אוטו טוען שיש שני אלמנטים, כוחות רדיאטרים של הסייקי האנושי; הגברי, והנשי. בניגוד לקונפסציה, הוא לא טוען שלנשים כשלעצמן אין נשמה, שכן אין אישה פיזית, אמיתית, אשר מגלמת את האלמנט הנשי בצורה הטהורה, האידיאלית ביותר. כשם שאין גבר אשר מגלם את הרעיון, האידיאל הגברי הטהור. בכל אדם ובת אדם יש גם מזה וגם מזה. עם זאת, הוא טוען שהאלמנט הנשי, האידיאל הנשי, הוא חסר נשמה. מכיוון שהאישה היא כולה מיניות. כל חייה הנפשיים מרוכזים ומכונסים בהתאם לביטויים של מיניותה. האישה היא הנחדרת, לכן האנרגיה שלה מכונסת מחוצה פנימה. בעוד שהגבר הוא החודר, לכן האנרגיה שלו פורצת מפנימה החוצה, ובכך הוא בונה את הכלים המתוחכמים של המדע והאמנות, הצייוויליזציה והתרבות.
בנוסף, הוא גם משווה את אותו כוח נשי אל ההיסטוריה של האורגניזם היהודי, לפחות זה של התקופה המודרנית עד קריאתה של הציונות. הוא מדגיש שהוא מעולם לא מדבר ספיצפית על יהודים כאישים, ולא על נשים כאישים, אלא חוקר אותם אך ורק כביטויים האידיאלים והאבסטרקטיים שהכוחות הללו מייצגים. היהודי הגלותי, כמו האישה, ניזון ממערכת העבודה והממון של המדינה בה הוא חי. אין לו ציוויליזציה משלו, ריבונות לאומית משלו. לכן, כמו טפיל, הוא נדבק אל ישויות אחרות, וניזון מהם.
המסקנה הסופית שלו היא פרוגרסיבית להפליא: הוא טוען שעל הגבר והאישה להסתגף כפי שהם. שעל הגבר והאישה להפסיק להיות גבר ואישה ולהתחבר, לא מצוין איך ובאיזו צורה בדיוק, יחדיו, וליצור ישות מאוחדת, שהיא לא גבר ולא אישה אלא משהו בין לבין. שלא יהיה בה מיניות אלא רק את הרדיפה אחר המיסטיק והמיסתורין של החיים ושל ראש-האלוהים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
