חוות דעת של חנית נוראני משקפת באופן מדויק את כוונותיי בכתיבת הספר.
לקראת עידן הבהירות / טוביה רז
ספר מעורר מחשבות רבות. לא הצלחתי לקרוא אותו מבלי לעצור לעיתים קרובות ולבחון מהן עמדותיי ודעתי ביחס לנושאים ולשאלות שהעלה רז על הכתב. זה לא ספר שנועד לקריאה רציפה לתכלית ההנאה, אלא הזמנה כנה ומעניינת להתבוננות עמוקה ואחרת על העולם בו אנו חיים ועל התנהלותנו בתוכו.
הספר מזמין את הצעירות והצעירים (וגם את המבוגרים יותר) לחקור ולבחון מושגי יסוד בעולמנו ולבחון את עצמם אל מולם: מהן מחשבותיהם, אמונותיהם, תפיסותיהם ביחס למוסר, צדק, מיניות, הצלחה ועוד.
בכל נושא רז מעלה מספר נקודות התבוננות על אותו הנושא ומעורר בשאלותיו העמוקות, שיוצאות נגד המובן מאליו ומציגות את הדברים ממספר נקודות מבט, הזמנה לקוראים לבחון את עצמם ביחס לנושא.
ספר אימוני מרתק למי שרוצה לעצור ולהבין את העולם אליו הוא נכנס אחרי "העטיפה" של המשפחה ומערכת החינוך.
ממליצה לכל מי שרוצה להבין את עולמו ואת עצמו טוב יותר ולגדול מתוך ההתבוננות וההבנה האלו.
תגובתי לדברי חנית:
חנית, תודה על המילים שלך שחממו את ליבי וכיוונו באופן מדויק ביותר למטרה שאליה הספר נכתב. ולמען הגילוי הנאות באירוע השקת הספר שאל אותי רוני פורת "למה אתה מתכוון כשאתה כותב מיינד?" השבתי לו שאני עדיין בודק את זה, רוצה לומר אני לא ממליץ לאף אחד דברים שאינני עושה בעצמי - עוצר, מתבונן שוב ובודק עד כמה אני מדויק בהסתכלות שלי. ושוב תודה לך חנית.

אמנות האהבה אריך פרום.
פרום בניסיון לתאר את השקפתו לגבי האהבה, טוען כנגד תפיסתו של פרויד, שיש טעם לפגם בתפיסה הפרוידיאנית, המתייחסת ליצר המיני כיצר גברי בלבד, כאילו המתח המיני נוצר באורח כימי בגוף הגבר ושחרור המתח הזה מתרחש בפעילות המינית בין בני הזוג, זו תפיסה פטריארכלית טוען פרום, השוללת מהאישה יצר מיני כשלעצמה, כנגד זה מוסיף פרום, ראשית אילו זה היה המצב אז האוננות הייתה למעשה פורקן היצר האופטימלי ושנית גם לאישה וגם לגבר יש יצר מיני, אלא שהוא שונה באופיו בכך שבין האישה ובין הגבר קיימת קוטביות מינית, המזינה זה את זו וזו את זה, לכן הקשר שנוצר ביניהם הינו קשר של איחוד. המשיכה המינית טוען פרום, "נגרמת רק בחלקה בגלל הצורך לסלק מתח; בעיקרה היא הצורך באיחוד עם הקוטב המיני האחר. לאמיתו של דבר, משיכה ארוטית בשום אופן אינה מתבטאת רק במשיכה מינית..."
אלא שיתכן ושניהם טועים בכך שהם מנסים לתאר את טבע האדם במסגרת של תיאוריה נוקשה, המשקפת אמת מוחלטת, וגם שניהם צודקים בהיבטים מסוימים הנוגעים באופן חלקי בתיאור המצב. אם התאוריה של פרויד מתכנסת פנימה אל הלבידו, הרי התיאוריה של פרום מכוונת אל הקשר האהבה האידיאלית בין שני המינים, אך שניהם מתעלמים מהסוגייה המגדרית, מעניין כיצד היו שניהם מכניסים את ההומוסקסואלים והלסביות לתמונת התיאוריה שלהם.
כל הרעיון הנפוץ בימינו שלכל אחד יש את האמת שלו, מבוסס לדעתי על ניסיון להסביר באופן כולל תופעות טבע, שהן ייחודיות במובני הגירוי והתגובה, בין אם יוסברו התהליכים המטריאליים, הפיזיים והכימיים – מה קורה בגוף בזמן אמת, אין בכך תשובות מספקות לגבי רוח הדברים. בתיאוריה אפשר לטעון דבר אחד שהוא אמת מוחלטת בנידון זה והוא שאלמלא היה קיים היצר המיני בין הגבר ובין האישה, אז סביר להניח ברמה גבוהה מאוד של וודאות שהמין האנושי היה נכחד מהעולם, ובהיפוך לסברה הזו אפשר לטעון שבזכות היצר הזה האנושות שרדה שנים רבות כל כך, אבל ברוח הדברים, האידיאל של פרום מתנגש עם המציאות, בשעה שהיחסים בין הגבר והאישה לקויים עד כדי כך, ששניהם או אחד מהם מוצא פיצוי ליצריו בצורה של אוננות, אלימות, או שוויון נפש גמור, וכל התופעות הללו נובעות מחוסר סיפוק בין בני הזוג, האחד/אחת מפצים על חוסר הסיפוק הזה באוננות, השני מתפרץ בזעם בלתי נשלט ואילו השלישי הוא קורבן המהלך כמת בעודו חי.
היסוד הבסיסי לטעותם של שני הגאונים האלו, הוא הניסיון לכנס את טבע האדם בתוך אמת מוחלטת וגישה זו היא שמביאה אנשים רבים ונשים רבות לטעון שלכל אחד יש אמת משלו, אך הטעות המצערת הזו נובעת, מכל אלו המנסים לדחוף את האמת לתוך המסגרת של משאלות הלב ולהשתכנע שהמסגרת הזו היא האמת. לכן אם נפסיק לדחוף את האמת לתוך מסגרות וננסה להבין כל דבר ועניין לגופו, אולי נבין את המובן מאליו בעצמו, והוא שכל התנועה המתרחשת בעולם, היא גירוי תגובה, סיבה ותוצאה ועד שנבין דבר מה, הוא כהרף עין עתיד להשתנות ולשנות את צורתו. ואם שמענו את דבריו של החכם באדם, את קהלת הרי כפי הנראה לזה הוא התכוון כשאמר "הבל הבלים הכל הבל", אלא שמשמעות המשפט הזה איננו שמוטב להתייאש מהניסיון להבין את העולם, אלא להיות מספיק מקיף ומספיק זריז במחשבה, כדי להבחין בתחילתה של תנועה מסוימת ולהבין מיד לאן היא נועדה להגיע. כשאנו מתבוננים בעולם כאורגניזם הנמצא בתנועה מתמדת, אז השאלות שנשאל לגביו, לא תסתפקנה לעולם במצב הנוכחי, אלא תחלופנה מיד לשאלות – לאן אנחנו רוצים להגיע. ואכן בסוף הספר קושר פרום את מצבה של האהבה לתרבות הקפיטליסטית שבה אנו חיים, טוען (בצדק לדעתי) שבתרבות כזו מן ההכרח הוא, שצמיחתה של אהבה תהיה תופעה נדירה ביותר וממשיך אל התנאים הנדרשים לפיתוח האהבה בהתניה זו: (ט. ר) החריצות הרבה שמגלים בני האדם בעבודתם לצרכי פרנסה, נובעת מהמבנה הסמכותני שהשיטה הקפיטליסטית בנויה עליו, לכן בסוף יום עבודתם הם תשושים עד כדי כך שכל רצונם הוא לנוח לפני המסכים, או לצאת לבר הסמוך ולשתות לשכרה, או לפרוק את היצר המיני שלהם עם בת זוג קבועה או מזדמנת. נדיר מאוד למצוא אהבה באמצעות הפעילויות האלו, אבל אילו בני האדם היו משקיעים בזמנם החופשי, את אותה אנרגיה לטיפוחה של האהבה, אז נוכחותה של האהבה היתה גדולה יותר. ולסיכום קושר פרום את התעסוקה שבה בוחר כל איש ואישה לפרנסתם וטוען (בצדק רב לדעתי) שאילו הם היו אוהבים את מלאכתם, הם היו חוזרים הביתה טעונים באנרגיה חיובית והיה לפניהם פנאי לטפח את האהבה. לסיכום: במודע או שלא במודע, תשובתו של פרום לגבי נקודת ההתבוננות האפקטיבית בעולם, משקפת באופן מובלע אך גלוי, את שבירת המסגרות המבקשות לקבוע אמיתות מוחלטות, ומעבר אל נקודת מבט המתייחסת לתנועה ולדינמיקה הקיימת במציאות באופן מובנה, שהרי כל עונות השנה, כל הצמחים, כל בעלי החיים ואפילו גוף האדם כידוע לכולנו עוברים שינויים דרמטיים מתחילת גידולם ועד קצם. אריך פרום קובע בספר הזה שכל תיקון העולם תלוי באהבה, לדעתי זו קביעה שיש בה משהו מן האמת, אבל מסתתר כאן איזה ערך נוסף, שהוא לעניות דעתי מכיל את האהבה ולא להפך, והערך הזה הוא – משמעות, מפני שכשאנו מייחסים משמעות למעשינו ולקיומנו, אז אנחנו מיחסים משמעות גם למערכת היחסים שלנו עם בן/בת זוגנו והמשמעות שאנחנו מייחסים זה לזו וזו לזה בונה את האהבה מהיסוד ועד הטפחות.

חוות דעת מאת: טוביה רז על: 07.01.2026
ב פ סקינר מעבר לחרות ולכבוד.
תיאור שמצאתי בגוגל:
מעבר לחרות ולכבוד מאת פרדריק סקינר האדם, עצמיותו, ייחודו של היחיד, נשמתו, כוח היצירה שלו-כבודו העצמי-כל אלה מונחים על הכף מול כוח התיעוש, החומרנות, הקאפיטאליזם, הרודנות הקולקטיבית-בניתוח מבריק של אחד הפסיכולוגים המשפיעים ביותר בחיינו-סקינר, 'בהייביוריזם'. ראה עוד אריך פרום-החברה השפויה מהפכת התקווה-אריך פרום ספר מדעי החברה
למען הגילוי הנאות לאחר שהוצאתי את ספרי לאור, התייעצתי עם ידידי שהוא גם פסיכולוג, כיצד הוא מתייחס להיבטים הפסיכולוגיים המצויים בספרי. בזמן ששוחחנו הוא המליץ לי על הספר מעבר לחרות ולכבוד ומיד רשמתי לי את שם הספר. בחיפושי אחר הספר (שבלתי אפשרי לרכוש אותו חדש) מצאתי שלמעט התייחסות כללית על הנושאים שסקינר מתאר בספרו, לא מצאתי חוות דעת רצינית על הספר.
ועכשיו לעניינינו – המכשלה הראשונה שמצאתי אחרי עשרה עמודי קריאה, הייתה התרגום שאף מבלי לקרוא את המקור (באנגלית כמדומני), נראה שהתרגום לעברית לא נערך כראוי, מה שמקשה מאוד על הקריאה.
לחובבי תאוריות הקונספירציה שבינינו אני ממליץ לקרוא את הספר הזה ולשאול שאלה אחת פשוטה – מה כוחות השלטון והצנזורה ביקשו להעלים מידיעתנו? מפני שהבולט ביותר בספר הוא המבנה המדעי החד, שלא בוחל באמירת האמת, גם אם איננה נעימה לאוזן וגם אם כוחות שלטוניים, כלכליים, תרבותיים, ינועו בכורסתם באי נוחות לשמע הדברים, המנתחים עוולות חברתיות, אבל סקינר השכיל להעביר את הנתונים המדעיים בכפפות של משי, מבלי שנרגיש שמדובר במחקר אקדמאי ומבלי שנזדעזע מהזעקה הביקורתית הנגזרת מדיוק הניתוח.
הפרק הראשון בספר 'הטכנולוגיה של ההתנהגות' מתאר תופעות שונות, המתרחשות בעולם ובהתנהלות האנושית, בספרות ובאקדמיה ובכך הוא מציף חלק מהבעיות שהאנושות תידרש לפתרונן בעתיד. לפתרון הבעיות הללו ישנם שני רכיבים, אותם מתאר סקינר בדקדקנות יתרה האחד הוא הגורמים המשפיעים על האדם, מהפגישה עם חוויה ועד נכונותו לבצע מעשים. והשני הוא בהינתן ויודעים את מרכיבי התהליך, ניתן לתכנן את מהלכי העתיד באורח מדעי ולכן מציע סקינר לבחון באורח מדעי את מגמות העתיד, באופן שיטיבו גם עם החברה וגם עם האדם הפרטי ולתכנן מראש מהלכים שיממשו את המגמות השונות. לא נעלמת מעיניו העובדה שכל רעיון אינטלקטואלי יכול להשתבש לכיוונים שליליים או לכיוונים חיוביים, אולם לתפישתו כל תנועה חברתית יכולה להסתמך על אירועים אקראיים בלתי מתוכננים ולעומת זאת על תכנון מדעי מדויק שיביא את התוצאות המיוחלות. בכל מקרה להבנתו לאור הבעיות המבשרות את הכחדתה של הציביליזציה הנוכחית, עדיף להיעזר בתכנון מאשר לסמוך על השיטה האקראית, שעד כה איננה מוכיחה תועלת מרובה, לכן עדיף לאמץ את מה שמכונה בלשון הספר – טכנולוגיה של התנהגות. "תרבות" הוא מוסיף – "כמוה כמרחב הניסויי המשמש לחקירת ההתנהגות. הרי היא מערך של פיתוח נסיבות מחזקות, שיניעו את בני האדם לכיוון הרצוי" – שהוא בראש ובראשונה שימור התרבות מפני הכחדה טוטאלית.
בשאלת החרות מתאר סקינר סוג של מערכות יחסים בין השולט ובין הנשלט, הגירויים, הסיבות והתגובות אלה לאלה והתוצאות הנגזרות ממערכת היחסים הזו. בהמשך הוא סוקר ניסיונות של הוגים לתאר מה היא חרות, מה משמעותה לגבי מצבם הקיומי של בני האדם ואלו שיטות מדעיות יכולות להעניק חיזוקים חיוביים ובכך לסייע להתפתחות האנושית.
ביקורתו של סקינר על ספרות החרות והכבוד, מתחילה בספרו המונומנטלי של ז'אן ז'ק רוסו "אמיל – או על החינוך" ספר שיצא לאור בשנת 1762 ובו – 814 עמודים, שקראתי את כולם ואני חייב לציין שאני מסכים לגמרי עם ביקורתו ועם ההקשר הענייני לדברים שכתב לפני כן על ספרות החרות והכבוד, הטוענת בעניין העבדות, שמוטב לעבד להיות מודע לאומללותו, אך לעומת הגישה הזו טוען סקינר, שיש סכנה בדבר, מפני שמודעות זו מעוררת דחייה ואז עלול העבד למרוד. (מה שאולי סופרי החרות והכבוד מכוונים אליו. ט. ר) וכאן בא הציטוט מרוסו "הנח לילד להאמין, כי הוא, הוא השולט תמיד, אף על פי שלמעשה אתה (המורה) הוא השולט. אין הכנעה כה מושלמת כאותה הכנעה המתוארת כחרות, יען כי בדרך זו כולא אתה את הרצון גופו. התינוק המסכן שאינו יודע דבר... האם אינו נתון כל כולו בידיך לשבט או לחסד? האם לא תוכל לארגן כראות עיניך את כל הסובב אותו?..." ומכאן ממשיך רוסו לשליטה מוחלטת אפילו על מחשבותיו של אמיל בן טיפוחיו. על כך מגיב סקינר "רשאי היה רוסו לנקוט קו זה משום שרחש אמון בלתי מוגבל והאמין ללא סייג בטובם ובחסדם של המורים... רק אישים מועטים מאוד בדברי ימי המאבק לחרות ולכבוד היו שותפים לאמון זה ולשאננות של רוסו, אדרבא, רובם נקטו בעמדה הקיצונית שכל שלטון רע הנהו...לכן יש להמנע ממנו בכל מקרה."
בהתאמה לפסילת הצורך בשלטון מארגן העדיפה ספרות החרות והכבוד להצטמצם באדם האוטונומי, כאילו חרותו האישית, הרגשתו הפנימית ומהלכי נפשו הם אלה שמקנים לו תחושה של משמעות, ובהינתן ומצב כל בני האדם יזכו בזכות הזאת, יתנהל העולם בכל טוב, בחסד וברחמים ולא תבוא הזוועה על הארץ. אולם הכשל המרכזי בהגות הזו, הוא שאין בטבע מצב של עצמאות מוחלטת, אפילו לא לנזיר המבודד בהרי ההימלאיה, מפני שהדינמיקה של המציאות ונסיבות החיים המקיפות את כולנו, משפיעות על נפשנו ומניעות אותנו לפעולה, לא פחות מהתובנות ומההרגשות הפנימיות שלנו.
למרות אמונתו של סקינר באיכותם של מהלכים מדעיים מבוקרים, לאורך כל הספר לעניות דעתי הוא לא פונה אך ורק למוסדות השילטון, למוסדות החינוך ולמוסדות האקדמאיים, אלא פנייתו בראש ובראשונה אלינו, אל הקהל הרחב, מפני שכבעלי חרות הנגזרת מנסיבות החיים, יש לנו זכות לדעת מה משפיע עלינו וכיצד להתמודד עם הרעות החולות המקיפות אותנו. לא חקרתי כיצד התקבל הספר התקבל הזה בארצות הברית, אבל בישראל למיטב ידיעתי מוזכר הספר בתדירות גבוהה במכונים למדעי הרוח וההתנהגות, לעומת זאת נמנעת תפוצתו בקהל הרחב, לדעתי בזכות כשלי התרגום המקשים מאוד על הקריאה וחבל, לדעתי זה ספר מצוין וחשוב מאוד שתפוצתו תהיה זמינה לקהל הרחב, כדי שנדע כולנו קצת יותר על הסביבה שבה אנו חיים. חבל מאוד שבהוצאות הספרים לא הבחינו בתרומה התרבותית הגדולה, שיכולה לצמוח מספר כזה, ואנשיה לא בחרו לתרגמו מחדש בנוסח עברי מתוקן, למען ציבור הקוראים בארץ. ומעבר לכך לדעתי גם מבחינה כלכלית תהיה להוצאה שתעשה זאת, תרומה גדולה לא פחות מהפקתם של "מנוס מחופש" של אריך פרום ומ"האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, המשקפים סוגה מיוחדת של ספרי הגות, שגם "מעבר לחרות ולכבוד", נמנה על הסוגה הזו.

יהודים ומילים.
מדובר בספר שמצליח להביא בפני הקורא מסה רחבת היקף של ההיסטוריה של עם ישראל. באמצעות נקודות ציון היסטוריות, או מילות מפתח מעמידים כותבי הספר – עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר את כוח הישרדותו של עם ישראל לא על יסודות של הליכה בדרכי השם, כעיוורים המולכים על ידי כוח עליון, ולא כבובות המצייתות באופן אוטומטי לחוק, אלא על יסודות של התרסה כלפי האל וכלפי הזולת, התחייבות אישית של כל יחיד לעשיית צדק, וויכוח בלתי נלאה על כוונת הבריאה, כוונות המילים והתחייבות אישית של כל איש ואישה עבריים/ יהודים, ללמוד וללמד כל בן זכר את התורות, את החוקים ואת המשפטים. אם כן האחריות להישרדותו הפלאית של עם ישראל, במהלך אלפיים שנות גלות, נעוצה על פי הכותבים בהעתקת סיפורי הקדמונים, שכתוב החוקים והמשפטים, כתיבת שירת קודש ושירת חול ומאז תקופת ההשכלה התפתחות ענפה של ספרות בקרב אנשי תנועת ההשכלה היהודים. מה שהפתיע אותי בספר זה הוא הראיות שמביאים כותבי הספר מחוקרים שונים המציינים שכבר בשלהי דור המדבר, בהעברת מנהיגות העם ממשה ליהושוע, התבססה שיטת ממשל רפובליקנית למהדרין, אשר בנוסף לחובת ההנהגה לדאוג לכל פרט, גם מנציחה בחוק סוג של צדק חברתי החל בחלוקת הארץ לשבטים, כשכל שבט מקבל שטח בהתאם לגודלו ועד שנת השמיטה שבה כל שבע שנים נמחקות החובות ואם לא די בזה לעשות צדק בעם, אז באה שנת היובל המחייבת לשחרר את כל העבדים ולאפשר לכל בעלי הקרקע המקוריים לשוב לאדמתם. לאמור רפובליקה מתקדמת עתיקה, אשר היסודות ההגותיים והחוקתיים שלה יכולים להתחרות עם הפילוסופים של תקופת הנאורות והמהפכות החברתיות באירופה, אשר ככל שידוע לנו נבעה מלימוד ערכים חברתיים, ולא משפיכות דמים כפי שהתרחש באירופה. הקריאה בספר הזה הייתה עבורי קלילה ושוטפת, אולי בזכות זה שהכותבים כנראה החליטו לפרנס את פלא הישרדותו של עם ישראל במספר המצומצם ביותר של התופעות שגרמו לכך.

הלב הקבור שמעון אדף.
עד עמוד 89 קראתי בספר כמשוטט בין שתי רשויות נפרדות של המין האנושי – הרשות הגלויה ולעומתה הרשות הנסתרת. מכאן הבנתי שאני ניצב בפני בחירה כיצד להתייחס לספר וכיצד להתייחס לסופר. מתוך נקודת מבטה של הרשות הגלויה יכולה לעלות מיד השאלה הביקורתית – "מה שמעון רוצה ממני לכל השדים והרוחות ?" אפשר גם לתהות – "האם הדמיון הפרוע שלו נועד להרשים, לטלטל את מחשבותיי או לבלבל את מוחי עד שלא אבחין בין מציאות ובדיון ?" לעומת זאת מתוך נקודת מבטה של הרשות הנסתרת עולה תמונה אחרת לגמרי, אשר בשלב הזה אני לא יודע מה צופן ההמשך. אם זה המצב אז אין ספק שהספר "הלב הקבור" נועד למיטיבי קרוא, הפתוחים להמשיך ולחפש מה הוא המשל ומה נמשל ממנו. מכאן אנו נכנסים לעולם עתיר דמיון המאפיין את ספרי הפנטזיה, כאשר מפעם לפעם צצים משפטים, אחדים נוגעים ללב, המחזירים אותנו למקום ולזמן.
סימנתי ספר טוב עבור אוהדי סיפורי הפנטזיה.

קופסה שחורה עמוס עוז.
את הספר קופסה שחורה קראתי בסוף שנות ה – 80 או תחילת שנות ה – 90. קראתיו מאחר שהערכתי מאוד את כתיבתו של עמוס עוז, וסיקרן אותי לדעת על מה הקצף, התרעומת ודברי הביקורת המרושעים שהספידו את הסופר, סתמו עליו את הגולל והכריזו קבל עם ועדה שיומי עמוס עוז כסופר תמו. לאחר שקראתי את קופסה שחורה גמרתי ביני ובין עצמי שמדובר בספר מצוין. התייחסתי בבוז לכל המבקרים מבלי לשאול למה ? למה נוצקה לפתע החזית המאוחדת הזו, הכוללת את עלית המבקרים הספרותיים מכל הזרמים בחברה הישראלית – אשכנזים, מזרחיים, קיבוצניקים, דתיים מבקרי ספרות המכתירים את עצמם כאוונגרד, ובין כל אלה לא חסכו את שבטם גם כאלה שהמקלדת שלהם נוטה לציניות אכזרית. יתכן ולא הייתי תורח לכתוב את הביקורת הזו, אלמלא ראיתי לאחרונה סרט "החלון הרביעי" על עמוס עוז ובו הופיעו כמה מבקרים שבזמנו הביעו את דעתם אחרי יציאתו לאור של "קופסה שחורה," בעקבות כך הרגשתי באיזו חובה אישית להשיב על השאלה – למה ? אף לא אחד מבין המבקרים יכול היה להתעלם מהשפה, מהאיכות הספרותית, מהדימויים, שאחדים מהם מדויקים ומבריקים להפליא מכל בחינה, בנוסף לכך הציטוטים והרמזים המשובצים פה ושם מתוך מיטב הספרות העולמית, כפרפראות ליודעי ספר. אלא מה ? דווקא העילוי הספרותי שמתגלה כאן, נמצא בעיניהם לכף חובה ולא לכף זכות – למה ? ובכן אם לא ברמה הספרותית אספו המבקרים את השוטים ואת העקרבים להצליף ולעקוץ את הסופר, הרי שמדובר בתוכן. הספר כולו מורכב ממכתבים ומברקים שהדמויות שולחות זו לזו. לשתי דמויות במיוחד העניק עמוס לשון רהוטה ואיכויות ספרותיות יוצאות דופן, ברמה הספרותית הגבוהה ביותר. מתוך חליפת המכתבים והמברקים הולך ונרקם סיפור חיים, כביכול סיפורם של הדמויות הנוטלות חלק בעלילה, אולם בעצם מדובר באלגוריה, אלגוריה מבריקה על המתרחש בארץ ישראל ועל הכוחות החברתיים הנאבקים בה אלה באלה. אני מתקשה להאמין שרק אני הוא הגאון שעמד על הפרשנות הזו, ושהיא חמקה מדעתם של כל שאר מבקרי הספרות. בדרך כלל אין לי נטייה לעסוק במחקר השוואתי וליחס את מקומו של ספר אחד כחלק בלתי נפרד מספר אחר של אותו סופר, אך עתה אחרוג מנטייתי זו מפני שמדובר בעצם בשני ספרים אשר כפי הנראה נכתבו במקביל ובאותו הזמן. "קופסה שחורה" יצא לאור ב – 1986 ושנה אחר כך יצא לאור לקט כתבות של עמוס עוז בעיתונות, בספר בשם – "ממורדות הלבנון" ב – 1987. וכאן טמון העוקץ. שני הספרים הללו הם ביקורת נוקבת על ממשלות ישראל ועל החברה הישראלית. אלא שבספר הראשון נאספות העובדות במסווה של סיפור אישי, צעד אחר צעד מתפתחת העלילה כמו חשיפת עובדות מתוך קופסה שחורה, לאחר התרסקות המטוס. בספר השני העובדות גלויות מראש, הפרטים ברורים למדי, רק האמירה עומדת כמו עצם בגרון, לא לפלוט ולא לבלוע וסיכומה של האמירה הוא ברור כשמש – אם תמשיך המדינה לצעוד בנתיב הזה, הרי היא צועדת לקראת התרסקות. ומכאן בא השם "קופסה שחורה." בשני הספרים לא נקבע זמן מוגדר ולא קצב להתרסקות, אך בשני הספרים מצביע עמוס על הכוח העולה שיגרום להתרסקות הזו, הוא הכוח של הפנטיות. כל הדמויות בספר הזה מייצגות פן מסוים בחברה הישראלית, פן שיש בו גם מידה מסוימת של פנטית, אך הדמות שמייצגת באופן הגלוי והבולט ביותר את הפנטיות ב"קופסה שחורה" הוא מישל אנרי סומו, בן למשפחה מאלג'יר שהיגרה לצרפת ולאחר מכן עברה לישראל. העובדה הזו גרמה לסופרים, קוראים ומבקרי ספרות מזרחיים להוציא שוב את השד מהבקבוק, מבלי להתייחס לכך שגם הקיבוצניקית, גם החייל לשעבר והפרופסור החילוני בזמן הווה, וגם עורך הדין עם הערותיו הציניות, הם פנטיים על פי דרכם ובצד הפנטיות מכל אחד ואחת מהדמויות בספר, נרקם ההיבט האישי הקרוב, המראה שלכולם יש גם רגשות חמים ואלה מעוררים הזדהות ואף הערכה במובנים מסוימים. ומה שמעצבן יותר מכול את האינטליגנציה המזרחית למקרא הספר הזה, הוא הבעת דעתו של עורך הדין הייקה, עם ההומור השחור שלו והחשיפה הצינית שלו, לגבי מישל אנרי סומו. כאן נכנסו אותם מבקרים למלכודת הפנטיות של עצמם, מבלי לשים לב, מכיוון שהמילים הבוטות של עורך הדין, אינן מצביעות על דעתו של עמוס עוז, אלא ראשית לכל אלה הן דעות שאפשר למצאן לא מעט בציבור הישראלי, ושנית, אף משמעותי יותר מצביע עמוס על הסיבה, מדוע משייט המטוס / ארץ ישראל לקראת התרסקות ? מפני שאף צד לא יכול ולא רוצה אולי להבין את הצד השני, כאשר המכנה המשותף של שני הניצים "מתוך החבורה" הוא פנטיות מטובלת בהשתוקקות לכסף, לעומתם שניים אחרים פנטים על פי דרכם, אך בזים לכסף, האחד מפני שיש לו הרבה וטירופו גובר על דאגתו לחשבון הדולרים שלו, ואילו השנייה היא קיבוצניקית תמה החיה בקיבוץ שאיבד את ערכיו כידוע, אך מכיוון שהיא מייצגת דמות משנית, פרשת הקיבוץ לא באה לידי ביטוי כמו לומר זו פרשה המיועדת לסיפור אחר. ודווקא כאן מצביע הסופר באופן ברור ומוחלט על המנצח, שעתיד להוביל את כל התזמורת הזו כהצלחה לשעתה, והוא דווקא מישל אנרי סומו ולא והאינטליגנציה המערבית והאינטליגנטים שלה, שמעצם מהותם הם אינם כלי בידי הפוליטיקאים, אולי להיפך. מוזר מאוד שמבקרי ספרות, עיתונאים וסופרים ממוצא מזרחי, לא גילו את תחזית הניצחון המוחץ של סומו ולא רשמו לכף זכות את אבחנתו של הסופר, השם את דברי ההלל הללו דווקא בפי עורך הדין היקה המכתיר את נצחונו של סומו, דווקא הוא ולא אחר. יתכן שסיבת התעלמותם מהתשבחות האלו נובעת מהעדפתם לפעול למען המאבק כנגד "האצולה האשכנזית." יתרה מכך שכחו לקחת בחשבון את מכתבי הטיוטות שפרופסור א. א. גדעון רשם לעצמו (במיוחד בעמודים – 117 – 115) אשר בהם מנתח הפרופסור את כוחה של הפנטיות בפרדוכס הנצחי של המנהיג אשר מוביל אותה, אשר בהתחלה אין הוא אלא קוריוז, דחליל שנהפך למנהיג, אבל כאשר הוא מצליח להידחף למרכז הקונצנזוס, נהפכים הלועגים לנלעגים, כעדת כלבים הנובחים לשמים, בעוד השירה עוברת בסך בביטחון ובשאננות. לאמור ידו של סומו על העליונה ודווקא "האצולה האשכנזית," יוצאת נלעגת. אם מישהו מטיל ספק בהפנייתי את קופסה שחורה אל מחוזות האלגוריה, אביא ציטוט אחד גלוי מבין רמזים רבים העלולים להיות סמויים מן העין – עמ' – 174 – "תאמין לי אלכס, הבולשביזם שלנו כבר גוסס. לא רחוק היום שהמדינה הזאת תהיה בידיים של סומו את זוהר ודומיהם. ואז יפשירו את האדמות בגדה ובסיני לבנייה עירונית, וכל רגב יהיה שווה את משקלו בזהב." כדי להימנע מספוילרים אומר רק ברמז שלמרות האמונה והדבקות במטרה של מישל אנרי סומו, עמוס עוז מטיל ספק ביכולת הצלחתם של כל הנפשות הפועלות, כולל סומו, אך ההבהרה לגישתו זו מופיעה רק בסוף הסיפור, בטרם התרסק המטוס לגמרי. הדברים שנכתבו ב – 1985 / 86 הינם תחילת התהליך של מה שמתרחש במדינת ישראל מאז ועד היום. שם התחילה נחיתת האונס של המדינה, אשר עמוס עוז מתאר אותה בתחכום, באהבה ובכאב אישי רב. את הדברים הללו מבקרי הספרים מכל שדרות הציבור, לא יכלו לסבול, לא יכלו לאפשר לביקורת הנוקבת הזו להתקבל ללא גנאי. כהמשך למסורת העתיקה – "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים." לאמור – נניח למטוס שיתרסק, מוטב שיתרסק הכול, אך איש לא ידע את חטאנו ואת בושתנו, והלוא אלה הם המרכיבים הנפשיים שעליהם מתבססת הפנטיות: סבל מגיל צעיר הגורם להתפתחותה של תוקפנות, התחברות לקבוצת שייכות, ל'אנחנו' על חשבון ה'אני' המתוסכל, ומכאן קצר המרחק לביטויי אלימות, הנגרמת מהתוקפנות, אשר מתבשלת בנפשן של הדמויות עד אשר מזדמנת השעה לתת לה ביטוי. ומעבר לכך ועל כל אלה, מרחף האגואיזם הפנטסטי של בעלי ההון, המעודדים את התוקפנות ואת הפנטיות, כדי למלא את כיסיהם בעוד ועוד מזומנים, ציניים לחיים וציניים למתים. עמוס עוז מתיחס ומפרש את השקעותיהם של בעלי ההון בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה באופן אחד וחד משמעי – הם מטורפים, מטורפים שהכוח שניתן בידיהם הולך לשווא, מפני שהם אבדו כיוון, ולמרות היחס החם והאנושי שלהם כלפי הקרובים אליהם, הם איבדו כל סוג של אמונה בערכי אנוש ומה שנותר להם הוא כספם לבדו, כסף שהם מפזרים אותו לכל רוח, בהתאם לשיגיונותיהם אשר ממילא אין להם כיוון מוגדר והוא משתנה חדשות לבקרים. עצובה מאוד היא התחזית הזו, במיוחד עבור חברה שהתימרה מראשית דרכה להיות אור לגויים וכך מסתיים גם הרומן הזה – עצוב עם ניצוץ קלוש של תקווה.

מאבק חלק ב'.
הינו ספר מתוך טרילוגיה שאת חלקה השלישי נבצר מהסופר לכתוב ולהשלים. הספר מתאר תקופה די נשכחת ברשומות ההיסטוריה היהודית, אך יחד עם זאת מעניינת מאוד, והיא מצב היהודים במצרים, סוריה טורקיה, יוון, ובמזרח ומרכז אירופה. כנראה הדרמה הגדולה של המאבק הדתי בין הנוצרים והמוסלמים, כאשר היהודים בתווך סובלים מאלה וגם מאלה, לא עניין כל כך את רושמי ההיסטוריה היהודית, שכן מדובר בערך בין השנים – 1,820 – 1,850 . כ – 320 שנה אחרי הדרמה הגדולה - גירוש ספרד, כ – 150 שנה אחרי הטלטלה המשיחית של שבתאי צבי והייתה זו תקופת מבוכה ומבוקה בעם היהודי, כאשר מבחינה פיזית רבים עדיין משוטטים לחפש לעצמם בית ומבחינה רוחנית קרוע עולם המחשבה היהודית בין שתי תפישות עולם מנוגדות, מצד אחד התרוממות הרוח המשיחית ומן הצד השני החשיבה הארצית והרציונאלית. בספר "מאבק" משלב יהודה בורלא את שתי תפישות העולם הללו לכדי משנה סדורה המנחה את פעולותיהם של שני הגיבורים המרכזיים בספר עמרם נג'רה וחר' יהודה, הוא הרב יהודה אלקלעי הידוע שקיבל מידידו עמרם נג'רה את התנופה הראשונה לפעול ולהקדיש את חייו לשיבת עם ישראל לארצו, לארץ ישראל. כל האמור לעיל הוא רקע המאפשר להבין יותר לעומק את הסיפור עצמו. בתחילתו של חלק ב' מאבק מספר עמרם בגוף ראשון את הקורות אותו, מתוך נקודת מבט של רב ודיין בקהילה קטנה בדמשק. הוא מתאהב בנערה צעירה שהיא אשת איש והסיפור נע ונד בין לשון בגוף ראשון ובין לשון בגוף שלישי. במקביל לסיפור אהבתו, משתדל עמרם להגיע להסכם עם אנשי המדבר, על מנת לאפשר לקהילות ישראל לבוא בקרבם, לעבד את האדמה ולגדל תבואות וירקות, וכך ליצור עם רועי הצאן שיתוף פעולה. בינתיים מתרחשים מאורעות גדולים בין הממלכה העותומאנית ששלטה בשטח ובין המצרי אברהים פאשה, אשר כבש את ארץ ישראל. בעקבות חוסר היציבות בארץ העלילו המוסלמים על היהודים, אירוע המוכר ברשומות בשם עלילות דמשק. השילוב שעושה יהודה בורלא בין המקרה הפרטי והאירועים ההיסטוריים הוא מיוחד, רגיש וחכם, גם השר מונטפיורי שהיה שגריר בריטניה באזור הים התיכון מוזכר בספר, כחלק מהניסיון ליישב את היהודים בארץ ישראל. עמרם נג'רה נפגש עם חברו וידידו רבי יהודה אלקלעי, המכונה בספר חר' יהודה ובהמשך מתוארים חליפת המכתבים ומעשיהם של השנים למען יישוב קהילות ישראל בארץ, כאשר נקודת המבט של שניהם ניזונה מהכמיהה להתחלת הגאולה, אבל באופן שהאירועים הנפשיים והאישיים של הגיבורים, תומכים ברעיונות הגדולים שלהם ולהיפך ומבחינה זו לפנינו רומן, או פרוזה בהגדרה ובשום פנים לא ספר היסטוריה. לסיכום: למרות שמדובר בפרוזה המציגה בסך הכול תקופה של חרדה בקהילות ישראל, לדעתי המובאות ההיסטוריות מחייבות גם התייחסות היסטורית כלשהי, הן לגבי המצב והן לגבי האמונה היהודית. במבחן התוצאה יכולה להיות משמעות כלשהי לכך שבסופו של דבר כשלו הניסיונות של החברה הדתית לארגן את העלייה לארץ ישראל ודווקא אנשי דור ההשכלה הם אלה שהצליחו לעשות זאת 70 שנה מאוחר יותר. יתכן ומדובר בזמן הבשלה של רעיון, יתכן והמאבקים הפנימיים בין חסידים ומתנגדים, בין אורתודוקסים למקובלים ובין רבנים השואפים לשליטת יתר, הם אלו שעקבו את מימוש הרעיון, אולם דעתי בנידון חורגת מתחום הפרקטי לתחום הרוחני יותר, שהוא מבוסס במידה רבה על הספר שלפניכם, תחושת החרדה שליוותה את עמרם נג'רה ואת חר' יהודה, שמא רבנים גדולים יתנגדו ויסכלו את תוכניותיהם, ולכן כאשר הפחד והחרדה משפיעים על תוכנית הפעולה, אז יכולה התוכנית להיות חכמה ומורכבת, היא יכולה להיות מאוד משכנעת, אבל עם כל השכנוע הפנימי ועם כל הרצון הטוב, יתכן והפחד שמא הרעיון לישוב ארץ ישראל יתגלה למתנגדים לו והם יסכלו את מימושו, הוא היה המכשול העיקרי.

דמוקרטיה באזיקים שולמית אלוני.
שולמית אלוני אחת הדמויות המרכזיות במאבקה להכיל דמוקרטיה מהותית במדינת ישראל, היא קובלת על כך שמיום הכרזת העצמאות ועד שנת – 2008 יום פרסום הספר, 61 שנים כל ממשלות ישראל לא עמדו בהבטחה שניתנה לציבור ביום הכרזת העצמאות - ש"מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות... ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". (עקרונות מגילת האומות המאוחדות הינו מסמך הקובע את הדרישות המדיניות ואת זכויות האזרח לקיומה של דמוקרטיה מהותית. ט. ר). הספר קשה לקריאה וקשה לעיכול מפני שלצד ההיבט הכרונולוגי העובר על פני ממשלות ישראל החל בממשלה הראשונה בראשות דוד בן גוריון – 1947 ועד לממשלה ה – 31, משנת 2006, ממשלת אולמרט ומלחמת לבנון. לכל אורכן של 60 השנים הללו מתארת שולמית אלוני את היחס של הממשלות השונות להיבטים הקשורים בדמוקרטיה מהותית. במקביל מביאה ש. א דוגמאות מוסריות שונות מהתנ"ך, מההיסטוריה הדמוקרטית של מדינות שונות ומתפלפלת בעניינים משפטיים שונים. מכיוון שהכותבת הקדישה את חייה למען הדמוקרטיה הישראלית, מצויים בספר הערות רבות שחריפותן אינן פחותות מחריפותו האלמותי של אמיל זולא במכתבו "אני מאשים", כנגד נשיא צרפת והממשלה הצרפתית בפרשת דריפוס. אין לטעות בכעסה הגדול של הכותבת על הזלזול, הבורות וחוסר המודעות של שרים וראשי ממשלה לחשיבות הדמוקרטיה המהותית בישראל, שכן היא הערובה להמשך ההתפתחות המדעית, הכלכלית והצבאית של המדינה. למען קידום ההבנה של תלמידי ישראל באזרחות היא כתבה 10 שנים לאחר קום המדינה את הספר הממצא והברור "אזרח ומדינתו יסודות תורת האזרחות / שולמית אלוני – 1958" אולם ראשי ממשלה ומשרדי החינוך בממשלות השונות לא ראו בכך צורך קיומי ורק בבתי ספר מעטים במדינה נלמד הספר הזה בכיתות הגבוהות של בתי הספר. יש בספר טענות כלפי יחס הממשלות השונות למפלגות הדתיות, שעיקר ההתנגדות לדמוקרטיה בא מצידן, אך לדעתי בקטעים הללו כותבת ש. א את הדברים, אך לא מסבירה אותם די צורכם. לאור המצב החמור והסכנה לדמוקרטיה הישראלית היום ברצוני להשלים את הדבר שש. א מתייחסת אליהם כמובנים מאליהם, אך אינה מסבירה את ההיגיון הפנימי המוביל אליהם, לכן ברצוני להשלים חוסר זה. תקופת דור ההשכלה הוא זה שהביא את המהפכות הגדולות שהתרחשו באירופה. זה החל בהתנגדות לקשר הגורדי שהיה קיים בין השלטון והכנסייה. דור ההשכלה פתח במאבק עיקש לפרום את הקשר הזה מפני שהחוקים הדתיים לא נתנו תשובה לבעיות החברתיות והאזרחיות שהיו קיימות באותה עת. כאשר הצליחו להשתחרר מהכפייה הדתית נפתחו אופקים חדשים של ידע ומדע ועמן גם יסודות ראשונים לאמנות חברתיות שאינן נסמכות על כתבי הקודש, אלא משקפות יותר את היסודות הראשונים שעליהם נשענת הדמוקרטיה היום. בעקבות כך תחומי המדע השונים החלו לפרוח וביחד עם הפיתוח המדעי, השתכללו הכלים הצבאיים. אירופה עברה שתי מלחמות עולם מחרידות, שרק אחריהן החלה להתבטא הקידמה הגדולה והפריחה הכלכלית שבאו בעקבות שיטת הממשל הדמוקרטית, כאשר במובנים רבים הקומוניזם ומדינות האסלאם התיאוקרטיות נשארו בפיגור רב אחרי מדינות המערב שהמשותף להן היה שיטת הממשל הדמוקרטית. ההיגיון הפנימי שיצר את ההבדלים הללו, בין המערב החופשי ובין הדיקטטורה הקומוניסטית והדיקטטורה הדתית באסלאם, נעוץ בחופש המדעי המוחלט ששרר באותה תקופה במדינות המערב, וזאת אל מול מצב שבו הפוליטביורו ואנשי דת קבעו מה מותר ומה אסור ללמוד, מה מותר ומה אסור להגיד, איך מותר ואיך אסור להתנהג. בהכללה רבה אם ההתפתחות המדעית, הצבאית והכלכלית משקפות את חופש המדע, חופש המחשבה וחופש המצפון, אז הנחשלות המדעית, הנחשלות הצבאית והכלכלית משקפות את המדינות המוסלמיות שהחוקה המדינית שלהם היא חוקי השריעה הנשענים על ספרם המקודש הקוראן. הנחשלות המשתקפת במדינות אלה היא פועל יוצא משיטת ממשל תיאוקרטית, שבה חכמי דת שאין להם שמץ מושג בשיטות מדעיות, יקבעו עבור תלמידי בית הספר ועבור האוניברסיטאות מה מותר ומה אסור ללמוד וללמד. ומדובר בכל אורתודוקסיה דתית באשר היא – אסלאמית, קתולית, או יהודית, השואפות לאחוז בשלטון המדינה, אין הבדל ביניהן מפני שיסודות האמונה בשלושת כתבי הקודש השונים ובפרשנויות שיצאו מהן, שולל את הרעיון הדמוקרטי מיסודו. מי שמאמין שכתבי הקודש מכוונים את חייו והוא מצפה לגאולה בידי אלוה ממעל, הרי בעל כורכו הוא אנטי דמוקרטי, מפני שמנקודת מבטו שלטון הדת הוא השלטון המקודש מפי האלוהים בכבודו ובעצמו ולכן חכמי הדת הם אלה שצריכים לנהל את המדינה.

את הספר דיטה בת אדם קראתי בנעורי והרושם שהוא השאיר מחלחל בתוכי עד היום ואינני איש צעיר. אני יכול לחלק את גישתי לקריאת ספרים לכל הפחות לשתיים, שהן לפני שקראתי את דיטה בת אדם ואחרי שקראתי ספר זה. היחס שלי לספרים לפני דיטה... היה מאוד נאיבי שהסתיר בחובו גם איזה פרדוכס. אם זכרוני אינו מטעני מגיל שלוש עשרה התחלתי לכתוב שירים, הגיגים ורעיונות לסיפורים שמעולם לא התגשמו מפני שלא היו בידיי הכלים לארגן סיפור ראוי מתחילתו ועד סופו, שכן כתיבת פרוזה זו מלאכה מורכבת שאי אפשר לבצעה בלי ידיעות טכניות שונות. המניע הרגשי שלי לכתוב היה קיים אך ידעתי שמשהו חסר. שתי מחשבות שונות עלו בדעתי על מנת לנסות להבין איך כותבים סיפור, ששתיהן היוו את המניע העיקרי שלי לקרוא ספרים. האחת - הייתה לי תחושה שאינני יודע כלום על העולם הזה אז מי אני ומה באפשרותי להציע ? ודרך אגב אין לי אמון בעיתונים היומיים מאז ועד היום ואני משוכנע שאין להם מה להציע לגבי הבנת העולם. המחשבה השנייה הייתה שדרך הקריאה בספרים אלמד איך לכתוב. ובכן הטלטלה העצומה שארעה לי אחרי שקראתי את דיטה ... הבהירה לי את הפרדוכס המצוי במניעים שלי לקרוא ספרים, שכן גיליתי שעד כה קראתי ספרים רבים אך האמנתי שהסיפורים הללו הם לא יותר מאשר שעשועי דמיון, לא האמנתי שהכתוב בהם הוא סיפור אמיתי וכאן הפרדוכס, שכן אם אין אלה סיפורים אמיתיים אז מה אפשר ללמוד מהם על העולם ? ספרו של מרטון אנדרסן נקסה. דיטה בת אדם נכתב ברמה כל כך גבוהה של הזדהות, מידה כל כך רבה של אמפטיה ומחויבות חברתית שזה יצר אצלי באופן דרמטי שינוי בגישה, מעתה שאלתי לא הייתה איך לכתוב ספרים, אלא איזה ספרים ראוי שיכתבו. הספר הזה עורר אצלי באופן מאוד חד את הכלים לזהות – האם הסיפור מבוסס על מציאות ? האם הסופר בקיא בנושא עליו הוא כותב ? מה המניע של הסופר להגיש בפני הקורא את סיפורו ? מאז קראתיו גם חידדתי את יכולתי לזהות דימויים איוש חפצים, משל ונמשל ועוד. מעבר להתרגשות הגדולה שאחזה בי לכל אורכו של הספר דיטה בת אדם, חשבתי שהלוואי ויכתבו עוד ספרים כאלה. בימים אלה העמוסים עד צוואר בציניות, בכוחנות, בריב ובמדון אני סבור שכדאי להיזכר בדברים האמיתיים והפשוטים של החיים עם ספרו של מרטון אנדרסן נקסה דיטה בת אדם.