סיאון עומד בשוק העבדים כאדם כנוע שרוחו שבורה - צל של הלוחם והכשף שהיה בעבר. עברו שש-עשרה שנים מאז שאיבד את כוחות הכישוף שלו בטקסי הבאלתר - טקס בו קוברים את הכשף בחיים. הזיכרונות היפים על מולדתו אזריה ואהובתו היפהפייה, ליסאן, הערך העצמי שלו והזהות שלו נותרו קבורים עמוק בארון מתחת לאדמה, עטופים בדממה ואבק, לא מותירים בסיאון דבר מלבד טראומה קשה.

ההדחקה היא מנגנון הגנה של הנפש. כל זיכרון על חייו הקודמים, כאדם חופשי בארץ מולדתו, היה מביא עמו רגשות ומחשבות שמעוררים כאב נפשי עז. תחת השפלה יומיומית, אלימות חסרת רסן והתעללות מינית, סיאון היה מוכרח להדחיק את את הזיכרונות אל מחוץ למודעות, כדי להגן על עצמו מפני קריסה.

אלה הם חייו כרגע, אין טעם לחשוב על הארץ שנקראה פעם "אזריה". שם ממתין רק כאב.

שש-עשרה שנים חי סיאון כעבד, רואה את העולם אך לא נוגע בו. לא שותף לו. כל תכליתו היא לשרת אדם אחר.

ואז, אל שוק העבדים מגיע אדם שהוא ניגודו המוחלט: הנסיך אלקסנדר. לוחם אכזרי ויהיר, חסר סבלנות ובלתי צפוי, בעל נוכחות שאי-אפשר להתעלם ממנה.

נוכחותו בחייו של סיאון היא כמו, ותסלחו לי על הדימוי הפיזיקלי החנוני להחריד, משיכה בין מטען שלילי לחיובי - ניגודים שלא יכולים להתנתק זה מזה. לא באופן רומנטי.

(הלוואי שזה היה באופן רומנטי).

תחילה סיאון רק ממלא את תכליתו ומשרת את אלקסנדר, אבל אז מגלה שבאלקסנדר יש יותר ממה שנראה לעין. הוא מבין שעליו לעזור לו, לא מתוך אהבה, אלא משום שהוא מאמין שאלקסנדר הוא התקווה היחידה לעצור את מה שסטיבן קינג היה מכנה: "הרוע המוחלט". הראי-קירא.

במהלך 450 עמודים אנו עדים לסיאון לא רק מציל את אלקסנדר מפני כישופי השדים, אלא גם מפני עצמו. אלקסנדר הוא דמות הרסנית. האימפולסיביות והיוהרה שלו הרחיקו את כולם ממנו, גורמים לעם שלו ואפילו למעמד הגבוה לתאב אותו. הוא מצדו נהיה אדיש לעוינות הזאת, עד שסיאון, העבד שהתעמר בו, מגיע ומציל אותו מכישוף שדים.

התפתחות הדמות של אלקסנדר הייתה מדהימה. קרול הציגה אותו כדמות מתועבת כמעט כמו ג'ופרי באראת'יאון, וביד אומן הצליחה להפוך אותו בהדרגה לגיבור שיציל את העולם. וכל זאת מבעד לעיניו של מי שסבל ממנו יותר מכל: סיאון.

גם התפתחות הדמות של סיאון כתובה להפליא. הוא דמות מרגשת. אדם שהשלים עם גורלו ונעשה לצל כבול בשלשלאות, בטוח בכך שבני עמו (או מה שנותר מהם) רואים בו יצור טמא ומושחת, מתמודד עם הפחד הכי גדול שלו: לשוב הביתה.

גם הוא עובר מסע, לא אל הקצוות של טוב או רע - אלא פנימה, בחיפוש אחר האדם שהיה לפני שש-עשרה שנה.

סיאון מגלם את המוסריות שחסרה לאלקסנדר, מוסריות שיזדקק לה כדי להציל את העולם. אלקסנדר מגלם את הנחישות שחסרה לסיאון, ומלמד אותו מחדש, כילד הלומד את צעדיו הראשונים,

איך להיות לוחם.

זה לא העולם שנמצא בתהליך השתנות - אלא הגיבורים שבו.

5/5.

הסיפור, שמתרחש במהלך תקופת הקורונה, שופע התייחסויות לפוליטיקה: סלידתו הניכרת של קינג מטראמפ, הביקורת הנוקבת כלפי מתנגדי החיסונים ומכחישי הקורונה. רצח ג'ורג' פלויד (על אף שקינג משתמש בשם בדוי ונסיבות שונות), תנועת BLACK LIVES MATTER, הפגנות, עצרות. בקצרה - קשה לפספס: סטיבן קינג הוא ליברל מובהק.

זו לא הפעם הראשונה שקינג מטיף לנו על פוליטיקה בכתיבתו (בסוף הספר הוא אפילו מתהדר בזה), ולדעתי זה אפילו הקנה לסיפוריו עומק וריאליזם. אמנם כאן הביקורת של קינג היא כל כך בוטה וחסרת עידון, שהיא משתלטת על הקול של הדמות הראשית, הולי. פתאום, לא שמעתי את הולי מדברת בראשי - שמעתי את קינג. וזה לגמרי שיבש את חווית הקריאה שלי. אם רציתי לקרוא על פוליטיקה, הייתי נכנסת לטוויטר. מעבר לכך, קינג מציג את הרפובליקנים באופן רדוד להחריד: כולם טיפשים, מרושעים או פסיכופתים - ולעיתים קרובות, שלושתם גם יחד. בסוף הספר הוא אפילו הודה שהייצוג הטוב ביותר לרפובליקני בעיניו היה קניבל פסיכופת זקן בעל תיאוריות קונספירציה. אין מורכבות, אין שיח, אין ניסיון להבין את הצד השני. וזה מתסכל.

והנה כמו קינג, גם אני נשאבת לפוליטיקה ושוכחת לרגע שמדובר בכלל בביקורת ספרותית. אז בואו נניח לפוליטיקה - ונדבר על הספר.

*

"את חושבת שראית את הרשע האנושי על כל גווניו, כל דבר זדוני שהאדם יכול לעולל, הולי חושבת לעצמה, ואז את מגלה שטעית."

את האמת שיכולתי להבליג על הדעות הפוליטיות הבוטות שקינג דחף לכל אורכו של הספר, אלמלא היה מאכזב אותי כל כך. הספר הזה אמור להיות ספר מתח בלשי, וזה מה שהוא... לפחות ברגעים שהוא נזכר להיות כזה.

קודם כל, ה-"סוד שבני הזוג האריס שומרים במרתף ביתם מכל משמר" - מתגלה ממש על ההתחלה, והמניע שלהם מתגלה תוך כמה עשרות עמודים. כבר בשלב הזה מצאתי את עצמי שואלת: "אם כבר בתחילת הספר נחשפות זהויות החוטפים, מניעיהם ומה עלה בגורלה של בוני - אז מה אמור למלא את שלוש-מאות ומשהו העמודים שנותרו?"

הסיפור נע בין שתי נקודות מבט – זו של הבלשית הולי גיבני, וזו של הזוג האריס. אבל אם הכל גלוי כבר בהתחלה, איך הסיפור אמור למתוח אותי? ידעתי מי חטף את בוני ולמה הוא עשה את זה עוד בתחילת הספר, מכאן שכל הפרקים של הולי, בהם היא חוקרת חשודים פוטנציאליים ומסיקה מסקנות היו מאוד מיותרים ולא מעניינים. מה הטעם בחקירה כשאני כבר יודעת את כל התשובות?

קינג היה יכול לפתור את זה בקלות - פשוט לשנות את סדר הפרקים. להתחיל עם הולי בלבד, לבנות את המתח ואת אי-הוודאות, ולאט-לאט לחשוף את האמת. ככה, גם אם הקורא מנחש בעצמו, לפחות הוא מרגיש שהוא שותף לפיצוח, ולא מנותק מהסיפור כצופה מהצד.

בכל מקרה, לקינג יש מזל שהוא יודע לספר סיפור וכתיבתו סוחפת וחיה, אחרת כנראה שהייתי נוטשת את הספר באמצע כשהדמיון שלי משלים לבדו את הסוף. הסיפור לא מפתיע ואין איזה טוויסט שיגאל אותו.

ובכל זאת, היו נקודות אור - ותכף אגיע אליהן.

הפרקים של הולי, על אף היותה דמות מעניינת ומורכבת לאין ערוך, אפילו שקינג ניסה לשחוט אותה עם ההיסטריה הקיצונית מדי שלה (שלו) מהקורונה, עדיין היו לא מעניינים. למה? כי זה היה כמו לצפות שוב בסדרה שכבר ראית. הקורא הרי יודע מה קרה לבוני, אז כל החקירות האלה והניסיונות לייצר מתח היו כישלון נחרץ.

לעומת זאת, והנה נקודות האור שלנו, הפרקים של בני הזוג האריס היו מחרידים, ולא במובן הרע של המילה. מחריד: "גורם פחד ובהלה, הזדעזעות, חרדה". הפרקים העלו בי תחושה של אי-שקט. חוסר נחת. המון שאלות קשות ועמוקות. וזה מה שאני אוהבת בספרים, אתם יודעים? אוהבת שהם מעוררים בי תחושות, אפילו אם זה רצון עז להקיא, כי אז אני יודעת שאני שקועה בתוך הסיפור.

חלק מתיאורי הזוועות היו כל כך אגביים, שהייתי צריכה לקרוא אותם שוב, רק למקרה שלא קראתי טוב, או שלא הבנתי. לצערי, או לשבחו של קינג, הכתיבה שלו מחיה את הדמיון. תמונות של תיאורים אלו עדיין מרצדות לי בראש, ומיד עולה בי תחושת בחילה.

הספר טוב. לא טוב מאוד, אבל לא גרוע. היה לו פוטנציאל גדול. 3/5