ספר קריא מאוד וזורם.
אהבתי את המהפכים בעלילה ואת הסיום המפתיע

כמו כל הספרים הקודמים של ויקטוריה היסלופ גם את הזריחה לא יכולתי לעזוב עד שסיימתי אותו.
רואים שהגברת עשתה מחקר הסטורי מעמיק לפני שכתבה את הספר, כמו כל הספרים הקודמים שלה.
זכרתי את הארועים בקפריסין משנות ה 70 אבל הספר נתן לי פן נוסף להתבונן על הארועים, ובכלל לא ידעתי שפמגוסטה, העיר השוקקת חיים הזו, הפכה להיות עיר רפאים אחרי הפלישה התורכית לקפריסין.
אחרי כרתים, ספרד, יוון וקפריסין, אני כבר מחכה ליעד הבא שלה.
דרך אגב אחרי קריאת הספר הקודם שלה "חוטים מקשרים" גיליתי שסבא שלי היה בין מפוני השריפה הגדולה בסלוניקי, משם עלה לארץ בשנות ה 20 של המאה ה 20.

ספר רדוד ולא מעניין ולמעשה מיותר לגמרי וחבל לבזבז עליו זמן.
מזל שקראתי אותו במהלך טיסה ולא בזבזתי עליו זמן מיותר.
גם את נוילנד לא אהבתי. רדוד ופשטני מדי.
כנראה אין לי כימיה עם היצירות של הסופר הזה.
הבעיה שלו שמיד אחריו קראתי את "הזריחה" של ויקטוריה היסלופ שלא יכולתי לעזוב אותו והצטערתי לסיים אותו אבל זה כבר נושא לחוות דעת אחרת לגמרי אותה אכתוב במקום המתאים.

לא משהו.
הספר עוסק בהווייה צפון תל אביבית בשנות ה70 - 80 של המאה ה20.
מי שלא היה שם אולי לא כל כך יתעניין.
אני הייתי שם ואני ממש לא מתגעגע.
די פלצנות תל אביבית.
הספר עצמו קריא וזורם ומילא את תפקידו כספר טיסה (לאוסטריה...) על הצד הטוב ביותר.

מאחר ולצערי אני מכיר את הספקטרום האוטיסטי ומתמודד עם ילד כזה כבר 15 שנה, ולאחר קריאה חוזרת ונשנית של "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" היה מעניין לקרוא סיפור על אספרגר בוגר.
לדעתי מי שלא מכיר את הבעיה עלול למצוא את הספר עמוס נתונים טכניים ואולי משעממים משהו, אבל אותי הספר ריתק, נכנסתי די מהר לעלילה וסיימתי אותו תוך פרק זמן קצר מאוד.
ממליץ!

הספר הזכיר לי אנשים שחיים במושבה ותיקה מאוד אי שם בגליל, שם יש לי משפחה.
מדובר באנשים חזקים וקשים, שעברו הרבה בחיים וכאילו הספר נכתב עליהם.
מאחר ואני מקורב לסוג האוכלוסיה שמתוארת בספר, מאוד נהניתי ממנו.
ממליץ לכל מי שאוהב את סגנונו של מאיר שלו- לא לוותר על קריאת הספר.
ומי שלא מכיר את מאיר שלו - שיקרא לאט ולא ירוץ עם זה.

קראתי את צילה של הרוח אחרי טיול לברצלונה.
קראתי את משחקו של המלאך במהלך טיול ברומא.
ועכשיו קראתי את אסיר השמיים בחופשה ברודוס, אחרי שלהפתעתי מצאתי אותו בחנות הספרים בדיוטי פרי.
אם הראשון היה ספר קסום, והשני היה מיסטי משהו, מעין "פילם נואר", הרי שבספר השלישי קשה שלא להבחין בהומור דק בין השורות.
הספר השלישי קריא מאוד, אבל לצערי קצר ואפשר לסיים אותו בנשימה אחת בלי הפסקה. הוא קצת שונה משני קודמיו, ואני לא בטוח שלטובה.
מכל מקום אני מצפה כבר לספר הבא.

בהתחשב בכך שזהו ספרו הראשון של הסופר הדי צעיר, אפשר לאמר שהצליח לו.
הספק קריא מאוד. הקריאה זורמת והמסר בין השיטין מאוד ברור.
הביקורת האירונית של הסופר על המימשל המושחת בהודו ועל שיטת המעמדות (הקאסטות) צצה בין המילים ובין המשפטים.
אילו היה חי באירן וכותב ביקורת כזו היה הסופר מוצא עצמו על עמוד התליה.
מצאה חן בעיני ההשוואה האירונית של אלמנטים מעולם החי- לעולם האנושי (החסידה; הנמיה; מקור . . .) ומי שלא מבין- שיקרא את הספר.
אילו היה קצת יותר מגובש ומלוטש הייתי נותן לו 5 כוכבים.

קראתי את הספר ב"שוט" אחד במשך שעתיים וחצי (אני קורא מהר).
מאז משפט קונסטיטוציוני אותו קראתי בלימודי משפטים אי שם בשנות התשעים- לא קראתי ספר של אמנון רובינשטיין ולא ידעתי שהוא חוטא בכתיבת רומאנים.
ה"פואנטה" בקורותיה של הפרופסורית גיבורת הסיפור די ברורה מהתחלה, והסופר לא מותח אותנו עד הסוף אלא מגלה לנו אותה בשני שליש הספר.
למרות זאת הוא הצליח למלא בצורה מעניינת את ההמשך, ולגרום לי להרהר על מעשים שקרו בתקופה הרלוונטית ערב קום המדינה, ככה שלאחר שסיימתי נכנסתי לויקיפדיה לקרוא קצת על אותם ארועים שמתוארים בסיפור.
אהבתי את הספר.