מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרות ריגול, הן רומנים הזויים פרי עיטם של סופרים זרים, והן סיפורי מודיעין ומסתור פרי עיטם של מחברים ישראלים, עיתונאים ואנשי השירותים החשאיים שפרשו מהשרות , וניצלו את זמן הפנסיה כדי לפרסם ספרים ולעשות כסף על חשבון הציבור תאב הדעת
ואשר הוא נרקומן של סיפורי מוסד, שב״כ וכו׳
גם אני אחד מהם, מה לעשות, אינני יכול לעמוד בתאווה בסקרנות לקרוא ולמצוא קמצוץ של ידיעה חדשה ומעשירה, דבר חדש, פעולה שנעשת וזכתה להצלחה כבירה, וכו׳ , העיקר לדעת עוד ועוד.
ובכן, ספר זה מתווסף למסכת הספרים שמוסיפים ומגלים לנו טפח אבל. ממשיכים לכסות להסתיר ולהעצים טפחיים. וכך כמו תמיד, אנו נשארים כשחצי מתאוותנו בידינו ועם הלשון בחוץ.
אחד המגבלות הגדולות בכתיבת הספרים האלה שהצנזורה הצבאית- ביטחונית רבה עם הכותבים על כל פסוק ופסיק שלדעתה חושפת סודות, אבל בעצם , חצי עם ישראל מודע לדברים עוד מלפני הוצאת הספר.
אז מה יש לנו פה ושאין לנו בספרים אחרים ב ז׳אנר הזה?
קודם כל מובאת לנו בפעם הראשונה רשימה מסודרת של כל הארגונים החשאיים שפועלים ופעלו
על ידי מדינת ישראל: שמות של אירגונים כגון: נתיב, לק״ם,שב״כ, אמ״נ, וכמובן המוסד.
המחברים מגישים לנו את רשימת ראשי הארגונים מהקמתם ועד היום.
( פעם זה היה סוד סודי ביותר), ולאחר מכן המחברים טוחנים לנו סיפורים שכבר סופרו לנו,
אבל בהחלט מוסיפים פרטים חדשים ולא ידועים.
כמו כן מסופרים פרשיות מהעבר , נגיד משהוא כמו 30-50 שנים אחורה שקבלו התר להיחשף כעת,
טוב הם כבר לא יכולים להזיק.
קיימת נימת ביקורת על ביצועים ופרשיות והתנהגות בכירים במוסדות. הביטחון , אבל כאשר. מתקיימת עשייה רבה ואינטנסיבית כזאת ברור שמידי פעם יש תקלה, ואם היא לא נעשתה בכוונה תחילה ואם היא לא נעשתה כתוצאה מחבלי ילדות, על מה לנו כי נלון, שהרי לא תמיד הכל יכול ללכת
מאה אחוז בסדר. יש מבצעים ויש סיכונים ולמזלינו הטוב, אנחנו לא שומעים יותר מידי על כישלונות או פשלות, אף אל פי שבטח יש גם כאלה.
באופן יחסי, הספר טוב, כתוב יפה, בעל קצב מהיר, מעורר עניין ולא טוחן חצץ.
ממליץ לחובבי הז׳אנר לקרוא בהחלט.
טוביה

בניגוד לספר הקודם שקראתי בנושא, "המוסד" של מיכאל בר-זהר ונסים משעל, שעסק בעיקר בפרטים של מבצעי המוסד, הספר הזה מכסה ביריעה רחבה את ההיסטוריה והפוליטיקה של תולדות זרועות המודיעין השונות כמו המוסד, המודיעין הצבאי, השב"כ ועוד ארגונים פחות ידועים.
הספר חשוב לקריאה ע"י מי שמתעניין בנושא, אבל לא מחפש רק את הגימיק בפעולות הנועזות של המוסד. יש בו לא מעט ביקורת על פוליטיזציה ומלחמות כח בין האירגונים, חתרנות של אישים ואינטריגות שאני בטוח יכולות להיות מפורשות אחרת ע"י מומחים אחרים בנושא.
אני ממליץ מאוד על הספר למי שהנושא קרוב לליבו.

"בישראל קיימת תמיד תקווה שקהילת המודיעין שלה תושיע אותה מכל צרה; תרתיע מפני מלחמה, תזהיר מפני כוונת זדון ותסכל פעולות של טרוריסטים. אך ישראל, כמדינה וכחברה, אינה יכולה לצפות מארגוניה החשאיים שיהיו יותר ממה שהם" (עמוד 482).

הספר "מלחמות הצללים" מאת יוסי מלמן ודן רביב (הוצאת ידיעות ספרים, 2012) מספר את תולדות קהיליית המודיעין הישראלי, מן היום שבו הוחלט על פירוק הש"י ועד לסיומה של מלחמת המפרץ. הספר מתאר את חבלי הלידה של המוסד, השב"כ ואמ"ן ובכלל זה מבצעים דוגמת חטיפתו של הצורר הנאצי אייכמן, גניבת המיג העיראקי והחדרתו והפעלתו של אלי כהן בדמשק, המצוד אחר חברי ארגון "ספטמבר השחור". בניגוד לספרים אחרים הספר מתאר גם את מאמצי המניעה, הסיכול והאבטחה של השב"כ. במקביל מתוארת המערכה שבין המלחמות, בה נתונים ארגוני הביון כל העת כנגד מדינות אויב וארגוני טרור.

הספר מרתק, אולם גולת הכותרת שלו מצויה בסיפור כהונתו של ראש המוסד מאיר דגן, שנחשב לאחד הטובים שבמפקדיו. דגן הגיע מרקע שונה מאוד משל רוב קודמיו בארגון לאחר ששירות עשרות שנים כחייל מקצועי. "כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל הוא התנדב לצנחנים, ושם החל בקריירה שהובילה אותו עד לדרגת אלוף וממנה ללשכת הרמס"ד" (עמוד 452). בדרך התיידד עם אריאל שרון, שפקד עליו להקים את סיירת רימון, יחידת מסתערבים שלחמה במחבלים ברצועת עזה בשנות השבעים. לדברי שרון דגן הוא מומחה ב"הפרדת ראשים של ערבים מגופותיהם" (עמוד 453). כשמונה לראש המוסד "שינה את הגישה וקבע שאין מקום שהמוסד לא יגיע אליו אם יהיה צורך בכך" (עמוד 438). אחד מהישגיו הבולטים היה ההתנקשות בעימאד מורנייה, שניתן להגדירו כרמטכ"ל החזבאללה. "צוות של כידון הצליח ב-12 בפברואר 2008 להטמין מטען חומר נפץ ברכב השטח היפני של מורנייה. הקריירה של אחד הטרוריסטים המסוכנים בעולם, שנמשכה כעשרים ושש שנים, באה לקצה בפיצוץ" (עמוד 439). מותו פגע עמוקות ביכולתו המבצעית של הארגון, ממנה התקשה להתאושש.

הספר, שהינו כתוב היטב באופן מפורט בהיר וקולח, מספק תיאור מקיף של תולדות המודיעין הישראלי, הכולל הישגים מופלאים ומושלמים לצד חשיפתם של כישלונות ומחדלים חמורים ובהם הטיפול בויקטור אוסטרובסקי, פרשת פולארד ועוד. מחברי הספר הינם עיתונאים בכירים הבקיאים המסקרים את תחום הביון שנים רבות. יוסי מלמן גדל בתל-אביב ובקיבוץ בית אלפא ושירת כלוחם בסיירת שקד, הוא עיתונאי ופרשן לענייני ביטחון, שהתמחה עשרות שנים בסיקור קהילת המודיעין של ישראל עבור עיתון “הארץ", אתר החדשות “וואלה" וכיום בעבור "סופהשבוע". הוא חתן פרס סוקולוב לתקשורת, עמית בקרן נימן בהרוורד ומחברם של עשרה ספרים בנושאי מודיעין וטרור. דן רביב הוא עיתונאי ותיק ב"סי־בי־אס" בעל ידע מעמיק על המזרח התיכון. הוא מתגורר בוושינגטון, מגיש תוכנית רדיו שבועית המשודרת ברחבי ארצות הברית וזכה בפרס מטעם “מועדון כתבי החוץ של אמריקה". מומלץ לאנשי קהיליית המודיעין, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וגם לבני הנוער הרוצים להרחיב ידע!!!

אני חשבתי לקרוא לספר "מלחמות היהודים " ובשורה קטנה יותר "(בינם לבין עצמם)".

הספר חושף את מה שקורה גם בחלקים אחרים של החברה והמדינה: הפועלים/חיילים עובדים קשה
ומגיעים להישגים, והמנהלים/מפקדים/שרים עסוקים במלחמות כח פנימיות והדלפות
הרסניות (ללא עונש כמובן). מבחינה זאת הספר שובר הרבה מיתוסים, והוא עושה זאת , כנראה,
בעזרת אותם אנשים שלא יכולים להתאפק מלרוץ לספר לחברה (וללכלך על אחרים בארגון).

כך שיש סיכוי שמי שבלם את פיו, יצא סמרטוט (לפחות בספר הזה). אי לכך, שווה לא להגזים
בהסתמכות על הספר כאמת צרופה , אבל הוא ללא ספק מעניין וממחיש איך הדברים יכולים
להיות.

אז ההמלצה היא: כן ! לקרוא ! זה מעניין , אפילו כספרות ריגול בדיונית.

ספר מצוין ומעניין מאוד של יוסי מלמן ודן רביב.
כמעט שאין חידושים רבים על עבודת המוסד או חשיפת סודות ודרכי עבודה, למרות שפה ושם יש כמה נתונים שלא ידעתי אותם. אך בעיקר, זה ספר שמספר ומנתח בצורה מבריקה תהליכים, תקופות, ראשי המוסד והמבנה הפנימי של האירגון.
כתוב בגובה העיניים וקשה להפרד ממנו.
באמצעות ההיסטוריה של המוסד, למעשה מספרים הכותבים חלק חשוב של ההיסטוריה של המדינה שלנו.
ספר חובה לכל מי שמתעניין ב"מוסד".

לכאורה לא ניתן לחדש דבר על קהיל המודיעין בישראל - האמנם?
רב הספרים שיצאו בשנים האחרונות הוקדשו למוסד בעיקר,ספר זה מפתיע לטובה, למרות שגם בו יש התמקדות על המוסד, הוא מתייחס גם:
1. ל- שב"כ ולהתמודדותו עם המציאות החדשה שנוצרה עם ההשתלטות על השטחים ביוני 1967,והקמת תשתיות המודיעין בגדה וברצועת עזה (פרק 9)
2. ל-לק"מ- לשכה לקשרי מדע ולמקימה, מפקדה האגדי בנימין בלומברג בפרק 11 ולהיותה של היחידה "גונבת טכנלוגיה".
3. ל"נתיב" שאחראית על הקשר עם ברה"מ, בייחוד לאחר סגירת השערים וניתוק הקשרים במלחמת ששת הימים (לרבות סיפור על יעקב קדמי), ול-"ביצור" - שאחראית על לימוד הגנה עצמית בקהילות השונות בעולם (מעניין הסיפור על ארגנטינה 1962, שבה האנטישמיות גאתה עד כדי חריטת צלב קרס על חזה של שרה סירוטה, יהודייה ארגנטינאית.

הספר עוסק ממחלות הילדות של קהילת המודיעין:
- הדמות הבלתי מעורערת של איסר בארי ראש אמ"ן ה-1 שהיה אחראי למותו של מי שחשב לבוגד - רס"ן טוביאנסקי במלחמת העצמאות,וכן למותו בשגגה של אדם בשם אבנרי שנחשד בבגידה מהזרקה של מנת יתר (ע"י אותו רופא שיזריק אח"כ את הסם לאייכמן בארגנטינה).
- איסר הראל ראש המוסד הראשון ששלט הלכה למעשה גם על השב"כ והיה כפוף לבן גוריון, ואף ריגל אחר יריביו הפוליטיים. אותו איסר הראל שחשב שאין לו תחליף אחרי יותר מעשור, ורק לאחר שהבין את טעותו גרם למרד המרגלים הראשון, כנגד מחליפו מאיר עמית

הספר מדגיש את חייהם האומללים של המרגלים - את אלו שנספו - את אלי כהן שנוצל ניצול יתר, את אלו שנתפו לוץ בן אריה, את אלו שנהרגו בגלל פה גדול של אלי זעירא (מרוואן אשרף) , את אלו שחזרו לארצם ושילמו בחייהם , ובכלל הספר מדגיש בעיה שהמוסד וזרועות הביטחון טרם למדו כיצד לשקם את סוכניהם.

בספר מדגיש צבי זמיר את אי הרצון בנקמה במרצחי אולמיפאדת מינכן 1972, ואת העובדה שלא הייתה קיימת ועדת איקסים.
מבצעי העלייה מעיראק ,תימן, מרוקו, סוריה (סחר בבני אדם)ואתיופיה.

אין לי הרבה מה להוסיף על הספר מלבד העובדה הפשוטה. שקהילת המודיעין שלנו היא מה שכולם יודעים. חוד החנית שלנו.
האוייב ירא רק מהידיעה כשמישהו באמת מסומן על ידינו. הכבוד והערכה למבצעים שרק בדימיון ניתן לעולל עי ידי המוסד ההדור שלנו הוא משהו שלי אישית מביא גאווה אדירה. אני רק יכול להצדיע בכל ליבי על הפעולות שהקהילה האדירה שלנו עושה. אני גאה להיות יהודי. גאה להיות נצר לתפארת יהודית , וגאה נורא על המוחות המבריקים הקיימים בקהילה המופלאה הזו על פעולותיה השונות ורובן העלומות.

אחד הספרים הטובים והמעמיקים בתחום זה הלוט בערפל.
מומלץ לכל אחד המתעניין במסתורין בהתגלמותו.

ספר מעולה.