אריך קסטנר הוא סופר שקרוב לליבי. המחנכת שלי בכיתות א'-ג' הקריאה לנו את "פצפונת ואנטון", וכל כך התלהבתי שפשטתי על הספרייה ביישוב ובבית הספר וקראתי את כל הספרים של קסטנר שמצאתי. אהבתי את כולם אבל הכי השתקע במוחי הקטנטן היה "עצרת החיות", שבו חיות העולם מתאגדות נגד המלחמות של בני האדם, ואולי הספר הזה השפיע עלי יותר משנדמה לי. עם השנים למדתי להעריך את האדם המרתק הזה. אריך קסטנר נותר בפינה חמה בליבי, ואולי בגלל זה אני מוטה בביקורת שלי לטובתו.

"אל האבדון" הוא כמובן, בשום פנים ואופן לא ספר לילדים, וגם לא ל"פוסקי ההלכה בטוהר המידות". "פביאן: סיפורו של מורליסט" הוא מראה שחורה שמציגה לקוראים את השנים האחרונות של גרמניה טרום מלחמת העולם השנייה. המחבר עצמו כתב שהספר הזה הוא קריאת השכמה לקוראים, לעשות משהו, לשנות משהו לפני הקטסטרופה הממששת לבוא, ושאופפת את כל העולם המתואר בספר. אני חושבת שלקסטנר היה כה חשוב לפרסם את הספר הזה ולעורר את הקוראים, שהוא הסכים לצנזר חלקים משמעותיים בספר, ביטויים ואף את הכותרת. הספר המצונזר יצא ב-1931, אבל רק ב-2013 פורסם הכתב המקורי.

בקטע אחד פביאן מספר על איך לפני שהיה אמור להישלח לחזית של מלחמת העולם הראשונה, הוא יצא לנופש לשכב עם כמה שיותר בחורות ולחיות כמה שיותר לפני שנועד למות. נדמה שכך חיות כל הדמויות בחברה שקסטנר מתאר: ההוללות, דריסת ערכים, אלימות, סערת רגשות – כל הדמויות מבטאות את הדחף האחרון לחיות ולחוות ככל שניתן בטרם האסון. החברה בעולם הזה היא לא על סף קריסה אלא ממש בתהליכי הקריסה, אבל זה לא אומר שדברים גרועים יותר לא יבואו.

בעצם יש שני מורליסטים בסיפור הזה: פביאן וחברו הטוב לבודה. החברות של השניים נוגעת ללב וניכר שהם ידידים בלב ובנפש. לבודה עדיין דובק בכך שאפשר לשנות, שאפשר לעורר את הצעירים לפעולה, שההגינות בסופו של דבר תנצח. פביאן מפוכח יותר, פסימי יותר, ויודע שכבר אי אפשר לעשות כלום. אבל זה לא אומר שהוא לא מנסה, במודע או לא: טוב הלב שלו לסביבתו מתבטא כמה פעמים בספר: מציע ארוחה לחסר בית בבית קפה, נפגש עם ממציא תמהוני ומציע לו מקום לישון ללילה, נותן כסף למי שצריך ומסרב לקבל בחזרה... אלו מעשים קטנים, אולי מציאותיים יותר, מאשר התהפוכות שלבודה מתכנן כשהוא יוצא להרצות לסטודנטים. בין שני הטיפוסים האלו, אתם יכולים לתאר מי צפוי לפול עמוק יותר.

הספר הזה נתפש ע"י רבים בתור רומן נבואי לבאות אבל אני לא חושבת שלזה התכוון המחבר. החברה הגרמנית כבר שבורה ללא היכר. לא קשה להסיק מכך שאסונות יומטו, שהפשיזם ישגשג (יותר מניצנים שלו ניכרים לאורך הספר) ושום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל בקטע אחד דווקא יש נבואה נוראית, בספק אם המחבר עצמו חשב עליה יותר ממטפורה: בסצנה אחת פביאן חולם סיוט מזוויע, לא אתאר את כולו מלבד זה: "לפני המכונה עמדו פועלים חצי עירומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענקי שאש אדומה בערה בו".

על הרומן הזה אפשר לכתוב עבודות מחקר שלמות אבל אני לא מסוגלת לכך. קשה לי גם לתאר את הרגשות שצפו והשתנו לאורך הקריאה. לסיום אגיד: ספר מרתק, קולח ויש לציין גם את העבודה המדהימה של המתרגמת אילנה המרמן, שלמרות שאיני מבינה בגרמנית או בתרגום, ניכר שהצליחה להעביר את הכתיבה של המחבר לקוראים בעברית.

ספר נפלא!
האנה קנט הצליחה להעניק לי את התחושה הזאת של ההיסחפות לסיפור- שזוהי התחושה שקובעת- מבחינתי- אם הספר הוא טוב או סתם. נשאבתי לחיים הקודרים והקשים של הכפריים האיסלנדים, שאצלם כל יום רגיל הוא מאבק נגד כוחות הטבע (באמת למה הם החליטו שיהיה להם נחמד במקום עם סופות שלגים וקור אימים?), וכמו בכל רומן היסטורי- הדמויות באות בקונפליקט מול התנהלות החברה בתקופה זו- מהדמות הראשית עד לשולית. הסופרת כותבת באופן מדויק וקולח את השתלשלות העניינים, הדמויות הן עגולות ועמוקות, כל אחת עם סיפורה שלה, תיאורי נוף מרהיבים--- וכתיבה נוגעת לב וצורבת בכל מה שנוגע לרגשות הדמויות.
הסיפור הוא על אגנס, אישה פשוטה שהחיים התאכזרו אליה כמו אל נשים רבות באותה תקופה, שמואשמת ברצח של שני אנשים. אגנס היא לא מושלמת, היא פגומה- בדיוק כמו כולנו- אבל היא אישה חזקה עם מצפון נוקף וראש על הכתפיים. היא דמות שמאוד התחברתי אליה- הרגשות והמחשבות שלה כל כך כנות ואמיתיות, שאי אפשר שלא לאהוד את האישה האמיצה הזו. הסיפור הזה מנסה לשנות את תדמיתה ההיסטורית של אגנס כ"מכשפה" ש"השחיתה" חיים של אנשים. יש פה ביקורת חברתית כלפי הממשל, שינקוט באמצעים של הוצאה להורג ועונשים אכזריים כרוחם גם כלפי חפים מפשע מתוך מניעים פוליטיים (פה שום דבר לא השתנה בעולם). ספר מרגש וצובט בלב- מודה שדמעתי בסוף..... מומלץ בחום♥♥

בפעם הראשונה שקראתי סילביה פלאת -הספר הזה- חשבתי לעצמי: מצאתי סוף סוף נפש תאומה.
כמה יכולתי להזדהות עם הדמות הראשית,שבאופן כה רהוט תיארה את אותן תחושות, מחשבות ודרך חשיבה כשלי. סוף סוף מצאתי מישהו שמבין. לא ניחנתי בכושר הכתיבה של היוצרת, ואיני יכולה לתאר כמה הספר הזה חשוב לי ועד כמה אני מזדהה. מומלץ בחום.