מילן קונדרה, מומחה הנפש והטרגדיה, ממשיך להשתמש בדיאלוגים נוגים, פרטים אוטוביוגרפיים ובתמות מהפנטות על מנת להמחיש לקורא את הייאוש האבסורדי שבקיום.

המקבץ מכיל שבעה חלקים המביעים את געגועיו של הסופר אל מולדתו החופשית.
הוא נכתב בעת גלותו בצרפת, לאחר שהטנקים הסובייטים פלשו לארצו.

הסתייגותו של קונדרה מהקומוניזם נשקפת כבר בסצנת הפתיחה (סיפור השליטים והכובע), צדו הראשון של השכחה אליו אנו נחשפים.

קונדרה מיטיב להמציא הגדרות, להפיח בהם חיים ולהסעיר את הקורא בעקבותיהם. הארוטיקה ביצירתו לרוב מעודנת וענוגה (אם כי היו יוצאים מן הכלל).
בהתייחסותו לקדחת הכתיבה שפשטה באנושות, לא ברור אם הוא בז או דווקא משבח את מניעי הכתיבה (כנראה הראשון).
סיפורו של מירק מסמל דור שלם המנסה לגנוז את עברו.
חשבתי שהסטודנט יגשים את נקמת הליטוסט שלו ע"י השתטחותו על פסי הרכבת המובילים את כריסטינה הרחק ממנו.

הספר מציג, בין היתר, מין עולם מעבר בין החיים והמוות, דיון פורה בין מבחר המשוררים ואת חיסולה של המוזיקה הקלאסית בידי הקידמה.

מעבר לרעיונותיו המרתקים, הוא מכיל מספר משפטים אותם אבקש לזכור -
"האדם חי בתהום שבין הגדול ללא סוף והזעיר אין קץ"
"למוות שני פנים – האחד חידלון והשני הקיום המבהיל של הגופה"
"גם מין אינו אהבה, אלא טריטוריה שהאהבה סיפחה אליה"


לא נטול פגמים, אך מיוחד,
ארבעה כוכבים.

נהנתי מהספר מאוד כשקראתי אות בנעוריי. אבל בקריאה חוזרת מאוחרת, אני שם לב לגישה השוביניסטית של הסופר, שדי הורסת את ההנאה מהספר. ההתייחסות לנשים היא מחפצנת. הנשים המופיעות בספר נשפטות לפי המראה שלהן - נשים יפות מוצגות לחיוב, ונשים לא יפות מתוארות בלעג, ובכל מקרה האמצעי העיקרי לשיפוט הוא המראה החיצוני שלהן, או מידת האטקרטיביות המינית שלהן

אמנם זהו ספר שאינו משתווה לאחרים שכתב הסופר, אבל זוהי יצירה קטנה ואנושית מאוד. הגשת הספר היא בגישה מאוד "חסכונית" מאופקת ולא שגרתית.הסופר יוצר כעין דיאלוג עם הקורא, ובעצם מבקש ממנו שיחלוק איתו בדרך זו או אחרת את מחשבותיו. נהניתי מאד מצורת הכתיבה - קראתי את הספר לאט, בהקפדה לא לפספס דקויות לשון. לדעתי הספר מאוד אקטואלי ומאוד רלוונטי לכל תקופה.

מחאה גלויה נגד המשטר הסובייטי. קונדרה בניגוד לוואצוליק, כתב את הספר כשהיה כבר גולה בצרפת. לכן העיסוק גם במשטר הקומוניסטי בוטה וגלוי. הדברים נאמרים כפשוטם. הספר מכיל בתוכו כמה סיפורים ההופכים במהלך הקריאה לסיפור אחד. רוב הסיפורים מתחילים כסיפורים ריאליסטיים לכל דבר שסופם כסיפורים סוריאליסטיים, כשאפשרות היחידה להתנתק באמת מהחנק והמציאות. לכן נקרא הספר "ספר הצחוק והשיחה" . מעגלים של אנשים שרוקדים בגסיסתם את ניצחון הסובייטים עליהם, כאשר גם הצחוק על שפתותיהם קפוא. סיפור מעניין במיוחד הוא הסיפור על טאמינה. הגולה שמתגעגעת לדמות בעלה ולתמונות שהשאירה מאחוריה בצ'כיה. היא אינה מסוגלת לחזור לקחת את התמונות ולאט לאט שוקעת בשכחה. סיפור סוריאליסטי – טאמינה מגיעה לארץ שבה חיים רק ילדים קטנים. היא מגלה שאינה שייכת להם. קונדרה מסביר את העולם אליו נקלעה טאמינה, כעולם בעל חוקי משחק שונים לחלוטין מהחוקים הרגילים. אסונה אינו בכך שהילדים רעים, אלא שהיא חרגה מגבולות עולמם. אדם אינו מתקומם על שחיטת עגלים בבית מטבחיים,.


נפלא.

ספר מקסים של סופר מדהים
שאותו הכרתי דרך המלצה חמה של ידידה
לא מזמן רכשתי שלושה ספרים שלו וזה עתה סיימתי את הנוכחי.

בזמן קריאת הספר כל זמן ניקרה בי התחושה כי כל התפאורה,והערים,וההתרחשויות והדמויות המורכבות לכאורה
אינם אלא תוספת מסכה או טשטוש מכוון של מה שקונדרה באמת רוצה שנקרא ונבין.
הוא כותב מציאות.
המציאות זועקת מתוך הספר,התחושה המוכרת..של השכן ממול,הארוטיקה בשיאה,הקטנוניות שארוזה בצורה כה יפה,וקונדרה..כל הזמן הזה מפמפם ומחדיר דרך הדמויות ודרך האוירה את אותן דעות,השקפות ומאפיינים
שאנו מזדהים איתם כל כך,דווקא,בעולם המודרני של היום.

ספר שמתאים לכל תקופה,אפילו שהוא כביכול נוגע בתקופה ספציפית.פשוט כיף לקרוא ממחשבותיו של קונדרה,כל השאר כמו שאמרתי,בשבילי בכל אופן,תפאורה.
קונדרה הוא העלילה.

חוץ מכמה ניצוצים שטחיים לא משהו.