הוא יושב באוטו הדומם מחוץ לבית המואר. ראש חוליית המודיעים זה התואר שלו. הוא ה"מבשר". זה שמגיע להודיע למשפחות על נפילת הבן או הבת.
ועכשיו הוא ממתין ברכב. הוא יודע שאמו של הנופל חזרה זה עתה מפילאטיס ועדיין לא התקלחה. והוא מחליט לחכות קצת. להעניק למשפחה עוד כמה דקות של נורמליות לפני שיקרוס עליהם עולמם.

שני חברים בעשור השביעי לחייהם בדרכם לחרמון, שם נלחמו חמישים שנה קודם לכן, ושם גם הכירו. הטיול הזה יהיה בעבורם גם סגירת מעגל.

ילדים הנתלים על אביהם הלבוש מדים, רגע לפני שהוא חוזר ללחימה. כמה דקות קודם לכן הם הצטלמו. תמונה משפחתית רגילה, אחת מני רבות שמצלמים במשך החיים. רגעים הנלכדו בזמן. ובכל זאת התמונה הזו שונה.

בחורה צעירה רוקדת במסיבת טבע. היא נסעה למסיבה הזו מבלי לספר לאביה. היא ידעה שהוא לא יאהב את הרעיון. בשעת הבוקר המוקדמת הזו, בעוד היא רוקדת ומתמסרת כולה למוזיקה, אביה ער גם הוא. הרגל של שנים. היה קם מוקדם בכל בוקר לעבודה במפעל, עד שפוטר, אבל המשיך להשכים קום ועתה מעביר את זמנו במשחק בטטריס. בעודו מתאמץ לעלות שלב במשחק, בתו תישאר לעולמים באותו השלב בחייה.

"הקפות שניות" הוא קובץ ובו תריסר סיפורים. כל סיפור מספר על אובדן, ובכל סיפור יש משפחה במרכזו. הייחוד שלו זו נקודת הזמן בה הם מסופרים. שבריר של רגע, הרגע הזה של לפני.
הספר נע על אזור הדמדומים השברירי של בין לבין. במקום הזה בו למושג זמן יש איזו חמקמקות והוא יכול להתקיים בשני מרחבים. של הלפני ושל האחרי.

הבחירה בצורת הכתיבה הזו גרמה לי לקחת חלק אקטיבי בקריאה והכניסה אותי לדריכות מסוימת, כשאני יודעת איך בעוד רגע הכל עומד להתהפך.

ברבש ממש עושה mri בעזרת מילותיו הכל כך יפות למשפחתיות, ונותן לקורא פתח הצצה למארג המשפחתי העדין, ולעיתים סבוך, טרום הניפוץ והשבר שיביא אתו המוות, הוא כותב על המציאות שלנו מאז השביעי לאוקטובר, ההקפות השניות שלא זכו להתקיים, דרך סיפוריהם של אנשים, של משפחות, של לוחמים ואזרחים אשר קפאו בזמן.

הוא כותב על הצמידות הזו של החיים והמוות, ועל הסדק הדקיק עד כמעט שקוף המפריד בין השניים, הסדק שממנו בוקע אור קלוש עד שגם הוא יגווע ויצלול אל תוך חשיכה סמיכה העוטפת את הכל.

אני אוהבת את כתיבתו של ברבש. כמו הסדרות אותן ביים, כך גם בכתיבתו: הישראליות, מי ומה שאנחנו מקבלים ביטוי בכתיבה נפלאה.

ממליצה בחום על הספר המשובח הזה.