בחודש אפריל 1979 הצטרף הסופר והעתונאי עמוס אילון לפמליה של מנחם בגין כשזה ביקר במצרים. הדבר היה אך ימים מעטים אחרי חתימת הסכם השלום על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון (אם כי שנה וחצי אחרי נאומו של סאדאת בכנסת).
בגין חזר לארץ אחרי יום-יומיים אבל אילון כנראה נשאר כמה שבועות טובים. בהתאם למעמדו וקשריו, הספיק אילון להיפגש עם מצרים רבים ומפורסים כולל סופרים, עתונאים, כהן דת אחד, אנשי עסקים, ועד לנשיא אנוור סאדאת בכבודו ובעצמו.
כל עוד השיחה נסבה על עניינים שאינם ישראל, יש לכל אחד מבני שיחו משהו מעניין וייחודי להגיד: על ספרות יפה, על בריחת הזרים בעקבות מהפכת 1952, על רודנות נאצר, על חיי הרוח והיצירה, על התחדשות עירונית, על מצוקת העניים, על המתח בין הזהות המצרית לזהות הכלל-ערבית וכו'.
אבל הגיוון הזה נעלם כמעט לחלוטין כשמדובר בהסכם השלום עם ישראל. אז שרים במקהלה: אני בעד שלום, שלום זה העתיד, כמה טוב שלום!! אבל: לא מעוניינים לבקר בישראל, עדיף לא למהר עם חילופי תרבות גם לא עם מסחר. שלום זה טוב כי לא הצלחנו להביס אתכם במלחמות. אתם היהודים צריכים להשתלב ולהיטמע במרחב הערבי. וכמובן: חייבים לעשות "צדק" עם הפלשטינים.
רבים מבני שיחו לרבות כל העתונאים והדיפלומטים, לא מזמן התבטאו נגד ישראל ונגד היהודים בפראיות צמאת דם. אילון שואל אותם על זה והם לא מתביישים: זה מאחורינו, זה שיקף את ההשפלה שנחלנו בששת הימים, עכשיו אנחנו מאה אחוז בעד שלום!!
עמוס אילון הוא לא טיפש. הוא מאתגר את בני שיחו. הוא גם מבין שמצרים היא דיקטטורה (עד כדי לא מעט סממנים של פולחן אישיות) בה מי שלא מיישר קו עם סאדאת — קו שעד להודעה חדשה הוא "השלום" — נדחק הצידה. אפילו הסופרים הדגולים ביותר דוגמת נגיב מחפוט' ויוּסף אדריס תלוים בסובסידיות המדינה (המכבדת אותם גם בשטח משרדי בבניין אל-אהראם). הם יודעים מה צפוי מהם. אבל למעשה לא צפוי הרבה; די לשלם מס שפתיים ל"שלום" שהוא רחוק ממה שנתפש כ"שלום" בצד שלנו. ולאן שהוא לא הולך, כשיש איזו מפה על קיר, אין עליה שום "ישראל" (ולהזכירכם, הביקור הזה נערך כבר שנה וחצי אחרי נסיעתו המפורסמת לישראל של סאדאת).
אמרתי שעמוס אילון מאתגר את בני שיחו. הוא לא יוצא פראייר. וממש כך — עד לפרק האחרון והמסכם, שכאילו תלוש ממה שאילון שמע בפרקים הקודמים. אולי הפרק הזה מבשר את התפתחותו של אילון בעשורים הבאים? הרי הוא התברר כחסיד נלהב של "תהליך אוסלו", ספקן (נוסח עתון הארץ) לגבי המפעל הציוני מיסודותיו ממש, עד כדי ירידה — ראוותנית משהו — מהארץ.
לספר הזה מלאו כבר 45 שנים: ספר ישן, והיום אנחנו יודעים כל כך הרבה שאז היה בגדר הניחוש. אבל זה איכשהו לא גורע בכלל מחווית הקריאה לכן אני מאד ממליץ עליו (ולו תצליחו לאתר עותק).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
