השואה מול היעלמם של ילדי תימן: מי לוקח? אלה טראומות מתחרות; הנושאים האלה נפיצים ונדושים כאחד. כל כך הרבה התייחסו אליהם, עד שנדמה שלא נשארה דרך מקורית לעשות זאת. לכאורה נראה שלילדי תימן אין סיכוי מול השואה. מי יכול על השואה? אבל במסגרת משחק הזהויות הזה, כובש כאב האבדן של התינוקת שנלקחה בשחר ימי המדינה, מקום משל עצמו. לא בהתנצלות על קוטן הכאב ביחס לשואה, אלא בגאווה מהולה בדמעות: כן, אני פה, וזו זכותי להישמע. ומי שישווה כאבים, רק נראה אותו מעז. כי אין כאב ככאבה של אם, ואחת היא מה מוצאה.
יש יותר מדי סופרים ישראלים בעלי לשון רזה, לשון שהתחזותה למקורית רק מחפה על דלותה. אליה כהן היא לא כזו. היא מפעילה את המילים והדמויות ביד בוטחת. היא לא חיה ביניהן כאילו הן אילוץ לא נעים שצריך לעבור אותו כדי להגיע לעלילה. היא לשה את המילים והדמויות, משתעשעת בהן, כותבת באופן מעורר השתאות ויוצרת רומן עם איכות של שירה:
"מסה מוגזמת, מופקעת, נפרצת, מופלגת, מופרזת, ממיתה, של אין" (ע' 81);
"אצבעותיו מתרפסות על כיס מכנסיו, מתחננות אל הסיגריות שלו" (ע' 77);
"ובין המילים המתחככות, משל היו אבני צור, ניצב כאב. בוער" (ע' 201);
"אצבעותיה התרועעו בשערותיו הארוכות, מרפרפות מעל פניו כפרפרי עש דקי כנף";
"פעם היתה העגבנייה נחתכת באבחה מדויקת. כעת ידה רועדת קמעה, ועשרות חריצי הסכין המצטופפים במרכז קרש החיתוך, כפני זקן בא בימים, חיש קל מתמלאים בעסיס רירי, אדמדם, שניגר הצדה" (ע' 278).
שירה. פשוט שירה. בכל עמוד יש התנהלות לשונית בוטחת ועשירה כזו. הרבה כותבים יכולים ללמוד ממנה.
לא ברורה הדרך לפתרון-לא-פתרון המעורפל של חידת ילדת תימן האבודה, אבל הכוח התיאורי של אליה כהן מענג, כך שלא נתתי לפרט הזה להפריע לי. לא לכל רומן צריכה להיות עלילה מהודקת היטב. לעתים די בדמויות, בעיצוב הדחוס והמופתי של היחסים ביניהן ובמתח שנמסך כקורים בכל שלב בספר.
הטכניקה של דילוגי זמן בתוך המעשה הסיפורי היא מסוכנת. לא כל סופר מצליח לשלוט ברסן העלילה כשהוא מראש מחליט שהיא יתן לה להשתולל בין התקופות. לאליה כהן זה עובד, למזלנו.
הייתי רוצה לדעת מה ההמשך; הייתי רוצה לשמוע את השיחה המיוחלת שעליה מדברים הגיבורים בסוף.

ספר חדש... יגיע לחנויות לקראת סוף חודש ינואר 2016.


זהו ספרה השלישי מבית היוצר של איריס אליה כהן. ככל שהבנתי גם הוא כקודמיו, משובח, רגשי עם דמויות ייחודיות ומיוחדות כתוב בשפה מלוטשת, ציורית ומטאפורית.

הספר הנוכחי, עוסק במספר נושאים כואבים ומצערים שעדיין יש להם גבנון:

א. "פרשת ילדי תימן" כשבשנים 1948 – 1954, הוצאו ילדים קטנים ממשפחותיהם הביולוגיות, וברוב המקרים הילדים היו מתחת לגיל שלוש. אותם ילדים נעלמו בעת שהותם בבתי חולים.

לימים הסתבר שילדים אלה נמכרו לגורמים בארץ ובחו"ל, עבור סכומי כסף נכבדים ובצע כסף.
לאותם הורים ביולוגים נאמר שהילדים נפטרו. בכל האירועים לא היו קיימים תעודת פטירה, או מסמך לסיבת המוות.

לצערי, הפרשה הזו לא "נשכחה" וכנראה גם לא תישכח עוד כמה דורות. גם אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים, אי אפשר לסתום את הגולל על נושא כאוב זה, כיוון שהחקירה אשר החלה במאה הקודמת, על ידי הרב משולם, לא התבררה עד עצם היום הזה.

ב. השואה, טרם תחילת מלחמת העולם השנייה, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בארץ ובעולם, והחבורות שנותרו לדור הראשון וצאצאיו.

שני הנושאים הללו מגוללים עוד צד: "השד העדתי" ועל הפער בין החברה האליטיסטית "האשכנזית", לבין החברה "המזרחית" לרבות השפה, הסגנון, התרבות והמנהגים.

בעניין "השד העדתי" שלא חביב עלי אלברט איינשטיין אמר: "הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר דעה קדומה." אם אלברט איינשטיין אמר, אזי תסיקו את המסקנה... "השד העדתי" ילווה אותנו עוד כמה דורי דורות.

פרשת "ילדי תימן" ו"ילדי השואה" מצטלבים, כשזוהרה מייצגת את פרשת "ילדי תימן" האורגת לתוכה את חטיפתה של בתיה- אחותה. לעומתה, אדיבה-בת להורים ניצולי שואה, מייצגת את הצד "האשכנזי". בנוסף לאדיבה אח בשם בן-עמי. הוא ידע "סוד" שהיא לא ידעה, כשתקראו תדעו...

לדמות של זוהרה מצטרף "יגאל". דמותו מגלמת חוקר פרטי, אשר מתלווה לזוהרה ואחיה, במטרה למצוא את בתיה אחותם האבודה. הם פונים יחדיו לרומיה-זקנה "באה בימים", ומלקטים ממנה תשובות מבולבלות ומושפרצות לכל הכיוונים.

גם בנה של רומיה – יצחק בן השנתיים "נעלם" בתקופה שבתיה נעלמה. מהתחקיר עולה שאחות בליווי רופא הגיעה לאוהל המשפחה בעין שמר, ונטלו לידיהם את יצחק בתואנה שהוא חולה. הפרטים הללו זהים להיעלמותה של בתיה.

זוהרה ואדיבה חברות עוד משחר ילדותם. הן למדו יחדיו ונותרו חברות, גם כאשר כל אחת מהן פנתה לדרכה. זוהרה נישאה "לאשכנזי" והתגרשה, לאחר חמישה חודשים כש"השד העדתי" הסתתר מעבר לפרגוד, ומאידך, אדיבה נישאה לעמוס וילדה את בן ועמליה.

תוך כדי קריאה, כל הזמן הרהרתי ביני לבין עצמי... מה לכל הרוחות זוהרה מצאה ב"יגאל" הזה? איש גדול, מעט דוחה, מוזר, בעל כרס, מעשן כבד, ושלא נזכיר את הריח שעטף אותו...

רק לאחר שיגאל סיפר את על חיו וקורות אחותו ואימו, במחנות ההשמדה בפני זוהרה, לקחתי קצת אוויר...ובתוכי החלו להבליח רגשות אמפתיים כלפיו.
הסיפור ממונף על גבי שני צירי זמן, כרחיים שניזונו מהשפה האיכותית של איריס, הרוויה בדימויים נפלאים, בכישרון מדהים ומשובח, לרבות בחירת השמות לדמויות הראשיות והמשניות.

אהבתי את הקפיצה מאידיש לערבית כולל המבטא, שיבוש השפה, והחלפת האותיות ס' ב-צ' כל הכבוד!

המטאפורות והסמלים בספר "גלבי" רבים ומגוונים כגון: עץ הרימון, הכלב השחור ששמו "אידי אמין" שהסתובב בחתונתם של זוהרה ויאיר (עמוד 183), בחירת השיר בנסיעה המשותפת של יגאל וזוהרה, הכתם על הגב, המרפסת ועוד.

גם בחירת השמות לדמויות נשקלה בכובד ראש: זוהרה, אדיבה, יגאל, רומיה, טובה, בן עמי ועוד. כשתקראו את הספר שימו לב לשמות, יש להן משקל בסיפור הזה.

לטעימה מעט מהשפה והתובנות... עמוד 281: "זה טוב לבכות, אדיבה," אמא ממלמלת, "זה יותר טוב מאשר לשמור את כל הדמעות בתוך הלב. בסוף הוא מתפוצץ הלב, מרוב דמעות... ותראי... תראי כמה זה מדויק..." ואמה מקריאה לה את הציטוט של ויטמן המופיע מתחת לטבלת התאריכים של חודש תשרי: "תהילתנו אינה נמדדת באי-יכולתנו ליפול, כי אם ביכולתנו לקום לאחר הנפילה." ונאנחת, "זה מדויק, לא? זה באמת מדויק... אדיבה'לה אבל למה את נראית לי מודאגת לא ענית לי." ...

איריס כותבת מהלב זה מורגש בכתיבתה. תמצאו בסיפור הזה עונג צרוף, עומק, והוא בהחלט חודר לנשמה, והופך קרביים בלא מעט תחנות.

הכתיבה עשירה, גבוהה, נוקבת, רוויה בתובנות לחיים עם תיאורים מקסימים של נופי חיפה, עד כדי כך, שלפעמים הייתה לי הרגשה, שאני עצמי מטיילת בחיפה בשנות השמונים.

ספוילר: באחת השיחות בין זוהרה ליגאל, מוזכרים קווי הדמיון בין הנשיאים לינקולן וקנדי כגון: מועד השבעתם, אובדן הבנים, שמות המזכירות, הסגנים ומועד ההתנקשות בחייהם. נעיצת הקטע הנוכחי על צירוף המקרים, נחמד ידוע אך לא מקורי...

למרות שהעלילה לא חסינה מחסרונות, לעיתים מצאתי בה עודף תיאורים שעלולים להתיש, או מאידך גיסא, הידוק יתר לצד חוסר אהבתי...

את ספריה הקודמים של איריס "מכתוב" ו"דושינקא, נשמה" שזכו לפרסים, והיו מועמדים לפרס "ספיר", טרם הספיקותי לקרוא. בזכות הספר הנוכחי ארצה לקרוא גם אותם.

ועוד משהו קטן לפינאלה ולמחשבה: הנובלה הזו מתחילה באבק ומסתיימת ביורה... תחשבו על הסימליות.

לדעתי, הספר הנוכחי מצטרף לעוד כמה ספרים מצוינים ומשובחים שקראתי השנה. עבורי "גלבי" מהווה ציון דרך, לסיומה של שנת 2015 , שמפנה את מקומה ל-2016 הבאה עלינו לטובה.

"לא תשכח" זה לא זכור, "לא תשכח" ו"זכור" הם מונחים שונים... תחשבו על כך...
גם בספר הזה "האדם מתכנן ואלוהים צוחק"...
תיהנו.
לי יניני

נ"ב: אני קראתי את הספר כ"ספר לבן" אתם כבר תקראו את הספר עם הכריכה... תיהנו

לא סיימתי. נושא שקשה לי. אמנם כתבתי קודם במקום אחר ש ספרות ישראלית זה מעולה וגם ספרות נשית. באמת ניסיתי. קראתי עד עמוד 95, וזה היה מזמן, נו במשך השנה + האחרונה, האמת שנה עמוסה בספרים, אחלה מנוחה לגופנפש נשמה לקרוא ספרים. גם מהסוג הזה, אולי גם סוג של בריחה מהדברים ש... ולא אפרט כאן, אני כבר מלא זמן נימנעת מלכתוב את ה 3 נקודות האלו בכל מקום, צ'אטים בווטסאפ? והחלטתי לכתוב כאן גם עכשיו. ה 17 ביקורות שנכתבו עד עכשיו ממש אוהדות את הספר. יש 57 הצעות מכירה אז מעריצה את כול הקוראים והעוסקים בספר הזה, עד כדי קנאה. סך הכול הנושא הוא וואחד טראומה בחברה הישראלית שלנו שאינלי שמצ איך נתגבר עליה כולנו וכול אחד מאיתנו ממשיך לחיות את חייו בדרך ובצורה הכי טובה שהוא יכול כאינדבידואל ויש הרבה שמתאחדים לסוגים שונים של שבטים שאינם כבר מה שפעם היה שבט משפחתי עדתי מוצאי העובדה היא שאני הקמתי משפחה עם מישהו ממוצא אחר משלי והבת שלי הקימה משפחה עם מישהו ממוצא אחר למוצא המעורב שלה. דרכי שלי להתעלות מעבר לקיבוצ גלויות ולכור היתוך שנוצר כאן. בהצלחה לכולנו. שאו ברכה וראו טוב.
חמישי שמח. סופ"ש קמרפא מבורך. 08-12-2022 09:00 והמון תודה רבה לכם, וגם עמכם הסליחה והתנצלותי שלא צלחתי את הספר עד סופו.

1/3 מהספר מאחוריי ו2/3 עוד לפני- וישאר לפני.
נדירים הרגעים בהם אני מחליטה לקום באמצע ולהחליט שזהו, נגמר לי מהספר ואני מחליטה להפסיק אותו באמצע.
בהתחלה מאוד התלהבתי ואף התרגשתי לקרוא על ספר שמספר על חטיפת ילדי תימן, הייתי סקרנית לראות לאן העלילה תקח אותי.
מצאתי את עצמי נכנסת לעלילה שקופצת בזמנים, פרטים רבים וקטנים שזורים לאורך הסיפור ואני פשוט לא נהנית.

לא ממליצה, משעמם (אלא אם כן יש לכם הרבהה סבלנות, לי לפחות- היא נגמרה).

הספרות הישראלית במיטבה! ממליצה בחום לקרוא את הספר המצויין הזה! זהו אחד הספרים הכי טובים שקראתי בשנת 2015. קיבלתי אותו כספר לבן מידיעות אחרונות והשבוע הוא כבר בחנויות.
נשביתי בכתיבה היפהפיה, הקולחת והעשירה. הספר מעניין ונוגע בעיקר בשני נושאים מאד כואבים וחשובים: פרשת חטיפת ילדי תימן וניצולי השואה.
שתי גיבורות ראשיות בספר: זוהרה ואדיבה. הן חברות טובות מילדות.
זוהרה היא עורכת דין, גרושה עם ילד בן שבע. הוריה עלו מתימן. אחותה נחטפה במעברה מייד לאחר שנולדה. כל חייה של זוהרה סבבו סביב פרשת ההיעלמות של אחותה והיא מחליטה לצאת למסע חיפושים בעזרתו של החוקר הפרטי, יגאל.
אדיבה, חברתה הטובה ביותר מאז שעלתה לארץ, היא בת לניצולי שואה. אחיה נהרג במלחמת יום הכיפורים וגם חייה לא קלים. האבל והשכול סובב אותה. במשפחתה יש סודות. אמה לא שיתפה אותה בזוועות שעברה במחנות. רק אחיה ידע. לאט לאט היא קולטת רמזים ומגלה את הסוד הנורא של אמה.
העלילה נעה בין שתי הגיבורות, בין הווה לעתיד, מסוף שנות החמישים ועד תחילת שנות השמונים.
קל מאד להזדהות עם זוהרה ואדיבה. יש תיאורים מצמררים של קורות אמה של זוהרה בשואה, פרשת חטיפת ילדי תימן המזעזעת והבלתי נתפסת ומכירת הילדים למשפחות אשכנזיות בטענה שהילדים נפטרו, קטעים מרגשים מזילי דמעות. הספר עוסק גם בפער העדתי בין אשכנזים למזרחים.
בהמשך זוהרה לומדת להכיר את יגאל השתקן שנפתח אליה לאט לאט ומספר לה את סיפור חייו העצוב.
יש המון רמזים קטנים במהלך הסיפור ובסופו מגלים איך הם קשורים זה לזה ונסגרים יפה.
הצטערתי שהספר הסתיים, הייתי מאד שמחה לדעת את המשך ההתפתחויות וקורות הגיבורות.
ממליצה בחום! ספר אנושי ומרגש מאד!

ג ל ב י – איריס אליה כהן

כבר בתחילת הקריאה שמחתי להיווכח כי הסופרת הרימה את הכפפה לכתיבת הנושא העלום ביותר במדינת ישראל במשך כיובל שנים, ואשר עד היום טרם פורסם לציבור הרחב פיתרון התעלומה.
מדובר על נושא כואב למדי - "חטיפת ילדי תימן ובני עדות המזרח מקום המדינה ועד אמצע שנות החמישים." כפי שמציינת הסופרת, למעלה משמונה מאות ילדים נעלמו, בלעה אותם האדמה. נלקחו בבוקר בריאים לבית החולים ולמחרת, כאשר הגיעו ההורים לבקר, הודיעו להם כי הילד או הילדה מתו. עשרות שנים נשאו המשפחות את כאבם המר. המתינו תוך חיפוש, בירור, הליכה שוב לבית החולים ושאלות לכל מי שרק יכול להמציא להם קרן אור אחת. על כל אלה לא קיבלו מענה ולא העלו דבר בחכתם. הם נשאו אתם את הכאב והגעגועים, לעיתים, עד קברם.
טבעי בעיני שאקרא בשקיקה את הספר על מנת לגלות שמץ של מידע, משהו, גרגר קטן מסוד גדול, אך לצערי הסופרת לא חידשה לי מאומה. לא חידשה דבר מכל מה ש"ידענו" עד כה. והאמת ניתנת להאמר, כי לא ידענו דבר בעבר וכיום המצב אינו שונה. בספרה משתמשת הסופרת בבלש כדי שאולי דרכו תימצא אחותה התאומה שנעלמה, אך לצערי אין חשיפת מידע על ידי הבלש מסיבת "סודיות". מאחר והנושא הוגדר על ידי הממשלה כ"סודי" ואין אפשרות לגשת למסמכים, הסתתר הבלש בספר מאחרי סיבה זו, וחבל.
הסופרת מספרת לנו בעיקר על שתי משפחות. אחת, היא המשפחה התימנית שלה נעלמה האחות תאומה לבתם. והשנייה, משפחה אשכנזית שהילדות חברות מילדות ונשארו בקשר כל השנים. על הסיבה הנוספת תקראו בספר. הסופרת מחלקת את העלילה לתקופות, משנת 1959 ועד 1983, תוך שהיא עוברת מתקופה לתקופה ללא סדר כרונולוגי, מספרת על כל משפחה וחוזר חלילה.
אהבתי לחזור אחורה לבית הספר העממי ולהווי אותה תקופה. הסופרת מספרת לנו על לכידת אייכמן ומשפטו בישראל בתחילת שנות השישים. מחזירה אותנו לימי השואה לסבל היהודים במחנות, בהם הייתה גם אם המשפחה האשכנזית. אהבתי את הדמות של האימא במשפחה האשכנזית המתבטא בחוש ההומור הגלותי המתובל באידיש ובאופן הדיבור שלה. משפטים ארוכים שיכולים לכלול את מצבה הנפשי העגום, הוראות ליד השולחן, לחזור למצבה ולחנך את הבן. כל זה ללא אתנחתא כלל:
..."אדיבה מה את חושבת שיש לי כוח לטפל בכל המשפחה חסר לי צרות משלי ותרחיקי את הכוס מקצה השולחן עוד רגע היא תיפול ותתנפץ אוי אלוהים למה זה מגיע לי מה עשיתי שזה מגיע לי בן עמי אומרים תודה כשקמים מהשולחן..."
זה ספרה השלישי של הסופרת – "מכתוב" שזכה בפרסי שרת התרבות ורמת-גן "ו"דושינקא, נשמה" אשר היה מועמד לפרס ספיר.

הכתיבה של איריס היא כתיבה עשירה , היא לא חוסכת בתיאורים, אנלוגיות ושפה שלפעמים היא על גבול השירה ואני מאד אוהבת את זה. עבורי כאשר ספר כתוב טוב זה הדבר הכי משמעותי בספר. בתור חיפאית היה נהדר לקרוא על העיר המוכרת לי , כולל תיאור מקומות מסוימים כמו קולנוע ארמון, החוף השקט, הדר הכרמל ועוד.
איריס יודעת לספר סיפור, אני מאד התחברתי לדמותו של בן עמי, לא זכור לי ספר שקראתי על מישהו שנפל במלחמה והאובדן שלו, החוסר שלו מובא בצורה כל כך חיה ואמיתית, היא ממחישה כל כך חזק את הדבר הנורא הזה של בחור מקסים שחייו נגדעו באיבם. דמעתי ביחד עם אדיבה את האובדן של אחיה שהיתה כל כך קשורה אליו , גם בגלל הקושי שלה להתחבר להוריה אשר ניצלו מהתופת של השואה ונשארו עצובים וכואבים כל חייהם.
הקשר שקורה בין זוהרה ויגאל גם הוא תפס אותי וחכיתי בשקיקה לכל התפתחות בו.
לקראת הסוף כאשר הגיעה סיפורה של אמא של אדיבה על תקופת היותה במחנה רכוז היתה לי תחושה שזה יותר מדי לספר אחד. הפתגם שאומר "תפסת מרובה לא תפסת" נכון גם כאן ואני חושבת כי פרשת ילדי תימן, סיפור נפילתו של בן עמי, הקשרים בין אדיבה לאימה, הסיפור של יגאל, הקשר בין יגאל לזוהרה זה די והותר לספר אחד.
ומצד שני יפה שהשאירה הסופרת את המפגש בין בטי לזוהרה , ואת ההודעה לאמה של זוהרה מחוץ לדפי הספר.
לסיכום אומר כי הספר מקסים בעיני, נהניתי לקרוא, וממליצה עליו בחום.

הסופרת מיטיבה לשזור שני נושאים שכביכול אין ביניהם שום קשר: השואה וחטיפת ילדי תימן.
שתי ילדות, החברות הכי טובות, זוהרה ואדיבה, תימניה ואשכנזיה. הסיפור מלווה את שתיהן. הראשונה, שתאומתה נחטפה מן המעברה והוריה מעולם לא התגברו על כך ולא הפסיקו לחפשה. היעדרותה מאוד נוכחת בחייה של זוהרה ומהווה חלק משמעותי מחייה.
השניה, שגדלה עם הורים ניצולי שואה שסירבו לספר מאומה ממה שעבר עליהם. כיצד הדבר משפיע על היחסים במשפחה? הסקרנות להבין את ההתנהגויות המוזרות, קשר אמא-בת.
יש בספר קטעים כ"כ נוגעים ללב שהוא ממש מתכווץ מכאב.
הספר נע בין שני הסיפורים, בין עבר להווה. תיאור הילדות של השתיים בחיפה, ההווי הביתי בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים ועד שנות השמונים.
ספר מאוד מרגש ונוגע ללב, ממליצה בחום.

ציפיתי להרבה יותר:( אבל קיבלתי רומן למשרתות.
הסיפור סביר אבל מסופר בטרחנות רבה ובכניסה לפרטים רבים ומיותרים, לדעתי. כנראה הפרטים נועדו להכניס את הקוראת לאוירה של שנות השמונים או השישים, אני מצאתי אותם מעייפים.