זה ספר קטן. צנום סיימתי אותו מהר מאוד.
מסוג הספרים שמעמיד אותך ואת הילדות שעברת חזרה אחורה, בעניים חדשות.
קראתי ספרים אחרים שלה גם את היינו העתיד.
שנהם מדברים על ילדות בקיבוץ ולינה משותפת.
אם חשבתי שהייתה לי ילדות קשה ואחרת מכל הסובבים אותי טעיתי ובגדול.
כמו הספרים של חנוך לוין במיוחד ההצגה מלאכת החיים שראיתי פעמיים ואלך פעם שלישית.
בהשוואה לאחרים אתה מקבל מבט חדש על החיים ואם חשבת לרגע שמצבך גרוע אין ספק שמצבך טוב לעין ערוך גם מגיבור ספרה של יעל נאמן.
וגם מהחיים שפרושים בהצגה.
סיימתי את הספר ולא הייתה לי מנוחה לא בבית ולא שעתיים ארוכות בהם בישלתי.
חשבתי עליו על נחשון. גיבור הספר.
הלוואי שיכולתי לשנות משהו, לגעת בו לנסות לדבר איתו.
זה ספר כואב כואב פי שניים כשאתה הורה לילדים (הילד שלי בן 35) והוא עדיין הילד שלי.
אני ממליצה כי זו חוויה אחרת זה לא בדיוק ספר קריאה. לא כולנו גדלנו בקיבוץ והסיפורים על ילדות בקיבוץ תמיד גרמו לי לקנא באלה שתמיד חיו יחד.
והספר מתאר בחריפות את החיים שם. בלי צבעים שחור לבן.
כמו ספרי עיון רבים שאני קוראת בזמן האחרון אני מתכוונת לחפש בבית אריאלה את העיתון שמוזכר בספר.
ולדעת מה בדיוק היה שם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
