אהבתי!!
מה אהבתי?
את הכנות, המאבק, הרצון בחיים טובים, חוסר פשרות וטוב לב.
הספר כתוב כיומן, סיפור חיים של תאומות סיאמיות, לרגע אחד במהלך הקריאה אין בכיינות או רחמיים עצמיים, סלידה או כעס אמיתי.
הספר כתוב בפשטות שבקושי אפשר להבחין בהישרדות היומיומית.
היו קטעים שדלפתי, בייחוד בקטעים בו אחת מהן מספרת על תהליך ההליכה שאפשר לראותו מבעד לחור המנעול כסדיסטי ואכזרי אבל זהו היה הצעד הראשון,איך שהסבתא לימדה את שתיהן להתמודד עם המוגבלות- איך לא לראות בזה מוגבלות כלל.
יש שראו את האהבה שחוותה אחת מהן כחולנית ולא יאה, אני אהבתי, מי יחליט איך צריך לאהוב?
וכשבלתי אפשרי לקבל פרטיות צריך להסתדר עם מה שיש, התחושה שנשאר מהן איזשהו זיכרון איפשהו בעולם מנחמת אותן וניחמה גם אותי.
אף שהסוף צפוי ועצוב, סיימתי את הסיפור עם חיוך על הפנים, חיוך של שביעות רצון ממסע מוצלח.
העלילה מיוחדת, הדמויות ברובן חביבות וכנות, והמסר מועבר כמו שצריך.
שווה קריאה בהחלט!!

אני רוצה להמליץ על ספר בשם "הבנות" מאת לורי לאנסנס, ספר מרגש ונוגע ללב, המספר על שתי בנות המתמודדות עם מוגבלות קשה מאוד: הן תאומות סיאמיות מסוג קרניאפגוס, כלומר - מחוברות בראש. הספר כתוב כיומן שכתוב פעם אחת מנקודת מבטה של רוז (חובבת הספרות ששאיפתה להיות סופרת) ופעם מנקודת מבטה של רובי (חובבת ההיסטוריה של האינדיאנים אשר חיו פעם באיזור מגוריהן). צפוי היה שהספר יתמקד במיוחד בהתמודדות עם הנכוּת, אך למרבה הפלא הנכות היא רק חלק קטן מחייהן והן חיות חיים נורמליים עד כמה שניתן (עובדות, מתאהבות - אחת מהן אפילו יולדת תינוקת). היה ניתן לחשוב שזהו סיפור בדיוני, אך כפי שהתרשמתי (בבדקתי תוך קריאה בספר), הוא מבוסס על מספר סיפורים מן המציאות. הקרובות ביותר לסיפורן של רוז ורובי הן התאומות הסיאמיות האיראניות שהופרדו בגיל 29 וכתוצאה מהניתוח נפטרו, אך עד אז חיו חיים מלאים. עוד סיפור דומה הוא זה של התאומות לורי ורבה צ'אפל, שידועות כתאומות הסיאמיות המבוגרות ביותר בעולם. קראתי עליהן כתבה שנכתבה כשהן היו בנות 42 (אני חושבת שהן עדיין חיות). זהו ספר שמעמיד את החיים בפרופורציות ומראה גם את חשיבוּתה של הסביבה שבה גדלים אנשים עם מוגבלות, כי לפי ראות עיניי ללא דודה לאבי ודוד סטאש, אשר אימצו את הבנות עם לידתן לאחר שאימן נטשה אותן וללא החינוך שקיבלו מהם (דודה לאבי לא ויתרה לרוז, התאומה החזקה, ולימדה אותה ללכת, כשרובי על מותניה), לא היה להן שום סיכוי לשרוד. דודה לאבי לימדה אותן להמודד עם כל הקשיים, להתגבר ולהיות חזקות והלוואי שכל בעלי המוגבלויות באשר הם, ולא משנה מה המוגבלות, היו זוכים לחינוך שכזה.

אחד הספרים היפים שקראתי בשנים האחרונות.
כתוב ברגש ובאהבת אדם. מספר סיפור שיכול להיות אמיתי לגמרי. מתאר את הקושי והאכזריות של אנשים, וגם את האהבה הנדירה של ההורים המאמצים שלהן. בספר מתוארים גם תיאורי נוף מקומי שמאד יפים ולא יותר מדי.
בארצות הברית יש זוג תאומות מפורסמות שמחוברות בראש שלהן, ואחת מהן יושבת על כסא והשנייה מסיעה אותה. הזוג שמתואר בסיפור נראה כמו הזוג הזה. כשקראתי אותו עניין אותי אם המחברת דברה עם האחיות הללו, כי יש שם דברים שבלי לחיות כתאומה סיאמית אי אפשר לדעת. למשל הספר לדעתי נפתח במשפט מעולם לא ראיתי את אחותי פנים אל פנים. רק בראי.