דיסטופי המתאר חברה עתידית שבה בני אדם מהונדסים מראש, חיים לפי תפקידם החברתי ומותאמים לצרכים של המערכת, כשהחופש האישי והרגשות האישיים כמעט ולא קיימים.
כמו כל ספר דיסטופי, גם "עולם חדש מופלא" מציג בפנינו חברה עתידית שנראית מושלמת כלפי חוץ. בעולם זה תינוקות מהונדסים מראש בהתאם לתפקיד העתידי שלהם ולמעמד החברתי שאליו ישתייכו. בתחילת הסיפור מוצגת חברה חזקה ועוצמתית, כזו שנדמה כי שום דבר לא יכול להפילה. כולם מאושרים ונהנים מחייהם והצליחו כמעט למחוק את מושג ההזדקנות בעקבות התכנות אנשים נראים צעירים וחזקים. אולם ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שהמציאות מורכבת יותר- האושר של המעמדות הגבוהים מגיע לעיתים על חשבון המעמדות הנמוכים ועולה השאלה האם האנשים באמת מאושרים או שהם פשוט הונדסו וחונכו להיות שבעי רצון מחייהם. אנו עוקבים אחרי ברנארד מארקס, דמות מעניינת במיוחד משום שמבחינה חברתית הוא שייך למעמד העליון, אך תחושת הזרות שלו גורמת לו להטיל ספק במערכת כולה. הבחירה בו כדמות מרכזית מאפשרת לקורא לראות גם את היתרונות לכאורה של החברה וגם את הסדקים שבה. בהמשך הסיפור הדמות המבקרת עוברת גם אל ג'והן, דמות שנמצאת למעשה מחוץ לפירמידת המעמדות ומסוגלת לראות עד כמה החברה הזו יציבה ומסודרת- אך גם עד כמה היא מוותרת על חופש, רגשות ומשמעות אמיתית.

הספר מבקר חברה שמעדיפה יציבות ונוחות על פני חופש אישי ועומק רגשי. אחת הדרכים המרכזיות שבהן החברה שומרת על הסדר היא באמצעות הסם הסומא, שמאפשר לאנשים לברוח מכל רגש שלילי. במקום להתמודד עם כאב, בעיות או קונפליקטים, הם פשוט לוקחים את הסם ומרגישים טוב שוב. כך נמנעת כל אפשרות של חוסר שביעות רצון או מרד והחברה נשארת יציבה. במובנים מסוימים ניתן לראות דמיון בין החברה המתוארת בספר לבין העולם המודרני, שבו גם היום אנשים נוטים לעיתים לברוח מרגשות קשים באמצעות בידור והסחות דעת שונות.

מבחינה אישית, מאוד אהבתי את הסיפור. נהניתי מהעלילה ומהרעיון המעניין, אבל גם נגעלתי, הופתעתי ובעיקר הזדעזעתי מהעולם שמתואר בו. המחשבה על עתיד שבו האדם אינו חי עבור עצמו אלא עבור המערכת כולה הייתה מטרידה. הספר מצליח לגרום לקורא לעצור ולחשוב על המשמעות של חופש אישי ועל המחיר שעלול להגיע עם חברה שמעדיפה יציבות ושליטה על פני אינדיבידואליות.
אני מאוד מקווה שעולם כזה לא יהפוך למציאות.

בכל אחד ואחת יש אסתר קטנה, יכול להיות שהיא שקטה ומורדמת אצלכם או שהיא אתם.
אסתר היא אישה פשוטה בסך הכול, הדברים הנוצצים לא מעניינים אותה ואפילו גורמים לה להרגיש רע, כשהיא עוברת לעיר הגדולה- ניו יורק להתמחות יוקרתית במגזין אופנה הדבר הזה רק מחמיר את מצבה הנפשי, אמנם מבחוץ הכול יפה אך אסתר מרגישה מבפנים ריקנות.
הלחץ והציפיות מהעבודה והקולגות יחד עם נושאים אישיים שאסתר מנסה להבין כמו זוגיות ונישואין מתערבבים יחד בסיר הלחץ עד שגורמים לפיצוץ- שמוביל להתדרדרות במצבה הנפשי.
באותם שנים הטיפול במצבים אלו היה ממש לא סבלני ואכפתי וניכר גם בספר, אסתר עוברת מסע בין מוסדות פסיכיאטרים ופוגשת פסיכיאטרית שמדברת אל אסתר כאדם אנושי- בדיוק כפי שהיא. במוסד אסתר פוגשת נשים נוספות ומבינה שהיא לא לבד.

פעמון הזכוכית הוא ספר מעולה שמציג תהליך נפשי ולא מנסה למכור לנו ש”הכול יהיה בסדר”, בכל תהליך יש ירידות ועליות, לפעמים אפילו המצב נהיה גרוע אף יותר לפני שיש שיפור.
זה הוא ספר שמדבר על נושאים שמעסיקים נשים לדוגמה הריון מתוכנן ולא מתוכנן, יש נשים שרואות בהריון כברכה ויש כאלו שכקללה ולא בגלל “פמיניזם קיצוני” אלא בגלל סיבוכים ממשיים בזמן הלידה.
הרצון לשלוט על הגוף ועל החיים האישיים ולא להיות כפופות לציפיות החברתיות אלא לפי מה שאת רוצה לעשות.
כי רק את יודעת מי את באמת.

העולם הפנימי של אליס הוא כאוטי לגמרי, אם כמה שהיא מנסה לשמור על שפיות, הסובבים אותה לא כל כך נותנים לה הזדמנות להיות כזו. אליס עוברת מסע שיש שיראו אותו כבריחה מהמציאות ויש שיראו אותו כדרך להבנה עצמית, אני חושבת שזה שילוב של השניים- אליס בורחת מהמציאות הרגילה והמשעממת ונכנסת למסע של חיפוש זהות והבנה עצמית. אמנם הספר הוא מיועד לילדים, אך זה מסוג הספרים שכשאתה קורא אותו כילד אתה לא שם לב למסרים הנסתרים לעומת כשאתה קורא אותו כאדם בוגר.
ספר קלאסיקה מעט משונה ולא שגרתי, מפתח ומרחיב את הדמיון, מושלם לילדים ומבוגרים כאחד.