הספר זכה בתפאורה מהממת, הכל קורה בעיירת חוף בוושינגטון. 2 אחיות עם סיפור חיים לא פשוט, ועוד כמה דמויות נחמדות. עם זאת, עד עמוד 100 כמעט לא קורה כלום, ואז יש איזשהו פיק, מתח, דרמה ובאמת אי אפשר להפסיק לקרוא. אח"כ כשהמתח נגמר, רציתי כבר שהספר יסתיים, הכל היה צפוי. בקיצור, ספר נחמד, שנקרא במהירות.

אחד הספרים המרגשים שקראתי לאחרונה.
סיפורן של שתי אחיות קרובות שמנהלות את חייהן בעיירה ליד הים.
וילה היא הגדולה, מנהלת בית קפה שאחרי מות אמה לקחת את התפקיד של האחראית על אחיה ואחותה כי אביהם פנה לטיפה המרה.
הארפר היא האחות הקטנה. יפיפייה, ספורטיבית ששרדה מאבק בסרטן קשה.

הספר מתאר את חייהן, את מערכת היחסים הקרובה והנפלאה שבין שתיהן ואת הרצון להמשיך ולחיות לאחר המאבק בסרטן. לחיות ללא פחד למרות שתמיד קיים פחד פנימי שהמחלה תחזור.

אהבתי מאוד את הספר. תיאור הדמויות נפלא ומרגש.
מומלץ בחום

קראתי את כל הספרים של דבי מקומבר שתורגמו. המוטיב שחוזר על עצמו בכל יצירותיה כולל הספר "הליכה על החוף": ים. כמו כן במבט חטוף על הכריכות של הספרים קודמים, בכולם מצאתי צילומי נוף של ים וגוונים כחולים. בדרך כלל הופעתו של "הים" בכל ספריה מהווה חלק בלתי נפרד מהעלילה.

מלאכת התרגום מצוינת והכתיבה של דבי בגובה העיניים. כל פרק מסופר על ידי דמות אחרת בגוף ראשון. הפרקים קצרים וקצביים וסיומם מהווה טריגר לקורא לא להניח את הספר מהיד.

הסופרת אינה מרבה בדמויות ולכן לרוב הן מוקפדות ומהודקות היטב.

הספר "הליכה על החוף" נכתב לזכרה של חברתה הטובה: רוברטה סטלברג שנפטרה מסרטן במאי 2018. מותה של רוברטה ריסק את דבי, ולדעתה הדרך הטובה ביותר לזכור אותה היא לכתוב.

הדמויות העיקריות בעלילה: וילה ושון.

וילה לייקי מנהלת בית קפה בעיירה קטנה על קו החוף באושנסייד (המקום הוזכר בעבר בספרה "בית ליד הים"). לוילה אח בשם לוקאס ואחות קטנה ממנה בשם הארפר. הארפר ווילה קשורות אחת לשנייה ושונות מאוד. הארפר קופצנית ואימפולסיבית ולעומתה וילה רצינית, שקולה ואחראית.

לאחר שאימן נפטרה האב התחבר לבקבוק, לוקאס עבר להתגורר עם חברתו: שנאטל, ווילה והארפר עברו להתגורר יחדיו בדירה שכורה.

וילה טיפלה בהארפר ותמכה בה שחלתה בעבר בלוקמיה. בזכות הדאגה של וילה ותמיכת המשפחה, הארפר ניצחה את המחלה וגם ניצלה כל דקה מחייה. אלא מה שהחיים הם זמניים והמחלה חזרה... האם הארפר הצליחה לנצח שוב את המחלה הארורה הזו?

בד בבד בבית הקפה של וילה הופיע שון שלא הוריד ממנה את העיניים. הקשר בין וילה לשון נרקם אט אט שבמסגרת עבודתו כצלם נאלץ לטוס לתקופות ארוכות, בעוד וילה התמודדה עם אתגרים בהם היתה זקוקה לתמיכה.

האם וילה צלחה את האתגרים שעמדו בפניה, למרות ששון לא היה בקרבתה דווקא בעת שהיתה זקוקה לכתף?

העלילה רקומה היטב, קלילה, זורמת ומרתקת על אף הסוף הצפוי, לרבות מערכות יחסים, דילמות, רגשות, אתגרים ומשפחתו-לוגיה.

כמו הספרים הקודמים של דבי מקומבר גם הספר הנוכחי סכריני, ומתאים לתקופה המתוחה בה אזרחי המדינה מצויים בימים אלה.

בשורה התחתונה: "דם זה לא מים".

בקיצור: קנ"ש: קראתי, נהניתי שכחתי.


לי יניני

הספר נפתח בפנייה מהסופרת אל כל מי שלוקח את הספר ליד, ומספרת לו את מקור ההשראה לכתיבת העלילה המרגשת הזו וזה לא רגיל. לרוב, סופרים בוחרים לכתוב דברים מסוג זה באחרית דבר, כשכבר התמסרנו לפרי עטם ועצם זה שמקומבר דווקא בחרה לפתוח בסיבה, העצימה את חווית הקריאה והחיבור לטקסט.

וילה לייקי היא אישה צעירה המנהלת בית קפה בעיירת אושנסייד במדינת וושינגטון. וילה איבדה את אמה כשהייתה צעירה, ומאז לקחה על עצמה את תפקיד האמא בבית. היא דאגה לאביה, לאחיה לוקס, לאחותה הקטנה הארפר ולכל צורכי הבית. הערצתי את דמותה הרצינית, המחושבת, המתחשבת ואת ליבה הענקי והאוב, אך בה בעת, כאב לי שנשאה בנטל רב מגיל צעיר ובכך, נבצר ממנה לחיות חיי נעורים והתבגרות רגילים.

הארפר לעומתה היא אישה צעירה בעלת אישיות תוססת, אופי שממגנט אליו אנשים, חייכנית, ספורטיבית והרפתקנית. אין איש אחד בעיירה שלא אוהב אותה. אך הארפר סבלה לא מעט בחייה במיוחד מאחר והחלימה מלוקימיה לפני שלוש שנים ומאז, כל יום מוקדש למיצוי עד תום.

יום אחד נכנס גבר מושך לבית הקפה, שון שמו. הארפר מחליטה שהוא מתאים לוילה ומנסה לקרב ביניהם בתקווה שתתפתח ביניהם מערכת יחסים. שון מצטייר כאנגמטי. הוא גבר שקט, ממעיט במילים אך נעים עד מאוד ומבטו משדר חום וטוב לב.

החיים זרמו על מי מנוחות בין עבודת וילה בבית הקפה, הגיחות האנרגטיות של הארפר במהלך היום לעזק של אחותה והקשר הנרקם בין וילה לשון. ואז הייקום מוצא דרך לטלטל את הסירה, להסתיר את אור השמש מאחורי עננים כבדים ושחורים ומציב את וילה וכל היקר לה בפני אתגרים קשים.

הסיפור מובא בגוף ראשון מנקודת מבטם של וילה ושל שון לסירוגין. גוף ראשון מאוד נכון עבור עלילה זו, שעד מחציתה הצטיירה כעוד סיפור קליל ומתוק עד נקודת המפנה.

מקומבר בנתה דמויות פשוט קסומות ואמיתיות. היא הציבה אותן בתפאורה יפהפייה העומד בניגוד מוחלט למה שטומן העתיד בחובו עבורן ומעל לכל, היא מציגה סיטואצית שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר בין אם ממקור ראשון או די מקרוב והתוצאה? סיפור מרוגש עד בלי די.

בכיתי את נשמתי כי, כמו שאמרתי מקודם, אני מכירה די מקרוב את המהלומות עמן התמודדו וילה, הארפר ושון. הכתיבה סוחפת בצורה כה טבעית ובלתי מתאמצת, שקשה היה לי להיפרד מהספר כדי ללכת לישון.

זה המקום לפרגן ובענק לעבודת התרגום הנפלאה של מור רוזנפלד, אליה זכיתי להיחשף בעבר וניכר שהיא משתבחת עם הזמן. כמו כן, שאפו לעבודת עריכה והגהה בלתי מתפשרת. עבודתכן העצימה את הנאתי מהספר. תודה.

זהו סיפור על חוסן נפשי, על הקרבה למען האהובים שלך, על קשר משפחה חזק וחשיבותו בכלל ובעת משבר בפרט. זהו סיפור על סדרי עדיפויות ועל מה שחשוב באמת. סיפור על ההבנה שחיי נצח אינם מובטחים לאיש ושיש לנצל את החיים במלואם תוך הותרת טביעות בעולם, זיכרון יפה עבור אלו שנשאיר מאחור בלכתנו מהעולם.

משחררת אתכם עם המלצה רותחת לקרוא וחותמת בציטוט שאהבתי:

"ועתה שלש-אלה תעמודנה האמונה והתקווה והאהבה, והגדולה שבהן היא האהבה."