קראתי את הספר הזה מתוך הכרח. הכרחתי את עצמי להתיישב ולקרוא אותו, התחמקתי מקריאתו, היה לי ממש קשה לקרוא אותו. קראתי אותו מוקדם יותר בחופש הזה ועיינתי בחלקים ממנו שוב היום.
אני לא קוראת ספרים של דבורה עומר מבחירה כבר די הרבה זמן. זה לא כי יש לי משהו נגד הספרים שלה, להיפך, אני דווקא זוכרת לה חסד ילדות כי קראתי ספרים שלה כשרק התחלתי לקרוא. הספר האחרון שלה שקראתי היה "אני אתגבר".
אז התיישבתי וקראתי את הספר הזה. יש לי כמה הערות עליו.
ההערה הראשונה היא שהוא מאוד חינוכי. הוא מספר על הפלמ"ח ופעולותיו בימי המנדט הבריטי. עכשיו, היסטוריה יבשה יכולה להיות קצת משעממת לפעמים (אל תסתכלו עליי ככה! אני חובבת היסטוריה! זה אחד המקצועות האהובים עליי!), אז דבורה עומר מספרת לנו על התקופה מנקודת מבט אישית - נקודת המבט של זהרה לביטוב, צעירה בת 19 בתחילת הספר, מגויסת צעירה שמשתתפת בפעולה הראשונה שלה עם הבחורים: ליל הגשרים.
אני לא מספרת פה שום דבר שלא כתוב בתקציר: על רקע פעולות הפלמ"ח מתואר סיפור אהבתם המיוחד של זהרה ושמוליק. לפני שאתם הולכים לשים את הספר על מדף ספרי הנוער ולנעול אותו יפה ככה שהמתבגרים שלכם לא ימצאו אותו, תנו לי להרגיע אתכם: גם סיפור האהבה מאוד חינוכי. מה זאת אומרת? יש בו בדיוק מספיק נשיקות כדי שתבינו שזהרה ושמוליק הם זוג, לא יותר מהדרוש, המינימום ההכרחי.
ההערה השנייה נוגעת לכתיבה. זה ספר ישן, הוא הודפס לראשונה ב-1980. אני רגילה לקרוא תרגום ישנים (היום פחות, אבל הייתי קוראת הרבה כאלה כשהייתי קטנה יותר.), אני רגילה לסלנג מיושן, אני רגילה לעברית ישנה, אני רגילה לכל מה שנראה לנו היום מיושן. באמת שאני רגילה. לפעמים נמאס לי ואני פשוט מחכה שייצא תרגום חדש שיתקן את שהתרגום הישן מעוות ומשנה. הצרה היא שכאן אין "תרגום חדש", כי זה המקור. אף אחד לא יישב לכתוב את הספר הזה מחדש בעברית מודרנית.
מילא, את זה אי אפשר לשנות וזה גם חלק מהקסם של הספר לפעמים, אם כי לפעמים זה מעיק.
יש בספר מעט תיאורים של נוף או אווירה. יש הרבה תיאורים של קפיצות, ריצות, אימוני פלמ"ח. משהו לא מאוזן. ניסיתי למקם לעצמי את הדברים ("הנה, הם מתאמנים בעין-חרוד, וההורים שלה גרים ברחובות, וההם גרים בירושלים...") ונתקעתי קצת.
וההערה השלישית היא בעצם הביקורת שלי על הספר.
אני לא ממש התחברתי לרוב הספר הזה (לקראת הסוף כן הצלחתי "לעלות על הגל" והסיפור דיבר אליי.). לדעתי הוא די בינוני. מה שדבורה עומר יודעת לעשות היא עושה טוב מאוד: רוח של אהבת המולדת, קפיצה לתקופה בהיסטוריה שהשפיעה על כולנו. אבל כל השאר - דמויות, עלילה ועוד מרכיבים הכרחיים - קצת צולעים. זהרה היא דמות טובה, וזה מעולה כי בה מתמקד הספר. המחשבות שלה מעניינות, עמוקות-במידה. חוץ מזה, נוצרה אצלי התחושה שסיפור האהבה הוא רק מסיכה, "עלילה" כי צריך משהו כדי להציג את הרוח הפלמ"חניקית. לא כל כך אהבתי את החלק הראשון של הספר, אבל בערך מהאמצע התחלתי ליהנות מזהרה כדמות עצמאית ומיוחדת.
אהבתי את חלקו האחרון של הספר, במיוחד את סופו המרגש עד-סף-דמעות-אבל-בלי-בכי-של-ממש. אם אתם רוצים לקרוא את הספר, אתם יכולים לקרוא אותו 30 עמודים כן-30 עמודים לא.
בתור קוראת, אני מעניקה לעצמי את שתי הזכויות הבסיסיות הבאות:
1. לקרוא את הספר באיזה סדר שבא לי (כולל החל מהסוף או מהאמצע. התחלה היא רק שם.), וכן, גם להציץ בסוף באמצע הקריאה.
2. לדלג. קצת קשה לי עם זה, אבל אני עושה את זה לפעמים.
אתם יודעים מה? בתוך גל של ספרי נוער טובים יותר ופחות, אולי כדאי לקרוא לפעמים איזה ספר כזה שמדיף ניחוח נושן, פשוט כדי ליהנות מהשינוי בתקופה, בזמן, בגישה.
ולסיום אני רוצה להתייחס לקטע שכותבת דבורה עומר בסוף הספר, פסקה אחת של הסבר, מתוכה בחרתי לצטט משפט אחד:
"...למה? הירהרתי בקול. באמת למה? לא אני ממציאה את סיפוריי, החיים גוזרים עליהם. וכך גם סיפור זה. פרשה הלקוחה מן החיים. [...] כל מה שיכולתי לעשות בסיפורי הוא לנסות להציל אותם מן השיכחה. מן החידלון."
צינזרתי חלק באמצע שיכול להיחשב קלקלן. בפסקה קצרה זו מספקת לנו עומר הסבר למה שניסתה לעשות בספר: להנציח את הצעירים הללו, שאהבו את הארץ והחיים, לנסות להציל אותם מהשחיקה שמביא איתו הזמן.
אני חושבת שבמשימה זו דבורה עומר הצליחה. מילים, ככלות הכל, חיות הרבה אחרי שהאנשים שכתבו אותן הולכים לעולמם (עומר נפטרה לאחרונה.). כך יישארו זהרה ושמוליק מזכרת מהתקופה ההיא למי שיאזור אומץ להתמודד עם סיפור בינוני ברובו, שמספר קצת על אהבה בין אנשים והרבה על אהבה לארץ ולמדינה.
