אני קצת המום למל ריקותו של הדף, כל כך הרבה שנים עברו מאז שניסיתי להביע את דעתי בכתיבה שאני מרגיש שאבדה לי היכולת לעשות זאת והדף מאיים, מלגלג עלי מתגרה בי שאנסה, ללא הצלחה, למלאו. והנה אני ממשמש מילים סופר כבר 2 שורות וזועק בהתרסה אל הירח את ניצחוני.
בכל מקרה.... החצי השני, הרבה הרבה זמן לא קראתי ספר שהרגשתי חייב לכתוב עליו (למען האמת רק רציתי לקרוא מה אמרו עליו אחרים ושגיליתי את יתמותו הסימנייתית הרגשתי צורך בלתי ניתן לשליטה לאמץ אותו ולגדלו כשלי)
אם אצטרך לתאר את הספר במשפט אחד הוא יהיה "לידתה של המטה" פיליפ רות חושף כאן כל כך הרבה מנבכי נפשו מחשבתו, עולמו הספרותי הדרך שבה הוא כותב ונכתב, והיצירה עצמה. ספר שמדבר על הספר שמדבר כל הספר. משהו שהטלוויזיה מאז אימצה אבל כמו תמיד הספרים עושים את זה כל כך יותר טוב.
ציווי הכתיבה, מחלת הכתיבה שהופיעה בסופר הצללים ולא הרפתה מנתן זה 20 שנים עדיין משתוללת בגיבורינו והורסת את יחסיו עם משפחתו עם אהובותיו ועם עצמו. אבל נתן (שזה ספרו האחרון) ופיליפ רות (שזמן מועט לאחר מכן נעלם מתוך ספריו והפך להיות צופה המתבונן בטרגדיות של אחרים כמו שהוא מאחל לעצמו בדפי הספר) הולך ונרפא, חולם על חיים אחרים, אלוהי הספרות לא מפתה אותו ברוך אלא רודה בו בחוסר רחמים. ונתן מדמיין בריחה מתוך חייו, בריחה שפיליפ רות יממש בספריו המאוחרים יותר.
כל כך הרבה יופי, חוכמה, חדות הבחנה ותחכום יש בספר הזה. כל כך הרבה ספרות. עונג הספרות, חופש הספרות, יצירתיות הספרות, מקוריות הספרות, זהו ספר על הספרות קודם כל על פיליפ רות לאחר מכן ולבסוף על העלילה החידתית ופריכה מידי שבה הוא עוסק. ספר חד פעמי שלא דומה לשום דבר אחר והוא פשוט תענוג, ולא יכולתי להשאיר אותו ביתמותו (כל כך לא יכולתי שנרשמתי לאתר במיוחד).
זהו נראה לי..... אני מגה נבוך מרגיש ממש מטופש וכל מילה בביקורת נשמעת לי ילדותי ולא מובנת.... נו שיהיה אז עוד ביקורת ילדותית ולא מובנת לא היחידה אני מניח :)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
