במהלך הקריאה בספר חשבתי שאכתוב עליו שהוא טוב, נוקב, חושפני, מתחשבן, אבל אחרי שסיימתי לקרוא אותו התלבטתי מה לכתוב עליו
(לקח לי כיומים לכתוב את חוות הדעת הזו...) כי באיזשהו שלב הוא קצת העיק לי ומכורח זה שהתחלתי והגעתי ליותר ממחצית ממנו - המשכתי לקרוא אותו.

הספר חושף, אם כן, את יהונתן גפן, בגוף ראשון ומאוד כן לגבי משפחתו (הוא אחיין של משה דיין, בן דוד לאסי דיין ורות דיין...) ובעיקר לגבי אימו. האם הייתה חולה ויהונתן חושף יחד עם הקורא את דמותה. הסקירה המשפחתית שזורה לאורך הספר באופן כן ולעיתים גם סלחני.

מושגים חדשים שהגיעו אליי בזכות הקריאה בספר :

"אשה"-תמיד חשבתי שהמילה הזו היא נגזרת של המילה 'איש' ואז היא נכתבת כ'אישה' אבל מכותרת הספר לקחתי את זה שהיא אולי עומדת בפני עצמה ויכולה להיכתב כ'אשה'-חומר למחשבה...

"מכתמים"=מכתבים שגורמים לכתם

ארץ ישראל מתוארת כמקום שבחר את יושביו ולא ההיפך-כ"כ נכון ורלוונטי גם להיום

מוסיפה פה כמה ציטוטים מהספר וסליחה על מי שזה בעבורו 'ספויילרים':

"אריק איינשטיין, ידידי הצדיק, הרגיש שמשהו מתפורר לי בראש. בשיחה שהייתה לנו אחרי שאחותי נורית מתה הוא אמר "אל תחשוב על זה אפילו. זה שהן מתו זה לא אומר שגם אתה צריך להיכנס לזה. אלוהים שם אותנו פה כדי שנחיה פה, אף אחד לא ממש נהנה כאן, אבל בוא נהיה פה, בוא נמשיך לחיות, אה?" כמוני, אריק לא מאמין באלוהים, והדברים שאמר לי בשיחה הזאת עזרו לי להציל את עצמי מעצמי פעמים רבות" (עמ' 13)

"...ואולי באמת רק אדם שאוהב את עצמו יודע לאהוב גם אנשים אחרים" (עמ' 99) משפט שממצה את הספר ואת התרבות האנושית, לדעתי.

לסיכום, אני שמחה שקראתי את הספר-הכרתי את עולמו הפנימי של הסופר והמשורר המוערך.

זה לא ממש ספר עלילתי. זה ספר על חוויותיו, מחשבותיו והמידע שאסף סביב מותה והתאבדותה של אימו. זה מעניין גם למי שגדל כאן ומכיר את הדמויות במשפחה המיוחדת הזו, גם עקב ההסטוריה הלאומית שלנו שנשזרת כאן. לעיתים הכתיבה יפה ויש קטעים שארצה לשמור אך לעיתים היא בוטה או פוליטית ולי זה פחות נעים. עוד נושא חשוב ומעניין הוא תחום בריאות הנפש והבעיות הנפשיות שעולה כאן. בכל אופן, זה לא הספר הכי מרתק שקראתי אך עדיין, שמחה שקוראת .

סיפור מרגש ואישי של יהונתן גפן על אימו שהתאבדה ועל משפחתו.
גפן "מתחשבן" עם הוריו ובעיקר עם אימו על מחסור באהבה, בחיבוקים ונשיקות.
יהונתן גפן מתאר את אימו, אביבה, כאשה דיכאונית, כבוייה ולא מרוצה מחייה ומכך שלא הצליחה להגשים את עצמה במושב נהלל.
אביו של יהונתן גפן, ישראל גפן, מתואר גם הוא כמי שרק תפקידו הצבאי עניין אותו וכמי שברח ממשפחתו לאחר התאבדותה של רעייתו..
עמ' 188: "היום אני יודע: מותה של אמי, ובריחתו של אבי, כמעט הרגו אותי. השואה שלי היתה להדחיק אותם בכל אמצעי ולהרוס את עצמי."
אימו העריצה את אחיה, משה דיין ובספר, יהונתן גפן, מתאר את דודו משה דיין ואשתו הראשונה, רות דיין,
כתחליף ראוי למשפחתו וביתם היה מקום שקיבל בו תשומת לב, חום ואהבה שכה חסרו לו בילדותו.
סיפור עצוב המלמד על תקופת החלוצים שחיו ונשמו סיסמאות.
יחד עם זאת, הסיפור כתוב עם הומור ולעיתים היה מצחיק ומשעשע,
כמו במקרה שיהונתן גפן מספר על סבתא זהבה (מצד אביו), עמ' 114 : "אשה טובה וצנועה. מסתפקת במועט ולא זורקת כלום.......
מכל דבר שבעולם היא עשתה ריבה. אני זוכר שפעם נשבר להם כיסא בבית בשכונת בורוכוב,
ואני מיהרתי לזרוק אותו לאשפה לפני שהיא תעשה ממנו ריבה."
מומלץ בחום.

"אשה יקרה" ליהונתן גפן
מאת: משה מאלר
באיזמל מנתחים חד, דוקרני ופולשני מנתח הסופר יהונתן גפן, בכשרונו הרב, את שנות ילדותו, את סובביו ובעיקר את הוריו. בספרו החדש יותר, שזה עתה ראה אור, "הילד הכותב", מודה יהונתן שאמנם כל סופר – מוצלח או מוצלח פחות – נוטה להשליך קיתונות של ביקורת לעבר הוריו שגידלוהו ולתאר בהרחבה את ילדותו הקשה. והנה גפן עושה זאת גם הוא, ובגדול, בספרו "אשה יקרה". אותה אשה יקרה היא אמו, היא מושא ספרו, ובשם הציני הזה מבטא הבן את תחושתם של כל אלה שלא היה להם ממש מה לומר אודותיה זולת הכינוי הסתמי הזה, "אשה יקרה", וכאן רומז יהונתן לאותם אנשים: אם אין לכם משהו ממשי לומר על אמי המנוחה, אולי עדיף שלא תאמרו דבר?
עם אביו מתעמת גפן בקרב של ממש, ולא זו בלבד שאיננו חושך שבטו מאביו ואיננו "עושה לו הנחות", אלא אדרבה, מטיח בו שוב ושוב את כל הכעסים, התסכולים ורגשות השנאה שהצטברו בתוכו במשך כל השנים כלפי האב הזה. השאלה אם אכן היה האדם הזה אביו מולידו אם לאו, היא שאלה טריוויאלית ביותר בסיפורו האוטוביוגרפי של גפן. השאלה איננה רלוונטית כלל, משום שהאדם הזה הוא שאמור היה לגדל את יהונתן הילד, להעניק לו עידוד, תמיכה, אהבה וחום הנחוצים לכל ילד כאויר לנשימה. ולא זו בלבד שלא העניק לו כל זאת, אלא כל התנהגויותיו עמו היו ההיפך הגמור. אם את אביו הוא שונא, את אמו, "האשה היקרה", הוא אוהב, הוא מעריץ, ואפשר שדווקא בשל כך הוא מתקשה לסלוח לה ולהתפייס עימה על התאבדותה, על נטישתה אותו, על עמידתה מנגד לנוכח התעמרויותיו של אביו בו. גפן לא סולח לה, לאמו השברירית, אשר בדומה לסבתו התכנסה יותר ויותר בעולמה ובקונכייתה, מנתקת עצמה מהעולם שסביבה ומילדיה הקטנים, בשנים בהן הם היו כה זקוקים, נואשות, לאהבת אם, באין להם אהבה אחרת להתרפק עליה.
גם מעצמו יהונתן אינו חושך את איזמל המנתחים המושחז שלו, אולם על עצמו הוא כותב בסלחנות מה, ובצדק. בסופו של דבר, מה כבר ניתן לדרוש מילד, מנער צעיר? קשה לו למחול לאמו על התנהגויותיה כלפיו כשם שהיא לא מחלה לו, במשך שנים, על מעשיו האינטימיים אותם עשה בצנעת הפרט שלו, וחשפה אותם קבל עם ועדה. כמה מזכיר לי הדבר דברים שנעשו גם לי בילדותי! כה קל להזדהות, לפעמים, עם סיפורים אוטוביוגרפיים, באשר הם חושפניים, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא בהם את עצמו, את עברו, את חוויותיו. גם אני הוצגתי לעיני כל, במערומיי פשוטו כמשמעו, קבל עם ועדה, לעיני חבריי וחברותיי במסיבת סיום הקורס הטרום צבאי ב"בית ברל", מעל גבי שקופית שהוקרנה בהגדלה משמעותית, בה הנני מצולם מעורטל וחשוף שת. כמה רציתי לקבור את עצמי באותן דקות, וכמה ייחלתי שתבלעני האדמה בעודי חי, אדום כסלק מגודל הבושה.
יותי, כינתהו אמו בכינוי של חיבה, בכינוי של קיצור שמו יהונתן. אך מה גדולה היתה הבושה של יהונתן הילד כשחבריו במושב נהלל (כפר "מה-יגידו", אשר הכל בו חוששים מפני ה"מה יגידו") כינוהו בכינוי הפוגעני והמרושע: יותי אידיוטי. כמה יכולות מילים להרוג! וכאשר מדובר בילדים – אשר בטחונם העצמי טרם נתגבש – הכינויים פוגעניים פי כמה וכמה. קראתי את התיאורים הללו, ושוב לא יכולתי שלא להיזכר בכינוי שהצמידו לשמי, בבית פנימה אם לא בחוץ: "עוֹפָלֶ'ה קַרְטוֹפָלֶ'ה". פלא שמאסתי אז, כהיום, בשם ההוא שניתן לי, עוֹפֶר, ובהזדמנות הראשונה שניתנה לי נאחזתי כבקרש הצלה בשם השני שניתן לי בעת לידתי? הרי בכל פעם שקראוני בשם ההוא, לא יכולתי להימלט מהאסוציאציה של קַרְטוֹפַ'ַלאךְ, אותם תפודים הנצלים באש המדורה - - -
כמה יפה יודע גפן לשחוט את הפרות הקדושות ולקטול מיתוסים מטופשים שהוקבעו בתוככי החברה שלנו אך ורק משום שמיתוסים הם. בספרו "הילד הכותב" הוא עושה זאת בהרחבה, בהקדישו לנתן אלתרמן פרק שלם. ב"אשה יקרה" הוא עדיין מהסס ומקצר, כאילו עודנו חושש-משהו לגעת באותה פרה קדושה ששמה 'המשוררים הלאומיים' שלנו. מצד אחד, גפן אינו מנסה להסתיר את ההערצה הכבירה שיש בו בכל הנוגע לאיכות שירתו של אלתרמן הדגול, מושא הערצת ילדותו. עם זאת הוא חושף, קליפה אחר קליפה כקלוף הבצל, את אישיותו הריקה של נתן אלתרמן, המתגלה לעיני הקורא כאדם ריק מתוכן, המעביר את ימיו ולילותיו בין יושבי "כסית", כדוגמת חצק'ל איש המקום, כשאדי האלכוהול עולים אל מוחותיהם של יושבי הקרנות דהתם, ובין לגימה ללגימה אין להם מאומה בראשם זולת חיזור אחר נשים וחיזור הנשים אחריהם. או אז תמה הקורא, פוקח עיניו, מאמין ואינו מאמין: האמנם לאלו ראוי להתקרא 'משוררים לאומיים'? ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן – דגולי האומה, הוללים וריקים? האמנם?
גם מדודו הדגול, משה דיין, מי שהיה שר הבטחון והרמטכ"ל הדגול, גיבור המלחמות עטור התהילה, לא חושך גפן את שבט הסופרים המייסר שלו. גם אותו הוא חושף ללא כחל ושרק, על שוד העתיקות שלו בכל הזדמנות, על נאפופיו הרבים חסרי המעצורים, ועל אישיותו הרומסנית, משל היה דיקטטור בשלטון טוטליטרי אפל כלשהו.
ספר חובה לאוהבי אוטוביוגרפיות, ספר שיש בו הרבה יותר מאשר תיעוד היסטורי אותנטי ממקור ראשון: ספר שהוא יצירה של ממש, יצירה הנובעת ממעמקי מעיין נפשו של הכותב, בכתיבתו הרגישה, השזורה עוקצנות חדה ומרירות צורבת, אך עם זאת כה אנושית, כה שברירית וכאובה, כשמאחורי הכותב מתגלה הילד הכותב שבו, הילד המחכה ומייחל, עדיין, לאמו שתופיע. לה, בעצם, הוא כותב את ספרו, אך לא פחות – גם לעצמו, ובמידה רבה – לכולנו, לכל אחד ואחת מאיתנו. אולי משום כך הגדיר פעם מי שהגדיר ספר איכותי מה הוא? ספר בו יכול כל אחד למצוא את עצמו. ויהונתן גפן עשה זאת. יישר כחך, יהונתן! אהבתי!

סיפור אישי ומשפחתי. יהונתן גפן חוזר או בעצם מחפש לראשונה את אמו. ממרחק של שנים, בגיל 50+ הוא כותב אל ועל האם שנעלמה מחייו לפני 30 שנה כשנפטרה ממנת יתר של כדורים, שלדעת יהונתן גפן היו ללא כל ספק התאבדות. הספר מתאר את חייה של האם, בצל משפחתה והדמויות הדומיננטיות בה. וכן את חייו של יהונתן גפן עצמו, את ילדותו ואת כל מה שעבר עליו והשריטות שנשארו לו מאירועים שונים.
בסה"כ ספר סביר, מעניין, חושפני, וקריא.

בהתחלה חשבתי לצטט קטע חזק מהספר.
ואז נזכרתי ביהונתן שמספר על ההשלכות שיכולות להגיע מדקלום וציטוט דבריהם של אנשים אחרים,
והחלטתי לכתוב בעצמי.
אני מאוד מעריכה את יהונתן כמשורר, מאז ומתמיד אני מוצאת את עצמי מזדהה עם כל מילה שלו.
החלטתי לקנות את כל הספרים שכתב אי פעם והתחלתי מהספר "אשה יקרה".
כל כך נהניתי.
יהונתן, בכשרון יוצא דופן, מצליח לספר על אמו וילדותו מנקודת מבט מהצד(!)
דבר לא טריוויאלי לחלוטין, במיוחד לאור העובדה שכל החוויות האלה הן מילדותו,
ובכלל מעצם היותו אדם- תמיד אנחנו נוטים להסתכל על הדברים כך שיסתדרו לטובתנו.
הוא מתאר ילדות קשה, מלאה בטראומות ומביא את סיפור חייו של אמו, מחיה אותה לראשונה בחייה מאז מותה.
הסיפור הוא סיפור שמרפא את הכותב וניתן להרגיש זאת עם כל מעבר לעמוד הבא,
נחשף בפנינו תהליך שלם של השלמה של ילד עם אמו וההבנה שלו אותה, על חסרונותיה ויתרונותיה!

אמשיך לקרוא עוד ועוד. כתיבה קולחת, נעימה ובעיקר מתוך הלב.

לא ראוי בעיני לדרג כאבו של אדם החושף את עצמו בפניך.
הספר נכתב כיומן,כמסע של גילוי עצמי,כדרך שאדם כותב רשימות לעצמו תוך כדי חשיבה.
חבל,
כוון שהוא כתוב ללא סדר ארועים.וללא סיפור "מסודר" החשיפה והכאב הטמון בה טובעים בים של מלל וחזרות
ומותירים תחושה של ריקנות וחוסר שלמות.
ועדיין יש בו סיפורים רבי עוצמה הכתובים ביד אומן
הוא שווה קריאה ואהדה!

הספר אכן מתאר את היחסים של יהונתן גפן עם אמו, אך אין בו טיפת הבנה לנשים שעבדו, גם בחקלאות וגם בבית, בשנותיה הראשונות של המדינה. זאת היתה תקופה של "עבדות" לנשים, שלא היה להן לא יום ולא לילה, ואסור היה להן להתלונן על כך, כי הרי מקימים מדינה. ומתוך חוסר ההבנה הזה, מצייר גפן אם נטולת רגשות, כשלמעשה אמו היתה פשוט תשושה מעייפות, על כל המשתמע מכך. חוסר הנכונות הזאת, לראות את המציאות, פוגם בספר, והופך אותו לשיטחי וחלול.

בספר, מספר גפן, בכנות ובגילוי לב את זכרונותיו מאימו ואת גילוייו אודותיה, בעקבות ראיונות שערך עם קרוביה וחבריה.
הספר מרגש, נוגע ללב, קשה אך שווה.