שואה – תלוי את מי שואלים
היסטוריות שלמות נכתבו על השואה מנקודת מבט שונות, אך תמיד נשאלה השאלה עד כמה הן משקפות את המציאות הבלתי נתפסת? אז זהו שלא תמיד.
נרטיבים נבנים על מנת לשרת צרכים אידאולוגיים. כך זה בא לביטוי בדרך בה למדנו שאומנם הייתה שואה, ולא על כך גאוותנו, אך לצידה הייתה גם גבורה. ראה ערך מורדי הגטאות, או יד מרדכי, קיבוץ המנציח את הקשר בין השואה לגבורת מרד גטו ורשה, בדמות פיסלו של מרדכי אנילביץ', מפקד המרד, הניצב זקוף על רקע מגדל המים המחורר של הקיבוץ, כהוכחה ניצחת ליכולת עמידה האיתנה מול הפולש המצרי בתש"ח, המבהירה אמירה נוספת, התקומה בתש"ח היא המשך ישיר לשואה, או הלקח שלה, ההכרח להיות חזקים, ולעמוד איתן מול אויבנו הבאים לכלותינו.
ואז פרימו לוי, ספר סיפור אחר באמצעות סיפרו הזהו אדם? הוא כלל לא היה היסטוריון, אלא כימאי, ולא ציוני, אלא יהודי איטלקי גלותי, שלא חשב שלקח השואה הוא הציונות. כמי שבא מאושוויץ, הוא חשב שיש לו סיפור אישי ואמירה על מהי שואה מנקודת מבטו של מי ששרד. הוא לא מפיק עברנו לקחים, הוא לא מבקש משמעות כמו ויקטור פראנקל, או מבקש צדק פואטי, אלא מניח לנו להקשיב לסיפור שלו ולהתמלא בעצבות גדולה שהיא לעתים נטולת תיקווה.
הסיפור שלו לא מספר על היסטוריות גדלות, אלא הוא שם במרכזו את האדם, ובעצם שואל שאלה, הזהו אדם? או מה קרה לאדם בשואה? וזהו למעשה הסיפור הגדול, האמיתי והמרגש של השואה.
במקום שלכאורה המלים הסתיימו, וערכי התרבות, או מושגים קודמים שהחברה המערבית ידעה עד אז, לא יכלו עוד לבטא מקרה קיצוני כמו השואה. על רקע מגבלה זאת, קם אדם אחד והחליט לספר אחרת. פרמו לוי הוא בעצם קול שונה, בעקבותיו נוצרה גישה שונה לשואה, המעמידה את האדם השברירי והטראומה שלו במרכז הוויית השואה.
פרימו לוי, לא מדבר על גבורה, או על טוב ליבו של האדם שהיה מצרך נדיר בשואה. הוא מדבר על רוע אנושי של גרמנים ומשתפי פעולה, שלעתים היו אכזריים לא פחות מהם, על חברה המתפרקת לרסיסים, ובה כל אדם הופך לזאב בודד, לעתים הזאבים חוברים לחבורת טורפים. על שבריריות אנושית, של אלה שהייתה להם יכולת לשרוד באימוץ התפיסה שרק האנוכיים שורדים, ולעומתם אלה שכלל לא היה להם סיכוי לכך, והם היו למתים מהלכים, שגורלם נחרץ.
פרימו לוי, מדבר על אדם המאבד בושה, על אדם המאבד צלם אנוש, על אדם החיי בגלקסיה אחרת, בה הכאב, הרעב, ההשפלה והחולי הם חזות הכל, בה הצורך להשיג חצי קערת מרק הפך לפרויקט שהבדיל בין חיים למוות .
פרימו לוי, הניח ז'אנר, ספרות תיעודית, המצליחה לרדת למעמקי הנפש האנושית, לשאול האנושי, ממלכת המוות והגיהנום, אותה ניסו פסיכואנליטיים כפרויד להגדיר, כתאוריות אנושיות. פרימו לוי הצליח לתאר מציאות בלתי נתפסת המעוררת מגוון רחב של רגשות. כך הוא הספר הזה, שלבסוף יותיר בקרבנו שאלה גדולה אחת, הזהו האדם?
אפשר לדבר על הספר הזה ימים שלמים, אני מבקש להביא בפניכם רק סיפור אחד קטן של פרימו לוי, על הסלוניקאים, שהיו קבוצה מגובשת באושוויץ, בעלת ערכים, שלא פגעו בזולת. במקום הנמוך ביותר ביקום, הם עוררו כבוד, והצליחו בחלקם לשרוד.
הבנת העובדה שחברה ובני אדם הם שבריריים, ובנקל הם יכולים להידרדר לתהומות. על כן, סולידארית, ערבות הדדית וערכים הם בסיס לקיום בני אדם וחברה. זהו הלקח הרלוונטי שנותר בי מקריאת הספר הנפלא והעצוב הזה, בשעה שהפכתי בו את הדף האחרון.
