לפני 3 וחצי שנים

****

אח שלי היה בערך בגילי.
נכנסת לחדר שלו, שמסריח בחריפות מאלכוהול. עשן של סיגריות.
זיכרונות מציפים אותי במערבולות חזקות. לפני כמה ימים הוא חזר שיכור מת, היה ברור שהוא לא יזכור איך הוא חזר הביתה. לפני יומיים הוא בא אליי בלילה למיטה. חבשתי לו את הידיים. יש לי סחרחורת כשאני נזכרת בעומק, בכמות הדם.
אתמול התעוררתי בכאב. מהסוג שלא נגמר. הלכתי לחדר שלו. שוב, סיוטים. הוא משך אותי אליו. מחבק. רועדת, נצמדת. השמיכה הייתה מלוכלכת וספוגת זיעה, אבל אני נצמדתי אליה, מנסה להירגע.
ואז אי אפשר לישון, מדליקים ב-4 את האור החזק מדי. מה עושים. אין כוח לצאת לסיבוב. גם לים לא. אח שלי מסיט את הוילון, פותח את החלון. קר. רוח חזקה. לא יוצאים. מדליק סיגריה ושואף חזק, מכווץ את השפתיים מסביב. מופיעות הגומות שלו בלחיים, שמחזירות אותו לרגעים למה שהוא באמת, נער מתבגר. קצת ילד.
הוא מסיים את הסיגריה ולוקח לידיים את הספר הכסוף. הקייטנה של קנלר. הכרתי את השם. אח שלי קורא אתגר קרת כל הזמן. הוא לא מפסיק להגיד שהסגנון שלו אחיד מדי, שהוא הקלישאה של עצמו, מה לא. אבל תמיד קורא אותו.
"הם כולם כאלה מין אורחים לרגע. נשארים רק יום וחוזרים חזרה לגיהינום". הוא קורא לי, ואני לא בדיוק מבינה אבל גאה שהוא משתף אותי במשהו כזה, שהוא כל כך פרטי, וכל כך שלו.
לא ישנו עוד באותו הלילה. הוא קרא לי סיפורים. הקול שלו היה צרוד מעישון ומחוסר שינה. העיניים קצת אדומות. בשיער מבולגן ובמחשבות גועשות הגעתי לעולם סוריאליסטי. דרך הידיים החשופות, המצולקות, של אחי שמעתי על הקייטנה של קנלר, על מין עולם של אנשים אחרי שגמרו בהתאבדות. ושמעתי על הנהג אוטובוס. בסוף כיבינו את המנורה, היה כבר אור בחוץ. נרדמנו, בלי חלומות.
זה היה המפגש הראשון שלי עם אתגר קרת, ברגעים האינטימיים ביותר שלי. חולשות, פחדים, כמיהות ותקוות. בלילות הבאים עשינו את זה שוב לפעמים, מתנחמים לרגעים ונפצעים לעיתים, נמשכים אל השפה הישירה של אתגר קרת, אל הממשיות שבדברים. לא מחפשים סב-טקסט, שותקים. מחייכים קצת יחד אל הדבר האמיתי שמצאנו. בלי לתת את הכל, כי לפעמים חלק מספיק, גם.

****

ספר מעולה. ארבעה סיפורים קצרים ועוד נובלה ארוכה יותר של אתגר קרת. הסיפור הטוב ביותר בקובץ, לדעתי, הוא "הג'ננה של נמרוד". סיפור על חבורה של שלושה חברים, שאחד מהם מתאבד. השניים האחרים משמרים את זכר חברם, מרצון או שלא. סיפור יפהפה, מיוחד, שרק קרת יכול היה לכתוב. הייתי רוצה לקרוא רומן על החברים האלה.
בקיצור, כיאה לביקורת שעוסקת בקרת, אני לא ארחיב. בדומה ליצירות אחרות שלו מתחילת הקריירה, גם הספר הזה הוא נפלא ומומלץ מאוד לקריאה.

זה הספר הראשון של אתגר קרת שאני קורא.
אוסף של סיפורים קצרים. חלקם מובנים יותר, חלקם פחות.
כל סיפור הסתיים בהרגשה שחסר לי סוף או פרטים נוספים בסיפורים.
אהבתי מאוד את הסיפור האחרון, עם הקייטנה.
הספר העביר שעתיים בכיף.

הספר עוסק בחיים של לאחר המוות. מה קורה כאשר מתאבדים. הגיבור, לאחר שלקח את חייו עובר לעולם הבא. שהוא מאד דומה לעולם שלנו עם טיפה הבדלים מינורים. וזהו. אין הרבה מה לומר מעבר כי באמת שלא קורה שום דבר מיוחד בספר. אם לא העובדה שהספר משתדל לתת הרגשה שאנו נמצאים במקום מיסטי ומיוחד בעולם החדש שום דבר לא ממש קורה. הכתיבה שטחית ולא ממש מרשימה. הגיבור עובר מאין מסע אבל גם הוא לא ממש מעניין. הדמויות רדודות ויש הרגשה שלפעמים השפה מאד ילדותית. מהכרותי עם הסופר זה פשוט סגנון הכתיבה שבו הוא משתמש.

אנסה לא לקטול את הספר לגמרי אך לא אהבתי.
יש לי תחושה שהספר היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח אם רק היה מושקע טיפה יותר מאמץ לספר סיפור בעל תוכן ולא סתם חוט עלילה עם דמויות שאין איתם כל הזדהות ולבסוף הספר נגמר ללא שום סיום משמעותי.

הרעיון דווקא מאד מקורי ואני מעריך את הכישורים של אתגר קרת. אבל הספר לא עניין אותי.
ומכיוון שזה הספר השלישי שלו שאני קורא אני כבר מכיר את הסגנון והשפה שלו. לא מרשים אבל חבל מאד על יכולות מבוזבזות של אדם מאד מוכשר. (קרת). ספר בסדר ולא יותר. נקודות בונוס על המקוריות ונקודות מינוס על ההחמצה.

ולחשוב שעצרתי את סאראמאגו בשביל לקרוא את הקשקוש בלבוש הזה... כבר בפרק הראשון של "מוות לסירוגין" סאראמאגו הצליח להקסים אותי בכתיבתו, כתיבה שנונה, רהוטה, הומוריסטית ומיוחדת.
אני באמת לא יודע למה עצרתי את הקריאה... אולי מאחר וקיבלתי כל כך הרבה המלצות על קרת ואיזה קול קטן שהדהד לי בראש ואמר לי שהגיע הזמן לקרוא אותו כדי להבין על מה כל המהומה, "מה אכפת לך? ספר קצרצר". תהרגו אותי! לא הבנתי.

במעמד זה אני אשמח להאשים את אותם חברים שהמליצו לי על הספר ועל אתגר קרת בפרט: מאי, אוהד וסיוון. לא יפה, לא יפה בכלל.

ובכל זאת נשאלת השאלה למה המשכתי לקרוא, למה לא עצרתי? הרי אם כבר מלכתחילה לא התחברתי לסגנון הכתיבה למה חשבתי שיחול שינוי לטובה? אני לא בטוח, תכלס לא היתה לי סיבה לחשוב כך.
סיפורים שמשלבים קצת פנטזיה עם ראליזם, על נושאים של מוות, העולם הבא, התאבדות, שאלת הקיום וחיפוש אחר משמעות גם בעולמות הבאים, אלוהים... חלק מהרעיונות יפים בעלי פוטנציאל וברגעים מסוימים צחקתי, פה ושם. הכתיבה רזה וברובה משעממת. חמישה סיפורים קצרים שמרגישים כאילו ונתלשו ממחברת של ילד בן 14 שכותב להנאתו כדי להעביר את הזמן בשיעור תנך שלא נגמר, לא מוצלח. אהבתי את הכריכה, כדאי לציין.

מצד אחד, רציתי לאהוב ולהתחבר ואנלא מופתע שלא כך קרה. מצד שני סאגת קרת הגיעה לקיצה, בשעה טובה, ואפשר לחזור לסאראמאגו הנהדר ולספרות קצת יותר מאתגרת ומעניינת.

אתגר קרת הוא אמן הקומפקטיות. ב"קייטנה של קנלר", שהוא יותר קסם מאשר אוסף סיפורים, נמצא קרת במיטבו.
אלו סיפורים מופרעים שמתקיימים על סף המציאות - עם רגל אחת בפנים והשנייה בחוץ, דורכת במחוזות פטנסטיים שאינם שכיחים מספיק בספרות המיינסטרים העברית וחבל. אמנם רמתם לא תמיד אחידה, אבל כש"הקייטנה" נוסקת, היא תופסת גובה. ראויים לציון במיוחד הסיפור "הג'ננה של נמרוד" והנובלה המופתית "הקייטנה של קנלר", עליה ארחיב בהמשך.
קרת כותב בקוצר נשימה אופייני וחולם רחוק. לא תמצאו כאן מונולוגים שייקספירים וגם לא פסקאות עוצרות נשימה על יופיו של הטבע. אז מה כן יש? בעיקר כתיבה תמציתית ויחס מדויק של הומור-רצינות. שימו לב כי דין כתיבה תמציתית אינו כדין כתיבה גרועה. אפילו להפך. הכתיבה מיוחדת במינה וראויה להילקח ברצינות על אף פשטותה. אתגר קרת, כמו תמיד, גודש את הסאה ביצירתיות, כישרון רב וחן שלא ניתן להכחשה. ולמי אכפת אם זה עוד מאותו דבר? אם "צינורות" דומה ל"געגועיי לקיסינג'ר" שדומה ל"קייטנה של קנלר" שמזכיר מאוד את "תקלה בקצה הגלקסיה"? אתגר קרת עושה בהצלחה את מה שהוא עושה הכי טוב כבר שנים ומבקיע גולים פעם אחר פעם במגרש הביתי של דמיונו.
הנובלה על שמה קרוי אוסף זה היא גולת הכותרת. היא מתרחשת בעולם אליו מגיעים כל מי שמתאבד, ומסתבר שהוא לא עד כדי כך שונה מהעולם הרגיל. גיבור הסיפור מוצא עבודה בפיצרייה קמיקזה (אחלה שם) ולאחר מכן יוצא למסע לחיפוש אחר אהובתו שהתאבדה לפניו. על הדרך הוא מוצא את ליהיא, שגם בה הוא מספיק להתאהב. הם מבזבזים את הזמן אחד של השנייה בקייטנה של קנלר, מין פעוטון מופקר למתאבדים, ועסוקים בלחיות ללא משמעות, ללא מוות שנראה באופק, מפוכחים יותר מאי פעם לאחר התאבדות שנראתה בהתחלה כמו הצעד האחרון וכעת נראית כמו עוד מאותו הדבר. זהו סיפור נוגע ללב, ללא הציניות שנהוג לשייך לכתיבתו של קרת.
הסיפורים "שפריץ מהגיהנום" ו"רחם" חלשים משמעותית משאר האוסף, אבל הם קצרים ולא מזיקים. אפשר לדלג.
מומלץ בחום לחסרי סבלנות.

את אתגר קרת אהבתי עוד ממש מזמן, למרות העובדה שמעולם לא סיימתי שום ספר שלו, ואני לפחות באמצע של כל אחד מהם.
אני מאוד מתחבר לסגנון, לכיוון, ולפורמט שבו לרוב הוא כותב, אבל לא בצורה שלמה וארוכה. ככה שאני מתייחס אליו כמו חטיף לעת מצוא.

הקייטנה של קנלר, הוא ספר מעניין (עם כריכה מעניינת), ואני מאוד חלוק לגביו. ההתחלה, לפחות עד החצי של הספר (שהוא גם ככה קצרצר), די מקרטעת, ומרגישה כמו אתגר קרת מתוך שינה. מין מלמול חרישי ומחפף, אבל עדיין אתגר קרת. כן, הסיפורים לא כאלה רעים, אבל עדיין. יכול להיות שאם הם היו בתור מקבץ סיפורים שלם, זה לא היה נרגש, והיה בטל בשישים, אבל פה כל סיפור מקבל זרקור אז...

החצי השני (שמשום מה אני חילקתי את זה ככה, אבל בפועל, החצי השני עם יותר דפים ו), עם הנובלה שעל שמה נקרא הספר, היא היא אתגר קרת המוכר. שפה אירונית, מפורטת, קצרה וקולעת, נוגעת במקומות מעניינים, ומעט פילוסופית.
ה'עלילה' ששטוחה שם בכללה מעניינת; מין עולם, שבו כל מי שמתאבד למטה מגיע אליו. סימני ההתאבדות נשארים על כל אחד (יציאות של קליעים, סימני החבל בצוואר, צלקות), ובגדול הכל מתנהל שם כמו עולם רגיל, רק עם הקונספט של ההבנה שהם בעולם הזה מהסיבה היחידה- שהם התאבדו.
לדעתי הבסיס של זה מוצלח, ואפשר לכתוב על זה אינספור רעיונות, מה שאתגר הצליח לא רע בכלל.
אבל למרות זאת, אולי כי זאת נובלה, חסר בה קצת תבלינים.

לא יודע כמה תפספסו אם לא תקראו את הספר הזה, אבל גם לא יודע מה כלכך תרוויחו ממנו ביחס של 100 עמ' (ולדעתי פחות, אם אתייחס רק לחלק המוצלח), הוא עדיין בסדר.

התלבטתי לגבי מספר הכוכבים, אבל אלך על ארבעה כוכבים, כי למעשה יש בשר להאחז בו, ולא התאכזבתי.

חמוד חמוד חמוד.
ספר קליל שנורא כיף לקרוא. שוב סיפורים הזויים ונהדרים מאת אתגר קרת הישראלי הנהדר. כלכך הרבה דמיון.
סיפור על נהג אוטובוס שרצה להיות אלוהים - מצחיק, נהדר ואפילו אפשר לומר מרגש
הג'ננה של נמרוד - כנראה הסיפור האהוב עליי בינתיים. בעקבות העובדה שאני מכירה כמה אנשים עם בעיות נפשיות נגע בי במיוחד וגרם לי להבין את זה טיפה יותר
שפריץ מהגיהינום - פשוט סיפור כל כך חמוד ומקסים
רחם - מוזר מידי בשבילי. פשוט כל כך הזוי
הקייטנה של קנלר - נהדר. מלא בדמיון וחוש הומור
בסך הכל נהניתי מאוד מהספר ולא יכולתי להפסיק לקרוא היה עצוב לי שנגמר

את "הקייטנה של קנלר" קראתי לפני חצי שנה ומיד התאהבתי בו.
זהו אחד משלושה ספרים של אתגר קרת שיצא לי עד עכשיו לקרוא- לפניו קראתי את "פתאום דפיקה בדלת" ואחריו את "אניהו" ולפי דעתי זהו ללא ספק הספר הטוב ביותר שלו.
יש לקרת יכולת מופלאה לספר סיפורים די סתמיים לכאורה ששובים אותך מיד, וככל שאתה מתעמק בהם אתה מבין כמה מלאכת מחשבת יש בכל סיפור וסיפור.
הסיפור שהכי אהבת בספר הוא הרומן הקצר "הקייטנה של קנלר" שעל שמו נקרא הספר. הוא יותר ארוך מכל הסיפורים של קרת, גם בספר הזה וגם בספרים האחרים.
הוא מספר על עולם שרק מי שמתאבד מגיע עליו ועל החיפוש התמידי אחר אושר ומשמעות לחיים שלא נפסק לעולם, גם לא בעולמות אחרים/מקבילים לשלנו.
ספר קליל ופשוט לקריאה, שאי אפשר לניח מהיד לשנייה. מקסים, מעניין ופשוט נוגע ללב!
אני אהבתי אותו מאוד, מקווה שגם אתם...