קראיתי בעקבות פרסומת בוואינט.
קצת ארוך. עדי נשמעת בחרה מיוחדת עם עומק. היא החליטה ללמוד ביולוגיה ,באונברסטתתל אביב-
היא פגשה שם את בעלה-בחור בשם ברק ,בלונדי נחמד.
היה לה כנראה חלום-כמו להרבה ישראלים לעזוב את ישראל הרעשת,הוולגרית ולעבור למדינה שקטה ונחמדה(כפי שיש להרבה ישראלים חלום להגר לאוסטרלה וארהב למשל)
אז בעלה קיבל הצעה לעשות פוסט דוקטורט אם איני טועה בקנדה בוונקובר.
עכשיו וונקובר נחשבת למקום מגניב-רב תרבותי. עדי מספרת שקודם כול רוב הזמן יורד שם גשם -כמו באנגליה נגיד או רוסיה- מה זה אומר? במדנות שאין שמש יש דכאון
לכן האנגלים נוהגים לשתות הרבה לדעתי.
יש לדבריה צבעות של לשדר כול המן-"הכול בסדר" "הכול טוב" מי שמראה באמת רגשות נחשב למוזר.
מתעלמים שם מההומלסים לדבריה.
לאחר שנהנו בהתחלה מהים -שאפשר להיות שם ערומים- החלו להרגיש שרוב הזמן יורד גשם.
בעלה הבין שהתאוריה שכתב הפרפסור שהוא עבד תחתיו היא שגויה-והאיש סרב להכיר בכך-כך שברק עבד שנים לחינם סביב עצמו.
היא החלה להכנס לדכאון ואף חלתה בפברומלגיה שזו מחלה קשה בה הגוף בכאבים קשים.
-אף רופא שם לא הסכים או עשה לה הבחנה רפואית-"תתאמני"
בארץ ישר עברה צלומי רנטגן וכולי ואבחנו את המחלה.
היא נסתה לנתח למה היא בדכאון והבינה שקנדה זה סוג של כלוב מזהב-אולי הכולן נקי בפנים ,או מבחוץ אבל בפנים הכול מת.
כמו החיוך המזויף של הבחורות בקלפרוניה.
כול הכבוד שהעזה לכתוב על החוויות שלה וביחוד על המצב הקשה בו היית. כי אנשים אוהביןם לצייר שהם מאושרים ויפים והכול טוב.
היא החליטה להכנס להריון. בעלה קבל הצעה לעבור לאנגליה שם עבד שנתים ושם לדבריה היה טוב יותר
פחות גשם אנשים יותר לבבים וחברותים.

רומן גרפי ישראלי חדש למבוגרים! טריגרים: דיכאון, התעללות במקום העבודה.
בעמוד הראשון של הספר נכתבת אזהרה – "ספר זה אינו מתיימר להיות אובייקטיבי". הייתי חייב לציין את זה גם פה מכיוון שהספר הזה צועק סובייקטיביות בכל עמוד שלו, והוא הכל מלבד אובייקטיבי. אני חושב שמי שהחליט/ה לשים את האזהרה בתחילת הספר עשה החלטה נכונה, כי היא נחוצה מאוד. בלי האזהרה הייתי קורא את הספר מנקודת מבט אחרת ואולי הדעה שלי לגביו הייתה שונה.
אז בואו נתחיל בתקציר: עדי ובן זוגה ברק עוברים למקום הטוב ביותר בעולם – ונקובר שבקנדה – לצורכי לימודים. הם די מתרגשים לעבור ממדינת ישראל הרועשת, החצופה והבלתי מתפשרת אל המקום השקט, הרגוע והמחבק ונקובר (האמנם?).
עבדכם הנאמן הלך לביקור קצר בויקיפדיה כדי לגלות שוונקובר באמת נבחרת בכל שנה מחדש לאחת משלוש הערים הטובות ביותר בעולם לגור בהן.
משם מתחיל מסע מבלבל מלווה בהמון שאלות פילוסופיות על החיים. האם ונקובר היא באמת המקום הטוב ביותר לחיות בו? ואם כן, למה עדי לא מרגישה שהיא שייכת? למה היא לא מצליחה להיות מאושרת?
הספר בנוי בצורה מאוד מחושבת. יש שלבים ברורים בעלילה, ואנחנו עוברים אותם עם הדמויות (בעיקר עם עדי). התיאורים והאיורים מנגישים לקורא/ת מגוון נושאים, וביניהם: התמודדות עם דיכאון, חוסר מימוש עצמי וייאוש. ההנגשה נעשית בצורה כל כך מדויקת ונאמנה למקור (כי הכל מרגיש נורא אמיתי).
הספר שונה מהנוף בז'אנר הרומנים הגרפיים כי הנושא המרכזי בו הוא דיכאון. יש פער בין עצבות התוכן לצבעוניות של הכריכה והאיורים (המקסימים, אגב). האמת היא שאהבתי את זה ברמות. היה שימוש מאוד מושכל בצבעים בהתאם למה שקורה בעלילה, וזה השפיע מאוד על חווית הקריאה.
בלי קשר, העלילה עצמה הייתה מאוד מעניינת. אני חושב שבגלל שהיא עוסקת בלימודים באקדמיה היא לא בהכרח תתאים לנוער, ובטח לא לילדים (אבל אם זה מעניין אתכם, לכו על זה). אותי אישית זה עניין בשלב שאני נמצא בו בחיים, והזדהיתי עם הרבה דברים שכתובים בספר.
אני כן אומר שלדעתי אפשר היה להדק את העלילה ולמקסם את חווית הקריאה אפילו יותר. אבל זאת הערה פצפונת שעלתה לי בכמה עמודים בודדים.
בקיצור, זה רומן גרפי די שונה. האיורים בו מקסימים, פשוטים (לטובה!) ומיוחדים. הם מסונכרנים באופן מופתי (לא פחות) עם העלילה והדמויות. אני גם חושב שהנושאים בספר מאוד חשובים ואני ממש שמח שנתנו להם מקום.