אודה על האמת, מעולם לא נהניתי כל כך מספר כל כך גרוע. או קיבלתי כל כך הרבה השראה.
כשקראתי את הספר הייתי צעיר ונלהב וקל להשפעה; בדיוק עזבתי את הישיבה שלי, וחיפשתי אידיאולוגיות זרות לאורן אוכל ללכת. הייתי צמא למוסר אחר, שונה.
והנה בא הספר הזה, הספר שהעז לומר "כן" לכל קלישאה וקלישאה של הדת על החילוניות. ספר שהוא תמצית מזוקקת וקיצונית של הנאורות של המאה 18 במיטבה. ספר שיש בו קריאה נועזת לחירות האדם מהשפלת השיעבוד למוסר האלוהי, ספר בו מותקפים כל חלקי נפש האדם שאינם ההיגיון שלו כתעתועים פסיכולוגיים משובשים. ספר שגורס שיש בדיוק אמת אחת, והיא מחייבת ובלתי משתנה ונצחית, וכל מי שלוחם בה הוא טיפש, רשע מרושע או מולך שולל בידי רשעים. פשטנותו של הספר קסמה לי אז, גם אם אינה קוסמת לי היום, והעניקה לי חווית קריאה נדירה בעוצמתה. חשתי שאני מחזיק את השמש בתוך הלב שלי- לא, בתוך הראש שלי. מעולם לא נתן לי ספר כל כך הרבה.
למה, אם כן, אני סבור שהוא גרוע? ובכן, זה באמת רק עניין של התבוננות פשוטה. הדמויות בו שטוחות וקלישאתיות לחלוטין ברובן הגדול, אין בהן מאבקים אמיתיים או ניסיונות להכרעה בין עקרונות מוסריים מתחרים. הדבר הקרוב ביותר למאבק מוסרי אמיתי שאני רואה שם הוא נסיונותיו של ד'אנקוניה להשלים עם פרידתו מדאגני טגארט, ראשית באופן זמני ולאחר מכן לנצח. כל מאבק מעבר לזה הוא רק כניעה לעקרונות סנטימנטליים נוגדי היגיון, או ניצחון עליהם והצטרפות להיגיון (ועל כן גם לתושבי עמק גאלט). וכן, אני מתכוון פה בראש ובראשונה להתלבטות של דאגני אם לחזור מעמק גאלט להציל את טרנסקונטיננטל, אבל גם להתלבטויותיו של רוברט סטדלר ולכל התחבטות שקיימת בראשו של רירדן.
תיאורי הנוף בסדר, והנימה- בשבילי- היא עדיין מחשמלת ומלאה בביטחון. להיכנס לספר הזה שוב אחרי כל כך הרבה זמן זה כמו להיכנס ליקום אחר, בו ישנם טוב ורע אוניברסליים, בו כל מי שטוב בוחר בטוב וכל מי שרע בוחר ברע; כל הרעים מושחתים ומרושעים מעבר לכל דמיון, רודפים רוע בשם הרוע, וכל הטובים הם בני אדם מושלמים גופנית ונפשית, מכונות מושלמות ברציונליות ובעוצמה נפשית וגופנית.
מעל הכל זה ספר ניטשיאני, כמעט הייתי אומר נאצי- אלא שאין בו גזענות, ואין לאומנות. רק תפיסת האוברמענטש (זה שנולד כזה, כידוע. אין תשובה בעולם. ווסלי מאוץ' לעולם לא יוכל להיתקן) כגיבורה המוחלט והבלתי מעורער- או ניתן להשחתה- של האנושות.
לסיכום אומר שבקצרה, הספר מומלץ ולו רק כדי להיחשף לכתיבה נאיבית לחלוטין כשהיא נעשית בכישרון רב מאוד, למניפסט פוליטי ופילוסופי בוטה וחסר עידון שנכתב באופן טוב למדי.

ספר מעולה! ממש אהבתי.
הספר הוא עלילתי, מתרחש בארצות הברית, ובו נוצר מתח בין 2 תפיסות כלכליות, שבהכללה אפשר לקרוא להן 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם', או 'תפיסה אישית' ו'תפיסה חברתית'. אנשי התפיסה החברתית מתחילים להשתלט על ארצות הברית, ולדחוק את אנשי התעשיה לפינה, למרות שבעצם האנשים הללו הם אלה שמחזיקים את המדינה ואת האנשים היותר חלשים.
ואז קורה דבר מעניין. אנשי התעשיה מתחילים להיעלם אחד אחרי השני, לעזוב את המפעלים שלהם ולהיעלם. זה מוביל לכאוס הולך וגובר בארצות הברית, ובשלב מסויים מסתבר שיש איש אחד שעומד מאחורי המהלך הזה. המטרה שלו והפילוסופיה שלו היא זו שהספר עומד עליה ומוביל אליה.

המטרה שלו היא לעצור את מנועי העולם, והפילוסופיה שלו היא שאדם הוא שלם, תואם גוף ונפש. ואין הצדקה לאשמה כלשהי על עבודתו, יצרנותו, שכלו, גופו ורצונותיו. וכך, אדם שמייצר משהו בכח שכלו וידיו, אין הצדקה להאשים אותו על כך שהוא לא מוותר יותר מעצמו לאחרים. יש עוד כל מיני פרטים בפילוסופיה שמתחברים לתיאוריה בנושא כסף, תאוות, רצון, כשרונות, סגולות נפש. זה מופיע בפירוט רב, וקל להבין את ההגיון העומד מאחורי התפיסה.

הכתיבה מעניינת, התיאורים יפים ומעוררי עניין, יש פעמים שהם ארוכים מעט אז אפשר לדלג. מלבד זאת, מעניין לקרוא כל דף ולהבין את העלילה והסיפור.

כמה דברים נוספים:
א. הספר מתאר דיסטופיה. כלומר פסימי, אך עם תקווה כלשהי אחרי שהכל ייגמר.
ב. הדמויות די ברורות ותואמות לתפקיד שלהם בעלילה- הטובים יפים, הרעים פחות יפים, והנייטרלים בלי אופי ותואר. אין כמעט מעבר בין הקבוצות.
לא יכולה שלא להשוות לספר אחר על התמוטטות עולם- לוחמי התמורות. גם שם עולם מתמוטט ועולם חדש קם בסוף הסיפור. אבל שם יש אגדת כנפיים, ותקווה לכל העולם, לא רק ליחידי הסגולה.

לקחתי איתי את חוסר האשמה בנוגע לכשרונות וליכולות שלי, ואת המחשבה התיאורטית, מה יקרה אם מישהו שטוען לשינוי רדיקלי ולא רציונלי בכלל, יישאר בלי מי שמאזן אותו- מי שהוא נלחם בו?

זה אחד מהספרים שגורם לך להרגיש גאווה וכבוד בקריאתם. הכבוד להכיר את הגיגיה ומחשבותיה של הסופרת. גאווה על שום ההתמודדות עם ספר כבד שכזה , הכולל בתוכו הגיגי פילוסופיה אשר חלקם אינם קלים לעיכול. אגב, בטוחה אני שלא תמיד הצלחתי לרדת לעומקם של הדברים כפי שהייתי רוצה. עם זאת הצלחתי להבין את הרובד הסיפורי ועל הדרך להרוויח מעט הגיגי פילוסופיה.
סגנון הכתיבה כולל בתוכו בחלק מהפרקים מעברים חדים בסצנות או דמויות, כך שלא פעם מצאתי את עצמי הולכת קדימה ושוב פוסעת אחורה בקריאה.

דאגני טגרט וג'ימס טגרט הם בעלי הון (אח ואחות), בבעלותם חברת הרכבות טגרט אינטרנשיונל.
הם מעוניינים להגדיל את מס' רכבות הנוסעים, ולהגדיל את מס' המסילות העוברות בארה"ב, קיים מחסור בפלדה. ברקע קיימת אבטלה. העלילה מפגישה אותם עם אילי הון נוספים, יצרנים נוספים .

היופי בעלילה, הינה הבניה על סמך הרציונל לפי עקרונות הפילוסופיה. אט אט היא מכניסה סתירות בתיאוריה בונה את העלילה בהתאם. מדהים בעיני.

אהבתי את השקפת עולמה לגבי תעשיית הכסף והסתירה שהיא גרמה בעלילה. גרמה לי להשתעשע במחשבה (חלק יאמרו כי זוהי השקפת הקומוניזם).
אהבתי את הדמויות שהיא בנתה, את דאגני. רעייתו של רירדן, אשתו של ג'ימס (אם משהו שכח שריל). חוץ מפילוסופיה קיימים גם סיפורי אהבה, בגידות, יצרים – קנאה.

הערת ביניים – אני חייבת לציין שלא תמיד בקריאת הספר הייתי על גג העולם. היו פרקים שהתייבשתי. וחיכיתי שיסתיימו (איני יכולה לדלג, תמיד אני חוששת שאולי אפספס משהו בעלילה).

מומלץ.

נהניתי (המחשבה התחדדה פלאים בעזרת הספר)

דמויות פלקטיות,הטובים יפים הרעים מכוערים והדבר היחיד שאפור הוא הנוף ,מצד שני הספר הזה אמור להציג רעיון ולשכנע אנשים שהוא נכון ואת זה הוא עושה מצויין.
מומלץ

master peace