די קשה לי להודות אחרי כמות הבדיחות שהרצתי על הספר הזה, אבל בקריאה חוזרת, (כן, אל תשאלו לאן הידרדרתי) זה לא כזה גרוע.
כאילו כן, בדיוק כמו שזכרתי מהקריאה האחרונה שלי לפני איזה 5 שנים, הספר באמת צפוי וכן הוא דביק מאוד וכן יש את הדילמה הא-ה-ו-ב-ה עלי של "אוי מלא בנים דלוקים עלי ואני לא מצליחה לבחור", וכן הדמות הראשית מעצבנת ברמות אבל איכשהו, למרות כל זה, הצלחתי ליהנות קצת. ממש טיפה.
אמנם העולם הכי נדוש שקיים (סטייל דמדומים, יומני הערפד וכל מה שנערה הורמונלית צריכה בחיים), והספר לא עמוק ביותר - אם כי אף ספר פנטזיה לבנות מתבגרות מעולם לא נחשד ככזה - אבל יש כמה דמויות משנה משעשעות ובתכלס בחלקים שהספר לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית מגוחכת - זה נסבל לגמרי!!
אולי אפילו תמצאו אותי קוראת את ההמשך, מי יודע?
XO

אוקיי, זה הולך להיות קצת ארוך.
אז סלחו לי מראש - זאת אכן ביקורת על הערפילאים, ספציפית על הספר הראשון בטרילוגיה, אבל לי יש בטן מלאה על ברנדון סנדרסון ופשוט חיפשתי איפה לכתוב את זה. אז זה יותר כמו ביקורת כללית על הספרים של ברנדון סנדרסון ובעיקר על גנזך אורות הסער והערפילאים.

אני לא ממש חלק מקהילת קוראי הפנטזיה בישראל. באמת. רק השנה הייתי באייקון פעם ראשונה. אז רק אז גיליתי שברנדון סנדרסון הוא/היה/הפך (לא יודעת ממתי בעצם) למיינסטרים של ז'אנר הפנטזיה האפית.
האמת הייתי צריכה להבין את זה קודם, כשבכל שיחה על ספרי פנטזיה כמעט עם חברות שמו שורבב לשיחה כמו היה אל. ממש ככה.

ובכן הנה למה הוא הפך למיינסטרים, למה הוא הסופר האהוב על לא מעט מחברים שלי, ולמה הם מעיזים להכניס אותו לדיון "סופר הפנטזיה הטוב ביותר" (דיון שתמיד עצבן אותי מעצם קיומו, אבל סבבה)
הוא כותב! כן כן חברים - המצאה חדשה - סופר פנטזיה אפית שאשכרה כותב. לא ספר כל חמש שנים, לא ספר כל עשור, לא ספר המשך שכנראה יצא אחר בוא המשיח (רותפוס, מרטין, אם זה לא היה מספיק ברור אתם המטרה כאן)
הוא אשכרה כותב. והרבה. חובבי הז'אנר התרגלו עד אליו להסתפק במה שיש, לקוות שהסופר לא שוכח מהם לטובת איזה חלום על סדרת טלוויזיה, לשרוד עם תרגומים גרועים לרק חלק מהספרים, והנה בא סופר שעושה את העבודה שלו, כותב הרבה, לא צריך לחכות שנים עד לספר הבא. הוא גם מדבר עם המעריצים ויוצר איתם קשר, מתעניין בדעתם. (בניגוד לסופרי פנטזיה אחרים ששמים @@ על הקוראים הנאמנים. וכן, זה מופנה אליך מרטין)

אפשר להאשים בבעיה הרבה אנשים, בעיקר את הסופרים, אבל לא רק.
על זה, יש לי הערכה מטורפת לברנדון סנדרסון, על המשב רוח המרענן שהביא לז'אנר המעט גוסס ועל היחס הטוב לקוראים שלו.
אבל כאן גם מתחילה הבעיה שלי.

***

הערפילאים היא סדרת פנטזיה מעולה. תראו, הדמויות אמנם נדושות מעט (כן, זאת לא הנקודה החזקה של סנדרסון), אך יש גרועים הרבה יותר (איזה חיובית אני היום :). הן עדיין כיפיות ועדיין כיף להתחבר אליהן. (שלא כמו דמויות אחרות, נניח, בגנזך אורות הסער, אבל זה כבר לביקורת אחרת).
העולם מדהים. אני לא ממש יודעת אפילו מאיפה להתחיל להסביר. אם היינו מדרגים מי הסופר פנטזיה הכי טוב בכל הזמנים רק על פי העולם אז טולקין היה ראשון (כן, לא תשכנעו אותי אחרת). אבל ברנדון סנדרסון היה שני. בפער מאחרים.
העולם מלא בפרטים, הבניה שלו לאורך הספר איכותית והוא מקורי ממש.
וזה לא רק בערפילאים. גם באלנטריס וגם בגנזך אורות הסער הוא עושה את זה. אין לי מושג איך, אבל אי אפשר לא להישאב לתוך העולם שלו. הספר מלא בניואנסים קטנים על העולם שלא בהכרח מהותיים במיוחד לעלילה, אבל הם מה שעושה את העולם כל כך טוב.
העלילה מרתקת. היא מעניינת כמעט לאורך כל הספר, היא שואבת והיא חד משמעית מעבירה אותך רכבת הרים.

הכתיבה אחלה. לא מעולה כמו אצל סופרי פנטזיה אחרים אבל עושה את זה. לא נמרחת יותר מדי -
בטרילוגיית ערפילאים.
אולי באלנטריס.
לא בגנזך אורות הסער.
בערפילאים זה מרגיש שעבר עורך על הספר, פעם, פעמיים. עברו על הספר קוראי אלפא וביתא שהצביעו על חלקים מסוימים ואמרו לברנדון שהם מיותרים, משעממים, מייגעים, ושאפשר לחתוך אותם. הספר מהודק יחסית (והוא עדיין עבה מאוד, אבל באופן סביר). ולכן הערפילאים היא סדרה מעולה.

בגנזך אורות הסער, טוב, נראה לי שזה לא ככה.
אני לא מדברת על הראשון. אבל מהשני ובעיקר מהשלישי, זה מרגיש שלא עבר עורך על הספר. וזה מורגש בקריאה. אם את הסדרה של הערפילאים קראתי בלי להניח את הספרים מהיד כמעט, ואת הספר הראשון בסדרת גנזך אורות הסער, דרך המלכים, קראתי בנשימה עצורה, כמעט בלי קטעים שבהם השתעממתי, לאורך הספרים הבאים הלכו ורבו הקטעים שגרמו לי להשתעמם ולהניח את הספר בצד ליום יומיים. זה היה חריף מאוד בקצב המלחמה (הספר הרביעי בסדרה של גנזך אורות הסער), שם כבר איבדתי את זה לגמרי. היה אפשר לחתוך ולהוריד בעריכה איזה שליש ספר!! (שליש ספר זה באזור ה400 עמודים. זה די פסיכי..)

יש לי תאוריה איך זה קרה.

ובכן, ברנדון סנדרסון שלנו אוהב לכתוב. תכונה נדירה (למרבה האירוניה) בקרב סופרי פנטזיה. הוא הזה שהזין את קוראי הז'אנר בסיום למחזור כישור הזמן (שאני עדיין במרדף אחרי הספר התשיעי ולכן עוד לא הגעתי לסיום הסדרה שהוא כתב אז לא יודעת אם הוא עשה את זה באופן מוצלח) והוא גם זה שלעתיד לבוא עוד יגמור את שיר של אש ושל קרח. (או לפחות ככה זה נראה כרגע.)
אי לכך הוא הפך לספק החומר הגדול. והוא עומד בציפיות הוא כותב המון, לו אין בעיה עם זה.
אבל בגלל שהמעריצים מוכנים ורוצים לקרוא הכל, ממש הכל, זה מרגיש כבר כאילו הוא כותב פאנפיק מתמשך בשביל המעריצים. מהיד של הסופר לעניינים של הקורא. לא כמו ספר לקריאה לקורא חובב הפנטזיה הממוצע.
ובגלל שיש קונים, אזי ההוצאות מוכנות להוציא ככה, פשוט ככה, את כתב היד, בלי עריכה והידוק שהם אמנם שלבים כואבים אך הכרחיים לכל ספר טוב. העיקר שיצא ומהר.
זה מרגיש כאילו (ואולי באמת) סנדרסון נשאב לתוך מעגל המעריצים, והתוצאה = עמודים על עמודים מיותרים, מייגעים, שלא מוסיפים כלום ושום דבר לעלילה וסתם עוד תוכן, שיהיה. שוב - זה מרגיש פשוט פאנפיק לאורך חלקים לא קטנים מהסדרה של גנזך אורות הסער.
וזה חבל. זה כל כך מפריע לי כי אני אוהבת את הערפילאים, היא סדרה מעולה. ואפילו אהבתי יותר את דרך המלכים, הספר הראשון של גנזך אורות הסער. אלה דוגמאות שמראות כמה סנדרסון טוב, וכמה פוטנציאל טמון כאן. ולכן התסכול שלי מהפספוס.
אני חושבת שדווקא את סנדרסון אני בכלל לא מאשימה.
אני מאשימה את הקוראים. שמתפשרים על האיכות בשביל הכמות והמהירות.
ואני מאשימה את סופרי הפנטזיה האחרים. שהרעיבו את הקוראים, הרגילו אותםלספר שיוצא פעם בחמש שנים (במקרה הממש טוב), וגרמו להם להוריד סטנדרטים, רק לקוות לחומר כלשהו.

ברנדון סנדרסון הוא סופר מעולה. הערפילאים היא טרילוגיה מצוינת. אבל חוץ מהעולם - לדעתי לא באופן יוצא מהכלל. גנזך אורות הסער התחילה מושלם, והיא דווקא הייתה יכולה להיות יוצאת מהכלל. היא אולי יוצאת מהכלל מהרבה בחינות גם עכשיו, אבל מושלמת (או קרובה לזה) בהחלט לא. והפספוס הזה זה מה שכל כך מתסכל וצובט אותי, זה פיזית כואב לי.

וכן, אני מודה שבגלל שסנדרסון הפך למיינסטרים פיתחתי מעין אנטי לא באמת מוצדק כלפיו. זה פשוט מרגיז כשאנשים אומרים לו שהם קוראים פנטזיה אפית ואז מספרים לי כמה הם אוהבים את סנדרסון. מה קרה לכל הסופרים ה"ישנים יותר"? רובין הוב, מרגרט וויס או דיוויד אדיגנס? (ויש עוד הרבה דוגמאות לא פחות טובות)

אבל זה כנראה סתם התנשאות, וברנדון סנדרסון בעצם עשה רק טוב לז'אנר.

אז חמישה כוכבים לספר, אם לא קראתם עדיין - אני ממליצה מאוד, אל תירתעו מהגודל.
ולכל המעריצים השרופים של סנדרסון, רק בקשה קטנטנה. בעצם שתיים.
תיתנו לו זמן, בסדר? תפנימו שצריך קצת עריכה, שאולי לא כל חומר קריאה צריך לרדת לדפוס ושלפעמים שווה לחכות. התוצאה שווה את זה.
ותנסו גם ספרי פנטזיה אחרים, בסדר? אל תתקעו בקופסה ותנו צ'אנס...

זהו, אשמח לשמוע מה דעתכם על זה בעצם :)

אוקיי, אז הנה אני, יושבת בשעה לא סבירה בעליל וכותבת ביקורת כי העברתי את שבת בהתאבססות עם הספר והייתי צריכה לנסח את מה שאני חושבת עליו.

חוץ מזה שזה חרפה שלא כתבתי עליו כלום עדיין.

***

אני שונאת אמירות מפוצצות על ספרים ("לא תוכלו להניח מהיד!", "הספר הכי טוב שקראתי"),
אני לא אוהבת דירוגים ("אלה עשרת ספרי הפנטזיה הכי טובים..")
ואני לא סובלת השוואות ("הספר הזה הוא הארי פוטר/שר הטבעות / משחקי הכס הבא!")
אבל בכל זאת נראה לי, רק אולי, שזה ספר הפנטזיה הכי טוב שקראתי. (וקראתי די הרבה אם יורשה לי להתנשא באחד המקומות היחידים שבו זה דבר חיובי ולא עובדה שרק מטרגתת אותי כחנונית גדולה יותר:)

כן טולקין אייקוני, הארי פוטר פתח לי עולם ורומח זרק אותי עמוק לתוכו. סנדרסון העביר לי תקופות קשות ודלתות של אבן אולי יכתב יום אחד
אבל עדיין. זאת פשוט טרילוגיה מושלמת.


הספר מספר את סיפורו של פיץ, בנו הממזר של יורש העצר, שנשלח לארמון בהיותו בן 6. ילד שלא עשה כלום בחיים אך בשל נסיבות לידתו כל מסלול חייו כבר נקבע בשבילו. וכך מתפתח לנו גיבור.
או שלא, לא ממש, כי הוא לא בדיוק גיבור שנלחם עם חרב. פיץ הוא מרגל, מתנקש שתוקע סכין בגב ועושה את העבודה המלוכלכת של הממלכה. כל הפוליטיקה הקטנה והמגעילה מאחורי הקלעים. הוא נלחם על הישרדותו. הוא לא גיבור, הוא כלי, הוא זרז, מרגע לידתו, עצם קיומו משנה, מקדם ומזיז דברים.
עד שהוא לוקח את גורלו בידיים.

יש 4 טרילוגיות בסדרה.
זה הספר הראשון בטרילוגיה הראשונה. שלוש מהטרילוגיות (חוץ מטרילוגית הספינות) עוקבות אחרי חייו של פיץ, הממזר שהיה יכול להיות המלך.

אני באמת לא יודעת איך להגדיר שלמות
אבל פשוט באמת אין לי מילה אחרת להגיד על הספר. יגידו שהוא ארוך ונמרח - הוא באורך המושלם, הוא בונה את הדמות בצורה מושלמת ומניח יסודות לטרילוגיה מדהימה. (יעידו כל ספרי הפנטזיה עבי הכרס)
יגידו שהוא מדכא - הוא לא. כן הוא עצוב לחלוטין לעיתים, אבל לא. זה לא טרגדיה, ולא, הסוף לא עצוב.
יגידו שאין מספיק דמויות - אני אשמח להתווכח ולהוכיח לכם שיש הרבה דמויות שמתפתחות במהלך הסדרה, גם אם בשוליים בהתחלה. כן, אמנם מדובר בגוף ראשון, וברור שזה לא כמו ספרי פנטזיה שיש בהם מספר נקודות מבט, אך בעדינות, כמעט באופן בלתי נראה יש לא מעט דמויות מעניינות ומורכבות.
יגידו שהעלילה צפויה - ואני אגיד לכם שאפשר לטעון את זה על כל ספר פנטזיה כמעט , ושבעיני העלילה מושלמת ומספקת לחלוטין. מספיק טובה כדי שאקרא את הספר שוב ושוב.
יגידו שהכתיבה גרועה - ואני אשמח להתווכח על הפשטות והשלמות שבה, והדיוק בתיאורים שחיים לי בראש במהלך הקריאה, הפרטים הקטנים, מהשמות של הדמויות ועד הצבעים של הבגדים. (וכל זה בלי לייגע או לחפור!)


וזהו. אני אלך לישון, (או להתכרבל מתחת לשמיכה עם פנס והספר הבא בסדרה, כי ברור שכשגמרתי לקרוא את הספר הראשון היה לי חשק לכל השאר והבאתי מהספריה שוב את כל הסדרה)

וקיצר, אם אתם חובבי פנטזיה אפית ולא קראתם את הספר - אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.
וגם אם אתם פחות בקטע של הז'אנר אני עדיין חושבת שתהנו, כי בעיני, הספר חף מהרבה בעיות שנפוצות בז'אנר הזה.
קיצר לכו, רוצו, דלגו לכם לקרוא אותו. אתם עוד תודו לי

סתם מבאס.
קיוויתי לספר מתח טוב, איכותי, שקשה לעזוב, שמעביר אחר צהריים בכיף. והתבאסתי ממש.
הגעתי לספר עם ציפיות די גבוהות. קראתי את הספר "המושבעים" של אותו סופר וממש נהניתי. מתח זה פחות הז'אנר שלי אבל ברור שאני עדיין נהנית מספר מתח טוב. המושבעים היה פשוט מעולה, באמת! אחד מספרי המתח הטובים שקראתי.
אבל זה לא ביקורת על המושבעים.

התעלומה בספר די פשוטה - שתי אחיות עומדות למשפט באשמת רצח אביהן, כל אחת מאשימה את השנייה. אחת מהן משקרת.
קלאסי, לא מורכב, ונשמע די צפוי.
אבל שוב, המושבעים היה ספר מעולה שהתעלה מעל לציפיות שלי אז נתתי הזדמנות וישבתי לקרוא.

וזה היה בזבוז זמן, לחלוטין.
העלילה לא מקורית, מרוחה ודי משעממת. הדמויות שטוחות כמעט לגמרי. (זה ספר מתח, לא ציפיתי לדמויות מפותחות במיוחד או משהו, סתם לדמויות כיפיות, שמצחיק ומהנה לקרוא).
הדמות הראשית היא אותה דמות מהספר המושבעים - אדי פלין, עורך דין אידיאליסט ונאיבי שפגש בעברו גם את החוק מהכיוון השני. באופן מפתיע ממש נהניתי מהדמות בספר הקודם אז דווקא היה לי ציפיות מהדמויות. (לא שהדמות של אדי פלין הייתה מורכבת במושבעים, אבל היא הייתה כיפית, משהו בסגנון מיירון בוליטר של קובן)

החלק הכי כיף בספר מתח זה בסוף, כשפתאום כל הקצוות נסגרים ומתחברים בדרך הכי לא צפויה שיש. זה הציפייה הבסיסית והעיקרית לספר מתח, כי בתכלס, לרוב (טוב, אולי חוץ מספרים של סטיבן קינג) אתה לא מצפה לאיזה ספר מופת, אלא לספר שמעביר את הזמן וכיף לקרוא. כאן זה פשוט לא היה. "הטוויסטים" בעלילה בנויים גרוע ופשוט צפויים מקילומטרים, אף חוט לא נסגר בצורה טובה, יש חורים בעלילה ודברים שלא מסתדרים ונשארתי עם תחושה שעבדו עלי. סתם קראתי עכשיו ספר די ארוך (400 עמודים, באמת ארוך בשביל ספר מתח), שפשוט לא נגמר.

זהו, יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את המושבעים אז לא הייתי כל כך מתבאסת. אבל בכל מקרה, בעיני בזבוז זמן. לא שווה קריאה.

"הפנייה השנייה מימין וישר עד הבוקר".
אבוש קנה לי כמתנה לבת מצווה את כל סדרת הרפתקה (אם כי אני עד עכשיו מפקפקת באם זה באמת הייתה מתנה בשבילי או שהוא פשוט חיפש תירוץ) אז קראתי את הספר הזה מזמן, אבל כמו כל ספר מעולה, כשבערב חורפי ופנוי (מצרך די נדיר אצלי כרגע) חיפשתי מה לקרוא מצאתי את עצמי חוזרת להתכרבל עם פיטר פן, טינקרבל, וונדי וקפטן הוק במיטה.
הספר הוא לא פחות ממדהים, הוא מתאים לכל הגילאים אבל ברור שמבוגרים ייהנו ממנו יותר.

בתור ילדת דיסני, הספר עשה לי קצת שוק בהתחלה. הסרט דיסני הנוסטלגי שכולנו (כל האנשים שאינם חסרי ילדות) מכירים הוא, איך לומר בעדינות, לא דומה למקור.
העלילה בין הסרט לספר די דומה, אבל ההבדל טמון בדמויות של פיטר פן וקפטן הוק. בסרט המתוק פיטר הוא גיבור על (ליטרלי סופרמן..), הוא נלחם בקפטן הוק הרשע ומציל את כולם, הוא אמיץ וטוב לב.
בספר, טוב, דמותו של פיטר מורכבת יותר. הוא יהיר - "מעולם לא היה ילד יהיר יותר", הוא אנוכי וערמומי, כדי לזכות בתשומת ליבו, ספרו לו סיפורים על עצמו. וונדי (שאגב בוגרת למדי) מודאגת שהוא ישתעמם מהם במהלך הטיסה לארץ לעולם לא ופשוט ישכח אותם מאחוריו - הוא אינו רע, אך פשוט דברים משעממים אותו מהר מאוד, וברגע שהוא משתעמם, הוא עובר לדבר הבא ושוכח. הוא מאמין בצדק, שכל העולם מתנהל בהוגנות, כשקפטן הוק נלחם מלוכלך במהלך הקרב הוא בהלם. הוא פשוט... ילד. ילד שנפל מהעגלה ואף אחד לא חיפש אותו. ילד שסובל מסיוטים בלילה שגורמים לו לבכות שעות, ילד שחזר לחפש את אמא שלו וגילה שהיא החליפה אותו באחר.

הדמות של קפטן הוק גם היא מורכבת יותר מהסרט. הוא תקוע במעגל בלתי נגמר של נקמה עם פיטר - (הזמן לא בדיוק מהווה פקטור בארץ לעולם לא, אך נראה שמדובר בתקופת זמן ארוכה מאוד, אולי נצחית..) הוא מנומס, חסיד של כללי הטעם הטוב והג'נטלמניות האנגלית והוא אוהב פרחים ומוזיקה. דמותו טרגית לא פחות משל פיטר. הוא מעוניין לחטוף את וונדי ולהרוג את הילדים כדי שוונדי תהיה אמא שלו... וגם הוא בעצם ילד, מבוגר שלא התבגר. הוא מקנא בפיטר - בתמימות ובקלילות שלו, ומתייחס לפיטר כאויב שווה לו.
וונדי, ג'ון, מייקל, הילדים האבודים ומר וגברת דארלינג עוברים תהליך של התבגרות במהלך הספר, אך פיטר אינו משתנה: הוא נשאר לנצח פיטר פן, השוכח מוונדי כעבור זמן מה, ואז חוזר כעבור שנים במחשבה שהכל נשאר כשהיה, ואז מתקדם הלאה, לילדה הבאה, להרפתקה הבאה.

"כשמרגרט תגדל, תהיה לה בת, וגם היא, בתורה תהיה אמו של פיטר. וכך זה ימשיך כל עוד יהיו הילדים עליזים, תמימים וחסרי לב."

(אוף שתבינו לאן אני מדורדרת. מאז תחילת השנה, בארבעת החודשים האחרונים אני לא חושבת שקראתי יותר מעשרה ספרים ועד שכבר קראתי משהו זה ספר עיון ולא קריאה. חיי השביעית...)

הספר מתאר את ההשפעות החריפות של מדיניות ההגירה של אירופה בעשורים האחרונים על פניה העתידיות של אירופה. כמו שניתן להבין כבר מהשם - דעתו של מאריי לא אופטימית במיוחד לגבי העתיד של אירופה. הוא מתאר איך הרצון לליברליות, הרצון לגלובליזציה, חוסר הבנה במזרח התיכון, ועצימת עיניים מתוך פחד לחזור על שגיאות העבר גרמו לאירופה (ובראשה גרמניה) לשנות את פניה. הוא מתאר את אירופה של לפני ההגירה כגן עדן עלי אדמות (בריטי טיפוסי) ואת אירופה של היום כאימפריה מתפרקת.
אני לא ממש הייתי צריכה את השכנוע הזה אבל הספר מאוד משכנע ורהוט. לא מעט פעמים מעורר רצון לדפוק את הראש בקיר ולהחליט שאולי, אם הדמוקרטיה מובילה לכזה טמטום כבר עדיף שנחזור לשלטון מלוכני באירופה...(אני צוחקת, אני צוחקת!!). אבל בעצם - לא הייתי צריכה את הספר כדי לרצות לדפוק את הראש בקיר מטמטום של ליברלים מסוימים בעולם בימים אלה (queers for palestine ודברים בסגנון)
הבעיה שלי עם הספר זה שהוא מיותר לחלוטין. הספר כתוב לחלוטין כמו דיווח עיתונאי - הוא לא מביא הרבה ערך מוסף. גמרתי את הספר בתחושה של בזבוז זמן - יכולתי לערוך את הספר ללא יותר מעשרים עמודים. יכולתי לחתוך את רוב הספר והוא היה משכנע באותה מידה. כמו כן - כמו כל דיווח עיתונאי הוא מוגזם מעט, כבר ציינתי שאירופה בלי ההגירה מתוארת כאוטופיה, וגם אירופה עם ההגירה מתוארת כגיהינום מסוכן לא פחות ממדינות בדרום אמריקה.
וזהו. אין הרבה מה להגיד, הקריאה באמת זורמת אבל זה כמו לקרוא דיווח חדשותי ולא כמו לקרוא ספר. אני מודעת לזה שזה בעיה כללית בז'אנר הזה אבל זה פשוט ממש בולט בספר הזה...
***
ורק היום ראיתי שהביקורת עלתה בחלקה, אז לא נשארה לי ברירה אלא להעלות אותה בסוף, בעיקרון ניסיתי למחוק וחשבתי שזה לא עלה :)

טוב, נראה לי הבנתי את הסיבה שאני מעדיפה פנטזיה על פני מדע בדיוני.
סתם.*
או שכן?
לא יודעת.
אבל זה רק אני או שלסופרי מדע בדיוני לא אכפת מהדמויות שלהם? כאילו בכלל לא?
נגיד כשאתה קורא הערפילאים, ההוביט, משחקי הרעב או הארי פוטר, אתה מרגיש שלסופר אכפת מהדמויות הראשיות. (זה לא משנה את זה שהן בטוח יסבלו במהלך העלילה אבל אתה מרגיש שאכפת למישהו מהדמות הראשית)
אבל נניח אצל אסימוב, ניכר שלא אכפת לאף אחד מהדמויות הראשיות. הם משרתות את קידום העולם ואז אנחנו פשוט נקפוץ 30 אלף שנה מאוחר יותר.
***
בספר הראשון חולית, כשפגשנו את פול הוא היה הדמות הראשית. הוא התפתח, איבד אנשים, למד, התחזק, הפך למנהיג אגדי ואז מת. בכאילו. אבל הדמות מתה. כאילו מכאן לאף אחד (ובעיקר לפרנק הרברט) לא אכפת מפול.
ואז יש עוד איזה קרב אחרון וסוף הספר הראשון.
הספר השני הוא המשך, כעבור 12 שנה. פול הוא הקיסר, צ'אני היא הפילגש שלו, ואירולין היא המלכה שלאף אחד לא אכפת ממנה. ליטרלי אף אחד. (שאגב זה היה די מגניב בספר הראשון, שאת הרבה מהקטעים בראש הפרקים כתבה אירולין, ואז היא נהפכת לדמות)
כל הספר מתמקד מזה שלאף אחד לא אכפת מפול. הדת והפולחן אישיות סביבו מתקיים, בין אם ירצה ובין אם לא. רצח "כופרים" בשמו מתקיים ואין שום דבר שהוא יכול לעשות בנידון. ואז הבנתי כמה לא כיף לי לקרוא את זה.
לאורך כל הספר פרנק הרברט (בחכמה, גם אם לא נהניתי מזה) פשוט משליך את כל הדמויות שלמדתי לאהוב בספר הראשון ובעצם מעביר לקוראים באופן ממש חזק את המסר, שהתהליכים הגדולים משמעותיים יותר מכל דמות בספר. זה היה שיעור די טוב על איך מתקיימת אימפריה. איך זה מתחיל וגם איך זה צפוי להיגמר.
לקח לי קצת זמן לקרוא את הספר. הוא היה קצת מעייף והיו כל מיני פסקאות בהקשר של חזיונות וראיית עתיד שעשו לי כאב ראש. אבל הוא מאוד מעניין. פשוט ממש ממש לא היה לי כיף. הבנתם? לא? יופי. גם לי אין עדיין מושג מה דעתי עליו.
אז זהו.
(אם קראתם אני אשמח לחלוק דעות עליו, כי לי עדיין אין מושג.)

טוב.
ד"ר עמנואל לוטם, המתרגם, הלך לעולמו אתמול. אז לזכר האדם שבזכותו אני יכולתי ונהניתי לקרוא טולקין. (כן, גם על עפם וחמתם של האלפים).
יהי זכרו ברוך.

***
ילדי הורין, הוא סיפור שטולקין כתב ונפטר לפני שהוא פורסם, בנו, כריסטופר, ערך ופרסם את הסיפור (עם הערות והקדמה שממש שווה לקרוא ).
בגדול הספר קורה בעידן הראשון בעולם הארץ התיכונה (הרבה הרבה לפני שר הטבעות וההוביט שקורים בעידן השלישי).
הוא מספר את הסיפור של טורין וניניאל ילדיו של הורין. הורין האיתן (שהוא בן אדם, אגב) יוצא להילחם במורגות' (למי שלא מכיר, האדון של סאורון, חזק יותר וחשוב יותר ממנו) בגבורה אבל נכשל ונשבה. מורגות' מקלל את משפחתו של הורין ומרגע זה הספר מספר את שרשרת האירועים הטרגית על סופו של בית הורין.
***
טוב, הנה דעה לא פופולרית (נראלי).
הכתיבה יותר טובה משר הטבעות. הרבה יותר. יותר מהנה, יותר זורם. בניגוד לשר הטבעות שבהחלט חורק שיניים (לפחות בהתחלה) כאן קל הרבה יותר להישאב פנימה ולקרוא.
העולם מושלם כרגיל, נחמד לחזור לשורשים של הארץ התיכונה ולהתחלה של הדברים (ואני תמיד אוהבת ספרים שהם ספין אוף).
העלילה מעניינת אבל קשה לקריאה מסיבה אחת - אתה יודע מה הסוף.

הספר לא מסתיר לרגע שאנחנו הולכים ויורדים למטה, שסוף הסיפור כואב, עצוב וכל בחירה שטורין וניניאל עושים מקדמת את אובדנם בעוד צעד. כמו לצפות בתאונת שרשרת. המון פעמים במהלך הספר בעטתי בכיסא בתסכול, בכעס, בעצבים. זה קשה לקריאה, (ואמנם לא בכיתי בסוף הספר אבל נשארתי עם גוש בגרון) אבל זה מדהים. הדמויות עמוקות וכואבות, הם עושות טעויות קשות ובחירות רעות. והן נושאות בהשלכות. זה הופך את העלילה אמנם לחסרת מתח כי הסוף ידוע אבל נותן זווית יפה לדמויות.

קיצר ספר מעולה (לא חידשתי לאף אחד משהו נכון? זה טולקין...) אבל עצוב וטרגי. תהנו

מושלם