סופר ישראלי, שלא מצא את עצמו מאז שהיה צעיר מגניב עם סגנון של צעיר מגניב, התבגר, התברגן והחליט לחקות את ריימונד קארבר ולכתוב על משפחות אמריקאיות אומללות.
מרגיש גרוע ומתועש כאילו לכל סיפור השתמש במחולל אקראיות שפולט דמויות ורקע וחירטט איזה חיבור אומלל של המרכיבים האלה. כך עד להשלמת המכסה.
סיפור הנושא שלא יצא מהבית חרושת של כל השאר הרגיש לי אנטישמי.

מקורי/משונה, סוריאליסטי אבל לא מצחיק (כמו שהבטיחו).
קולח אבל מרגיש קצת סתמי (אולי זו המטרה), הסוף לא רע.
סה״כ נחמד אבל לא הצלחתי לפענח מה הפך דוקא את הספר הזה ללהיט אצלנו.

אקונין עושה אגתה כריסטי.
דוחס אחד מפקח (סטייל מגרה) אחד פנדורין ועוד כמה טיפוסים (במלעיל) לסלון של ספינה
ונותן להם להתקשקש בסצינה אחת ארוכה (שנבנית מתוך המכתבים של המעורבים) עד שיוצא עשן לבן .
אקונין מפזר תופינים בצורה של אנקדוטות היסטוריות(כהרגלו), בונה מיתוסים ומחייה אותם וגם מפתיע בטוויסטים.
בקיצור חוויה :)

האחים סטרוגאצקי בחרו זוית מעניינת-הדרמה הגדולה, ביקור חייזרי, כבר התרחשה לפני שנים,
והתובנה נידונה ביובש כבר בפתיחה:
הם הרבה יותר מתקדמים ולא סופרים אותנו.

המעט שנשאר זו הפסולת שהשאירו אחריהם ומשמשת לכאורה בעיקר כתפאורה.
תפאורה לכמה גיחות ביזה לשטחים ״נגועים״ ונסיונותיו הנואשים של הגיבור לא להתפס או למות בצורה משונה.
הנסיונות האלה די סיזיפיים וחוזרים על עצמם, ובאופן כללי גם סיפורי המשנה ודמויות המשנה נטו, סתמיים (מלבד דוקטור פילמן והגיגיו), חסרי מיקוד ולא מובילים לשום מקום.

התפאורה הזו, שבולט בה חוסר כל קשר בין הפרטים ( יש בה הברקות -ריקנים, קדחת יתושים. קלישאות -מתים מהלכים, באר משאלות, מזל רע. וסתם מוזריות -קצרה היריעה כאן...)
ולמרות ההתייחסות האגבית אליה, היא בעצם המהות של הספר, היא מכניסה בו עניין ומעצבת את האוירה ההזויה והיחודית.

העלילה נטולת הפואנטה יחד עם האוירה ההזויה וההקשר של חוסר החשיבות בונים עולם קפקאי וזה מספיק לספר נחמד ומקורי,
כל הכיוונים המעניינים שהתפספסו בגלל חוסר הפואנטה והרישול הרעיוני הם מה שמבחינתי משאירים את הרגשת האכזבה בסוף.

זה מתחיל כמין תעלומה בלשית ובשלב מסויים משנה כיוון לדרמה (עם נגיעות של טלנובלה).
הסיפור עצמו סה״כ לא אמין במיוחד אבל הוא לא העיקר,
שווה לקרוא בגלל הזוית האישית של הנער והעריכה המקוריות.

הספר הוא בעיקר מונולוג, עם כמה רעשי רקע, שמורכב למעשה משני חלקים:
הראשון-מן מניפסט לא אחיד ברמתו וקצת משונה שתוקף נושאים מגוונים כמו :
גברים מיוחמים... נשים פתייניות... מוסד הנישואים המזויף ...יחסי המין הבזויים...הורות מיותרת...ילדים בכללי ומחלותיהם בפרט ורופאים בכללי וגניקולוגים בפרט וזהו :)
יש בו כמה נקודות מעניינות אך גם כמה פסקניות ומגוכחות והכל קצת חוזר על עצמו ומעייף.
בשני - המשך של המונולוג ובו סיפור על התפכחות מאשליית האהבה, שגרת חיי הנישואים השוחקת, ריבים, קנאה, בגידה (?) ואלימות.
הספר בסך הכל קולח, לא מרבה בשמות (טראומה ישנה מקלאסיקות רוסיות), אבל נגמר בתחושה די סתמית.
קשה לי לשפוט את הספר בקריטריונים של סוף המאה ה19, אולי באמת היה מזעזע ומהפכני אז,
יש משהו מהפנט בלבקר בנפשו של אדם מתקופה אחרת ולזהות חפיפה מסוימת עם בעיות מודרניות,
אבל לטעמי בקריאה ״סטרילית״ של הטקסט כלומר בלי להתחשב בתקופה או בשם המחבר מדובר בספר לגמרי בינוני.

המשפטים הקצרים שמרכיבים את הבתים/פסקאות משאירים הרגשה של שיר ארוך שהתחפש לספר.
הכתיבה של דה לוקה בולטת בניגודים:
בין היכולת המופלאה להחיות את התפאורה עם התיאורים שמפעילים את כל החושים ,
מול האיפוק בהפעלת רגשות אצל הקורא (כאילו בז לקיטש הזה) כולל גורם ההפתעה.
התוצאה מעבירה בכשרון רב את המזג המקומי עם השפה ה"מתגלגלת" והביטויים הציוריים, את התחושה של נאפולי וילדות בנאפולי.
אבל למרות שקורים כמה דברים דרמטיים כמו אהבה ונגזרות שונות של מוות, הכתיבה הסטרילית והזרימה הכל כך צפויה מוציאות מהם את העוקץ.
וזה לטעמי הכשלון המסויים של הספר - הוא פשוט קצת משעמם.

משפחת ספלמן מורכבת מקבוצת מוטרפים שלא מהססת להפעיל את הטכניקות של משרד החקירות המשפחתי, אחד על השני.
איזבל הגיבורה היא הגרסה האסרטיבית של קלי ברדשאו, שפורצת מנעולים להנאתה בין פיטפוטי אנקדוטות על האקסים.
הדמויות והסיפור דלי קלוריות וזורמים יפה, מצד שני התוצאה הרבה פחות משעשעת מהפוטנציאל.

באותו טקסט נמצאים גם הסיפור וגם הניתוח שלו .

קונדרה שם את עצמו במרכז העניינים (מה שלפעמים קצת פוגם בהנאה הפשוטה של התמסרות לעלילה המצויינת), ממשיל משלים ומשלב ניתוחים פילוסופיים שלהם, נכנס לסיפור-זורק כמה רעיונות מעניינים ויוצא כשמתחשק לו.
התוצאה סה"כ טובה מאוד.