הספר הזה בלבל אותי לגמרי, לא מפני שלא קלטתי את כל הטוויסטים, הבנתי את כולם, כמובן, אלא בגלל האמביוולנטיות שפיתחתי כלפיו.
ישבה הסופרת עם דף ריק ורשמה שלוש מטרות שהיא רוצה להשיג בכתיבת הספר.
1. להפחיד את הקוראים
2. לכתוב טוויסט כזה שיפיל אותם מהרגליים
3. לכתוב ספר שיכונה "ספר מתח פסיכולוגי"
להפחיד את הקוראים זו משימה קלה וגם זולה במידת מה. קחו מזג אוויר חריג ואפלולי כמו סופת שלגים, קור קיצוני, מבנה מבודד, דלתות נעולות, דלתות נטרקות, פרצוף בחלון, עיניים בחשכה, מרתף חשוך, אורות כבים, אין קליטה בנייד, והרי לכם סלט אימה לא מקורי אבל אפקטיבי.
טוויסט שומט לסת, משימה בינונית שמצריכה חשיבה מקורית והושגה בשלמות בספר הזה. אכן, הפתעה מיוחדת במינה, שיש לי חשד קל שלא הובנה ביסודיות על ידי כל הקוראים. לא שאני מזלזלת בהבנה הבינונית הנדרשת להבנת הטוויסט, אבל כשקראתי את הביקורות שנכתבו על ידי קוראים (באתר עברית, לא בסימניה) התברר לי שיש כאלה שלא קלטו עד הסוף את משמעות ההפתעה. אני הייתי זקוקה לכמה דקות מהורהרות כדי להפוך את כל המסקנות שלי על פיהן ולעכל מחדש את משמעות המסופר קודם.
בשנים האחרונות יש זילות גדולה לגבי המונח "ספר מתח פסיכולוגי", מושג שמקנה נקודות זכות ואיזו הילה אינטלקטואלית לספר שהפסיכולוגיה בגרוש ממנו והלאה.
בואו נתחיל מהתחלה. זוג שמתקשה בחיי הנישואין שלו נוסע לסוף שבוע לבית מלון, בניסיון לתקן את הטעון תיקון. עד כאן, סביר. אלא שאת ההזמנה לבית המלון קיבלה אמיליה, האשה, במייל מסתורי בתור מתנה ממקום העבודה שלה. מה עושה בנאדם שפוי? בודק בבוקינג או באתר המלון לאן בדיוק הוא נוסע ועד כמה שווה המתנה הזאת. אני, בכל מקרה, בחיים לא אגיע למלון בלי לבדוק בדיוק איך הוא נראה מבפנים ובמיוחד השירותים. אבל אמיליה היא לא אני. המלון הזה מתגלה ככנסיה נטושה שעברה הסבה לבית מלון מפוקפק, באמצע ההיילנדס בסקוטלנד. הייתם נוסעים במכונית מצ'וקמקת ובלתי מחוממת למקום שמם, שמונה שעות נסיעה מלונדון, לסוף שבוע סוער תרתי משמע? אני מניחה שלא, אלא אם כן אתם אמיליה ואדם. ולא זו בלבד, אלא כדי לדאוג שאדם לא ישקע בעבודה בסוף השבוע הזה אמיליה גם מחביאה את הנייד שלו בבית והם נוסעים עם הנייד שלה (שמתרוקן בטרם עת).
אמיליה עובדת בבית מחסה לכלבים, נפש רחומה שכמותה, אדם הוא תסריטאי מצליח שלוקה בפרוספגנוזיה, ליקוי שגורם לו שלא לזהות תווי פנים, אפילו לא של אשתו. עד כמה שאני מנסה להבין אם הליקוי הזה חיוני לעלילה או משמש כטריגר או איזה ציר עלילה, אני לא מצליחה להחליט. לטעמי, אם היה לוקה בקוליטיס או בסוכרת היתה לזה אותה משמעות. סתם עיסוק בליקוי מסקרן ומקורי. יש עניין מסוים שבו יש לליקוי תפקיד קל, אבל גם אותו היה אפשר לפתור בלי להזדקק לפרוספגנוזיה.
כאמור, הזוג מגיע לכנסיה המבודדת באמצע סופת שלגים, האימה בעיצומה, הכביכול בית מלון הזה מקבל את פניהם במשטחים מלאי אבק, ארוחות קפואות ומרתף מלא ביינות. הפרקים מסופרים לסירוגין על ידי אמיליה ואדם, המסתירים זה מזו והמשקרים זה לזו, ובין הפרקים, לסירוגין מכתבים שכתבה האשה לבעל בכל שנה משנות נישואיהם, הכל על פי המסורת (יש כזאת מסורת שבה בכל שנה מעניקים זה לזו מתנה מיוחדת. שעשויה מחומר אחר. נייר, עץ, ברזל, נחושת וכו') מן המכתבים ניכר הריחוק ההדרגתי המתהווה ביניהם. חוץ מהם, יש דמות עלומה בשם רובין שלא ברור מה היא זוממת.
לאט לאט מסתבר כי האימה איננה אימה אלא מתח, וזה בהחלט הניח את דעתי. יש לכל תופעה הסבר פרגמטי. ומכיוון שאני מתעבת ספרי אימה והייתי כפסע מנטישת הספר, נחה דעתי.
לעניין המתח הפסיכולוגי, יכול להיות שהוא החלופה למתח שותת דם וגופות? יכול להיות. אני, בכל מקרה, מעדיפה מתח נקי ומקסימום כדור או רעל על פני בשר ודם מגעילים ומזעזעים.
הספר כתוב טוב מאוד, וגם מעצבן מאוד. קשה לי להסביר למה, אבל יש בספר תנודות גדולות בין כתיבה מעולה ותובנות פסיכולוגיות מצוינות, לבין האימה הילדותית משהו וקטעים לא מעטים בספר שגולשים לסיפור הזוי עם דמויות הזויות ופעולות שנובעות ממניעים בלתי הגיוניים. ברגעים מסוימים רציתי להעניק לספר שני כוכבים בקושי וברגעים אחרים, ארבעה כוכבים. זו הסיבה שהחלטה נפלה על הממוצע. אבל יש לי תחושת החמצה. סופרת מוכשרת, אבל פספסה בגדול. לא הפסד גדול, אבל אולי בפעם הבאה יהיה עורך מוכשר עם אצבע בלתי מהססת על מקש דליט.
