את הביקורת שלי אני כותבת ביחס לשאר ספריה של קריסטין האנה... אני לא מצליחה להימנע מההשוואה .
בגלל ששאר ספריה לטעמי היו הרבה יותר טובים הספר הזה הוא רק 'בסדר'.
בכל ספר שלה שקראתי (הזמיר, הלבד הגדול, ארבע הרוחות ) יש תמיד סיפור מאבק של גיבורה עם משהו. לפעמים כוחות הטבע ולפעמים כוחות האוייב. הפעם הסיפור הכבד והמשמעותי מוחבא קצת.
תחילה בכלל לא נראה שהוא קיים והסיפור מאוד רדוד... לאט לאט הוא מתגלה אבל בתור עלילה משנית לכאורה שמתחילה להתפתח רק מאמצע הספר והדבר גורם לחצי ספר בהתחלה להרגיש מייגע ולא זורם.
סיפורן של שתי אחיות שמתוסכלות מהקשר עם אמא שלהן. בהתחלה אתה רק שומע כמה הן לא מתקשרות איתה טוב לעומת הקשר עם אביהן והדברים לא כל כך ברורים.
לאמא שלהן יש הרגל לספר להן סיפורי אגדות עוד מהילדות וכל תחילת הספר אתה מרגיש שיש איזה עניין עם זה ולא הכי ברור מה ולמה. אמא לא תקשורתית... סיפורי אגדה יחד עם זכרונות ילדות קשים... משהו לא מתחבר. ככה עובר כמעט חצי ספר!!
לאט לאט גם אנחנו שומעים את סיפור "האגדה" הזה שאמא מספרת להן. אותה 'אגדה' הופכת להיות אותו קו עלילה משני שאמרתי קודם. פה מתחילים להרגיש שקריסטין האנה חוזרת לעצמה...
כדי לא לעשות ספויילרים אני לא ארחיב בנושא יותר מידי ורק אגיד שזה היה גימיק מטופש בספר.
לטעמי האופן בו מתחברות שתי העלילות היה לא אמין...משמעמם וטרחני. זה הוריד לי.
זה כאילו הסיפור העמוק וההיסטורי אותו רצתה לספר לא החזיק לה בתור ספר בפני עצמו ולכן רקמה סביבו את העלילה החיצונית (והדי מטופשת) של שתי הבנות והקשר עם אמא...
אני לא יכולה להגיד שאני מצטערת שקראתי את הספר הזה אבל הוא בהחלט לא מהטובים שלה.


















