"מי זו פה שקמה על הבוקר עם הלוּק של ה'בְּיוֹקר', לא בודקת תַ'מחיר?
לא צריכה לשאול את המראָה במעלית, אני יודעת מי הכי יפה בעיר. אני."
(אנה זק, "מי זאת", 2022; מילים: אור בן ברוך, שירה מרגלית, יובל מעיין ורון ביטון; 12 מליון צפיות, תוך כ־3 חודשים; משקל טרוכאי)

כתבנו יצא לחקור על מה מדובר, לאחר ששמע את ילדותיו, 75% מהן בעלות גיל חד־ספרתי, מדקלמות מספר טלפון מלווה בהקנטה סקסיסטית ("הוא בטח לא מפסיק עכשיו להתקשר / אופס, הבאתי לו מספר אחר"). והרי הממצאים:
1. מה הטעם בכלל לבחון אמנותית מוצר פופ שהצלחתו נמדדת בצפיות ורווחים?
2. דווקא כיף לפעמים להקשיב לשיר פופ באורך 2:40 עם גליסנדואים יורדים. guilty pleasure. כתבנו מתכוון לננסי סינטרה - These Boots Are Made For Walkin (1966)
3. הדמות הנשית החזקה־כביכול שבמוקד השיר מנציחה סולם מעמדות ידוע וישן שבראשו מלכת הכתה. בשיטה זו חייבות להיות הרבה מפסידות. הקשיבו לג'ניס איאן - At Seventeen (1975)
4. למרות האשליה לכאורה שהשיר מבטא שליטה נשית, המודל של נערה מוחצנת שתיאור ביטחונה העצמי הגבוה מגובה בהשפעתה על גברים, מבטא דווקא תלות בדימוי גוף חולף, ועלול לפתח ציפיות לא מציאותיות בקרב ילדות.
5. מעבר להקנטה שבליבת השיר, משתקפים בו גם עיסוק עצמי מוגזם (תרבות הסלפי), וחומרנות מופגנת.
6. זה ששיר כזה או אחר מנציח תפיסה מעוותת כזו או אחרת, זה גם לא חדש, וגם לא באמת משנה. שירים מעצבנים לא חסרים, ויש מעצבנים מהשיר הזה. אפשר להתייחס לזה כמו למשבר האקלים - לשמור על סביבה נקייה ולהצטער על תופעות שאי אפשר לשנות (או להיות אקטיביסטיים, אבל לך תשמע את בטהובן ברמקולים בכנרת).

# # #

"משטח רוחש חיידקים" - כך מגדירה יעל רנן ז"ל את מכלול התפיסות המעוותות שמשמרות ומשקפות אגדות ידועות. הספר, שיצא ב־2007, ומבוסס על הרצאות שנתנה בנושא "הגיבורה באגדות האירופיות", כולל עשרה פרקים (מאמרים), כאשר כל פרק עוסק באגדה אחרת. כח ההשפעה, היא כותבת, גדול מכפי שמקובל להניח, גם בעידן המתירנות ושחרור האשה. האגדות האירופיות, שקיימות בגרסאות ועיבודים שונים, משקפות באופן כללי חינוך פוריטני שתואם את סדר העולם הנוצרי בימי הביניים, הרנסנס והנאורות. כך, למשל, מוסללות נשים לנשיאה בעול המשפחה ע"י חינוך לדיכוי של הרצון בסיפוקים וטיפוח חרדות ואשמה. הפולקלור האירופי כולל תבניות קבועות של אם חורגת המתאכזרת לילדיה החורגים, של ילדים ננטשים, של סכנות מבהילות, כולל התנכלויות יצירתיות שונות, ואפילו קניבליזם (סכנות שמבהילות את המבוגרים, ולפי מחקרים וניתוחים מסוימים דווקא מצחיקות את הילדים). תבנית האם החורגת, אגב, כמו גם תבנית האם הטובה והמתה, מסמלות, לפי הפרשנויות המקובלות, תופעה של שנאת אמהות, כתוצאה מהציפייה הגבוהה מנשים להיות אמהות "כל יכולות", מה שיצר מצד אחד אידיאליזציה מופרזת לדמות האם ומצד שני הטיל עליה את מלוא כובד האחריות והאשמה.

האגדות השונות מופיעות בשלמותן בתחילת כל פרק. נבחרו גרסאות של האחים גרים (גרמניה, המאה ה־19), אגדות פרו (סיפורי אמא אווזה, צרפת, המאה ה־17), הנס כריסטיאן אנדרסן (דנמרק, המאה ה־19), וממקורות נוספים (איטליה, רוסיה). מלבד הגרסאות שמוצגות בשלמותן, נערכות השוואות עם הגרסאות האחרות. חלק מהגרסאות תורגמו ע"י רנן עצמה (היא תרגמה, אגב, את "יוליסס"). האגדות כתובות ומתורגמות מצוין. במהלך הדיונים, מוזכר הרבה ברונו בטלהיים, פרשן אגדות בולט, שניתח וטען, באופן כללי, שהמסרים והלקחים באגדות הם בריאים ומועילים. רנן מתנגדת לשיטתו, ולמעשה מציעה ניתוח ביקורתי אלטרנטיבי. היא רואה באגדות תופעה בעלת השפעה רחבה, שכוללת כמובן גם את עיבודי דיסני, ומשמרת ערכים פוריטניים ושוביניסטיים בחלק מהמקרים. היא מראה שבמקרים מסוימים, הגרסאות שמאמץ הקהל הרחב הן דווקא השמרניות, לדוגמא ב"נסיכה והצפרדע", כשהגירסא המחתרתית בה מטיחה הנסיכה את הצפרדע אל הקיר, נדחית ע"י הגירסא השמרנית, בה היא מנשקת אותו ומצטרפת לגיבורות קונפורמיסטיות אחרות ("לא השמרנות של דגמים פופולריים היא המקבעת דפוסים במציאות, אלא להיפך - הקהל מתאים את החריג והחתרני לדפוסים הסטריאוטיפיים, ומשכתב אותם באופן שמרני. מה שאינו מסתדר עם התבנית הצפויה, המוכנה מראש, לא נקלט או נמחק מהזיכרון").

הניתוחים של יעל רנן מבריקים. היא מגבה את טענותיה במאמרים מגוונים וברפרנסים ספרותיים מעניינים. היא מדגישה כמה שנורמות עכשוויות, כמו למשל ההישגיות המודרנית, קשורות לאותן תפיסות פוריטניות שמודגשות באגדות. את האיזון, היא טוענת, ניתן להשיג ע"י אימוץ של מודלים אנטי־פוריטניים, שמאפשרים פירגון עצמי ושמחה פשוטה. היא מציינת לשבח בהקשר זה את זורבא היווני ופו הדוב. ערכים בעייתיים שמדגישות הרבה אגדות, כמו ביטול עצמי, מאזוכיזם, קפאון רגשי, משמעת עצמית חמורה ונשיאה בסבל, לא ראויים לשמש כדוגמא. לשלגיה (הגנרית), שכלואה בעולם פוריטני משתק, ממליצה רנן "להמר על הסיכוי הקטן, אך לא אפסי, שאכן תצליח לנפץ את קירות הזכוכית ולהקיא את התפוח המורעל".

ומה לגבי הראי במעלית של זק?

"הביקורת הפמיניסטית נוטה להטיל על הגברים את מלוא האחריות לעיסוק האובססיבי בהופעתן החיצונית של נשים, אבל עובדה היא שנשים מתעניינות בגזרה ובמלתחה של נשים אחרות הרבה יותר מן הגבר הממוצע. יהיה אשר יהיה חלקם של אינטרסים גבריים בטיפוחו של פולחן היופי הנשי, אין ספק שרוב הנשים משתפות אתו פעולה. חילוקי הדעות בשאלה מי עומד מאחורי קולו של הראי ב'שלגיה' משקפים את הקושי להפריד בין שטיפות המוח החברתיות לבין הפנמתן ע"י נשים" (עמ' 43).

# # #

מִסְּתָמָא הוּא חַיֵּג וָשׁוֹב אֵינוֹ חָדֵל
מִסְפָּר כּוֹזֵב מָסַרְתִּי לוֹ בּוֹ לְהַתֵּל

"אין חדש בחזית הבלגית" - נכתב בעיתון במאי 1915. בשוחות בחזית שכבו חיילים ימים ארוכים, רעבים, צולים חולדות ויונים ושותים מים מזוהמים, סובלים מכינים וזיהומים, משלשלים, רואים יום יום את חבריהם מתים מוות בזוי ויודעים שהם הבאים בתור. חלקם קמים מרוב ייאוש וצועדים לעבר קווי האויב ב"התאבדויות מוסוות".

יומנו המרתק של אורבה מרטין, סבו של הרטמנס, מתאר את החזית הבלגית במלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של חייל פשוט (ובהמשך מפקד זוטר). יומן המלחמה מובא בחלקו השני (מתוך שלושה) של הספר, בגוף ראשון. בחלקים הראשון והשלישי מספר הנכד על סבו תוך הסתמכות על זכרונו שלו עצמו, על הסיפורים ששמע ממקור ראשון, על ציורים והעתקים שצייר הסבא, וגם על חפצים שהסתובבו במשפחה, כמו, למשל, שעון כיס שנשמר בקנאות בתנאים קשים עד שנשבר בטעות ע"י הנכד.

הסבא נולד למשפחה פלמית ענייה בעיר גנט. אביו של הסבא היה צייר כנסיות חולני, שהוריש לבנו את המשיכה לציור כמו גם שפלות רוח קתולית. בגיל צעיר נאלץ הסבא לעבוד בעבודות קשות ומסוכנות (למשל במפעל יציקה עם כבשנים ותאונות עבודה קטלניות). לצבא הוא התגלגל בשנים שלפני המלחמה מתוך חוסר באפשרויות אחרות. בצבא בלטה ההיררכייה בין הוולונים דוברי הצרפתית (הקצינים היו כאלה) לבין הפלמים, שהגיעה גם לכדי השפלה ואפליה. הקצינים הוולונים ששיבשו את שמו קראו לו "מרשן" במקום מרטין, והוא הקפיד לתקן אותם בכל פעם מחדש, תוך מילוי הפקודות בצייתנות. כשפרצה המלחמה גויס מיד לחזית. אחרי כל פציעה נשלח לתקופת שיקום של מספר חודשים, ולאחריה חזר שוב למלחמה. כך שלוש פעמים. הצלחתו ומסירותו כחייל הביאו לו אותות כבוד, ומדהים שאחרי פציעתו השלישית וחזרתו משיקום שלישי, ולמרות האותות, הוא נאלץ לעמוד לדין צבאי בגלל "שימוש בתחמושת ללא הוראה מגבוה" (במהלך הקרב שבו נפצע).

חייו של הסבא מאז המלחמה התנהלו על המתח שבין "החייל שנעשה בעל כורחו, והאמן שרצה להיות". כשרונו האמנותי בא לידי ביטוי בעיקר ביצירת העתקים ליצירות קיימות (וטובים ככל שיהיו, יש בכך החמצה רבה). דרך ההעתקים, שכללו לפעמים שינויים מכוונים, ביקש, מתברר, לבטא רגשות כמוסים.

תחילת הספר לא רעה אמנם, אבל טובה פחות מההמשך. בסופו של דבר מצליח הרטמנס להעביר את דמותו המעניינת של סבו, דרך האירועים שהסעירו את חייו ודרך הרושם שהשאיר באישיותו על נכדו, בין אם בתגובות ליצירות מוסיקליות מסוימות (למשל "רוזמונדה" של שוברט ו"פר גינט" של גריג), בין אם בהערות שהתגלו בדפי ספר שהזכיר לו את התמודדותו האישית ("ברוז' עיר מתה" של ז'ורז' רודנבך), ובין אם בפאסון שאימץ ובזוגיות עם הסבתא.

אני לא מכיר סרטי "פילם נואר". באופן כללי, לצערי, מרגיש קצת בור בקולנוע. קראתי ש"מגע של רשע" (Touch of Evil), סרט שיצא ב-1958, נחשב לאחרון מהסוגה, ומצאתי בקלות את סצנת הפתיחה (המפורסמת, כך מתברר) שמצולמת בשוט אחד.

לפי מה שנכתב מאחורה, "החורף בליסבון" הוא מחווה כפולה ל"פילם נואר" ולג'אז (אגב, יש מאחורה גם ספוילר שאמנם לא פוגם לדעתי בחוויית הקריאה, אבל מוזר שנכתב). האווירה מאוד אפלה, הגיבורים כאלה "מגניבים של פעם", לא תתפסו אותם בלי וויסקי (בורבון בדר"כ) או ג'ין, לא חושב שהם שותים בכלל מים. טיפוסים קצת מרוחקים, קשוחים, אדישים משהו, מסובכים, מתוחכמים ובודדים. כמעט הכל קורה בלילות, בפאבים אפופי עשן ובתאורה עמומה וצבעונית. יש הרבה צלליות וים בתיאורים. בשלב כלשהו שמתי לב שאין בכלל סימני קריאה בספר, מה שהולם בהחלט את ההתנהלות האדישה והמאופקת, את הקוליות. סימן הקריאה (כמה שניות של היסטוריה) הוא תוספת יחסית מאוחרת לסימני הפיסוק, ויכול למעשה להיחשב כראשון האימוג'ים, בתור סימן בעל משמעות רגשית. סופרים שונים (המינגווי וסקוט פיצג'רלד לדוגמא) סלדו משילובו של סימן הקריאה בפרוזה, וציטוט סתמי קצת מאת פיצג'רלד מחלחל כמעט לכל תוצאה בגוגל שקשורה לסימני קריאה.

יש, לשמחתי, הרבה ג'אז בספר, כפי שמובטח. הגיבור הוא פסנתרן שמנגן עם חצוצרן ותיק במועדון קבוע בסן סבסטיאן (ספרד). ליסבון, לפני שתורמת את סמטאותיה, מגדלוריה ורכבותיה לעלילה, היא יעד מדומיין שבהשראתו מלחין הפסנתרן קטע מוצלח שמלווה גם הוא את העלילה. חוץ מזה, מוזכרים גם קטעים אמיתיים, למשל "All The Things You Are", סטנדרט נהדר.

עלילה מעניינת, תיאורי אווירה יפים, ודמויות קולנועיות משהו, לא מציאותיות אמנם, אבל כיפיות, סיפקו חוויית קריאה מהנה בסל הכל, בטח בהקשר של המילואים (נהניתי לנדוד ממיטת הקומותיים הצה"לית לפאבים ולמוטלים במדריד, סן סבסטיאן וליסבון). עם זאת, התובנות על זכרון, זמן במוסיקה, עבר, הווה, מי אנחנו היום, מי היינו שלשום, לא היו ברורים לדעתי, כאילו הגיעו דרך האצבעות שעל מכונת הכתיבה אחרי התערבות מסוימת של ג'ין.

אתי הילסום, שחיה באמסטרדם ונספתה באושוויץ בספטמבר 1943, בגיל 29, הבינה שהקול שלה חריג. היא עוסקת ביומניה בהתלבטויות אישיות שיכלו אולי, לפחות בהתחלה, להיכתב בלי קשר לתקופה הסוערת. בהמשך, באופן בלתי נמנע, היא מתעמתת בתהליך הפנימי שלה עם המציאות הקיצונית. היא מתעקשת לא לשנוא, והתגובה שלה לרוע מסביב, היא בעיקר בלאמן את עצמה לקבל את המציאות ולהתנהל בתוכה, ובלהיות ערה לקשיי האנשים שמסביבה על מנת להקל עליהם ("הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"). היא שואפת "להפיק מן הסבל כוחות חיוביים", ולהימנע ככל יכולתה מבהלה ושנאה. זה אמנם עשוי להישמע נכון ואמיץ, אבל גם עלול להישמע תלוש, ועלול להכעיס. היא משתדלת לחדד את עמדותיה ולספק הסברים לתמיהות אפשריות, ובכל זאת מציינת: "רבים היו קוראים לי שוטה ותלושה מהמציאות" (עמ' 112).

היומנים, שמונה מחברות שנערכו (הקובץ התפרסם רק ב-1985), נכתבו באמסטרדם, ובהמשך במחנה המעבר ווסטרבורק, בשנים 1941-42. בתקופה זו היא מכירה מטפל חשוב, יוליוס ספיר, יהודי גם הוא, מבוגר ממנה. בהתחלה היא מטופלת אצלו, ובהמשך עובדת אצלו, נשאבת לקבוצה מסוימת שהתגבשה סביבו, וגם נכנסת איתו לקשרים אינטימיים. זה נראה כמו מקרה בעייתי של ניצול סמכות, אבל למרות זאת היא מעריצה אותו, לומדת ממנו ומושפעת ממנו. נראה שהאיש היה כריזמטי והאמין בדרך חיים אלטרואיסטית, בה האהבה לכל אדם היא מטרה נעלה, ומחויבות זוגית היא עניין מטושטש. אתי חוקרת את נשיותה ומבטאת עמדות חריגות לזמנה, כמו למשל בעמ' 33: "מרכז הכובד של האשה הוא הגבר האחד והיחיד, מרכז הכובד של הגבר הוא העולם. האם האשה מסוגלת להעתיק את מרכז הכובד שלה בלי שתעשה עוול לעצמה?"; בעמ' 42: "אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אשה של גבר אחד ויחיד"; ובעמ' 123: "המוני אנשים מוצאים להם בני זוג ברגע האחרון, מתוך ייאוש. אני מעדיפה להיות לבדי ולרשות כולם". בשלב מסוים היא עוברת כנראה הפלה יזומה, וכותבת: "לפי דעתי אין בי אפילו קורטוב של אינסטינקט אימהי... החיים הם מסכת ייסורים ובני האדם הם יצורים אומללים, ואני לא יכולה לקחת עליי את האחריות ולהביא לעולם עוד יצור אומלל" (56).
 
בהשפעת ספיר, בהיסוס ובהדרגה, היא מדברת יותר ויותר על אלוהים. היא כנראה מרוחקת מהיהדות המסורתית (או שאולי חסרת זיקה מהבית), ומה שנראה בהתחלה כאימוץ רעיונות מהמזרח הרחוק, או מהפילוסופיה, ובכל מקרה - אמונה אינדיווידואלית וחופשית מכל מסגרת - כנראה הופך לאמונה שמושפעת (גם) מעקרונות נוצריים. זה נרמז בציטוטים שהיא מביאה מהברית החדשה, ונאמר באופן ישיר יותר בתיאור שיחה מסוימת, בעמ' 136:"...ומוטב שנבין שכל גרגר של שנאה שאנחנו מוסיפים לעולם הזה, עושה אותו עוד אנושי פחות ממה שהוא. וקלאס אמר בתדהמה ותמיהה כאחת: כן, אבל זאת הנצרות! ואני, שהייתי משועשעת מהמבוכה הפתאומית, אמרתי בקור רוח: כן, ולמה לא בעצם, למה לא הנצרות?"

אמירות פסימיות, כמו בהקשר של מניעת ההריון, מופיעות מפעם לפעם, ומתחלפות יותר ויותר בחזרה על כך שהחיים יפים. מצד אחד: "הרגשתי הקלה גדולה מעצם המחשבה שאפשר שפצצה תשים קץ לחיי. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון, שנראה לי קל יותר לא לחיות מאשר לחיות" (עמ' 39); ומצד שני: "...ושם, בין הצריפים, בין האנשים הרדופים והמעונים, מצאתי את החיזוק לאהבת החיים שלי... איך לתאר את זה? איך לגרום לאחרים שיחושו גם הם שהחיים הם בעצם יפים וכדאיים וצודקים?" (עמ' 134). ובכיוון אחר, נראה שהגישה ה"הרמונית" נשחקת מעט עם הזמן. היא מתארת, למשל, שהיא מעוניינת "להבין משהו גם מן הפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש את האדם שמאחורי הדברים" (עמ' 74), וקובעת שהלקח מהמלחמה הוא "שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר" וש"יש משהו זול כל כך ברצון הזה לנקום באחרים" (עמ' 67), לעומת אמירה מאוחרת יותר: "ברור שלעולם לא תהיה כפרה לכך שמקצת היהודים מסייעים להסדרת המשלוח של רובם. ההיסטוריה תחרוץ משפט בבוא היום" (עמ' 123).

בנוסף ליומנים, מצורפים מספר מכתבים. בשני המכתבים האחרונים, שנכתבו במחנה המעבר ווסטרבורק, יש תיעוד יוצא דופן, חי ומצמרר, של "שילוחים" (טרנספורטים) מווסטרבורק ל"מזרח" (לעבר יעד מעורפל ורע מבחינת האנשים, ולמעשה לאושוויץ). במחנה המעבר היא קיבלה תפקיד ב"בית החולים" במחנה, למשך כשנה, עד שהגיע גם זמנה. המכתב האחרון שמופיע בספר נכתב ממש סמוך לטרנספורט שלה. 

יש לה הרבה רעיונות יפים, ועדיין לא חייבים להסכים עם כל קביעה שלה כדי להתרגש מדמותה. בסופו של דבר היא בעצמה מחפשת את דרכה ועוברת שינויים, והיא מרגשת כי היא חשופה, כנה, אצילית ואנושית.

בסיפור "קדירת הזהב", הארוך מבין חמשת הסיפורים שבקובץ, מסודרים הפרקים לפי 12 משמרות לילה. ב"משמרת הרביעית" פונה פתאום הופמן אל "הקורא הנלבב" ושואל כך:

"הרשאי אני לשאול אותך - דווקא אותך, קורא נלבב - אם היו לך בחייך שעות, ואפילו שבועות וימים, שכל מעשיך ועיסוקיך הרגילים עוררו בך מיאוס ושאט־נפש, וכל מה שהיה חשוב ורב־ערך בעיניך, כל מה שנשאת בלבך ובמחשבותיך תמיד, נראה לך פתאום תפל ועלוב?"

הרמתי את מבטי מתוך דפי הספר וחיפשתי מסביבי "קורא נלבב". זה רק אני ברכב, בקצה הפארק התעשייתי. מנצל כמה דקות לקריאה באור האחרון של היום בזמן שהתפנה בין העבודה למטלה מסוימת לפני החזרה הביתה.

הופמן הוא מייצג מובהק של הרומנטיקה הגרמנית. דמויותיו עוברות חוויות מיסטיות וסוריאליסטיות, קרועות בין מציאות מוגבלת לעולם הפנטזיה, שמציע הכל בעוצמה מוגברת: יופי, עומק, עונג, אבל גם טירוף ואימה. דווקא בעולם הפנטזיה מתעוררות הדמויות מהשינה של המציאות; האהבה מתוקה יותר והמוסיקה מטלטלת יותר. המודל הבסיסי בסיפורים (לא תמיד אחד לאחד) הוא של גבר צעיר שנסחף לשתי אהבות במקביל, כשאחת מהן מציאותית והשנייה, הפנטסטית, מייצגת כמיהה לשמיימי, לאינסופי, אולי להשראה / אמנות / חכמה. הנערה הנכספת, אגב, בדרך כלל גם מוסיקלית.

בסיפור החמישי, הקצר ביותר (והפחות מוצלח), חוקר מעט הופמן את "דון ג'ובאני" של מוצרט (הופמן, שהעריץ את מוצרט, הוסיף לעצמו את השם "אמדיאוס", לא פחות). אמנם הייתי שותף להתלהבות שלו ונהניתי לזהות את קטעי המוסיקה שהתייחס אליהם, אבל יתכן שהסיפור לא נועד לעמוד בפני עצמו. כנראה, דרכו, הוא מבטא את הרעיונות מהסיפורים האחרים באופן מפורש יותר, כשהוא מייחס את אותו עולם אידיאלי שמימי ישירות למוסיקה. וכמו שהסיפורים במובן מסוים נולדו מהמוסיקה, כך הם גם היו השראה ליצירות מוסיקליות חדשות, כמו למשל "קרייזלריאנה" של שומאן ו"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי, שמתייחסים לסיפורים של הופמן (שאינם בקובץ הזה), ו"סיפורי הופמן" - אופרה של אופנבאך (מהמאה ה-19, כמו שתי הדוגמאות הקודמות), בהשראת שני סיפורים וחצי שמופיעים בקובץ, וסיפור נוסף. חצי - כי בסיפור המסגרת באופרה מופיע הופמן עצמו כדמות מספרת, כשבינתיים, באותו סיפור מסגרת, מבוצעת "דון ג'ובאני" של מוצרט (ואופנבאך באמת מצטט מ"דון ג'ובאני"). הקטע המוכר ביותר ב"סיפורי הופמן" של אופנבאך הוא הברקרולה (חפשו: Offenbach Barcarolle).

עוד אריה בולטת באופרה של אופנבאך, היא זו של אולימפיה, הבובה, במערכה שמבוססת על הסיפור "איש החול", הראשון בקובץ. הבחור ב"איש החול" מתאהב למעשה בבובה ממוכנת ומפסיד את הנערה האחרת, האמיתית. הופמן מעיר בסיפור, שבעקבות פרסום המקרה של הבובה הממוכנת, מחזרים רבים חשדו שהאהובה שלהם עלולה להיות בובה, ולכן "תבעו שלא תסתפק בהקשבה סתם, אלא גם תדבר מפעם לפעם דברים שיעידו על שכל חושב ולב מבין". בסיפור הזה, אם כן, ההבטחה לאושר הגלום בעולם הדמיון הנשגב, מתבדה: הגיבור נותר אומלל. ונזכרתי בבובה ממוכנת אחרת, ואולי זו בכלל אותה הבובה, של דליה רביקוביץ', שמשמיעה את קולה המושתק של הנערה הפגועה, שעולם הדמיון הגברי החליט בשבילה מי היא:

בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים 
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.

וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת
וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,
אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי
כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.

וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת
אַךְ הִנִּיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים
וְאִלּוּ כָּל צְעָדַי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.

וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן
וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.

# # #

בסיפורים "היועץ קרספל" ו"המכרות בפאלון", כמו ב"איש החול", המשיכה לפנטזיה ולסמוי מביאה איתה פורענות. באחרית דבר מאת נילי מירסקי, יש תובנות מעניינות על הופמן, הרומנטיקה הגרמנית והאגדה האמנותית. היא משווה את רעיון "הגאולה באמצעות היופי המוחלט" שמועד לכשלון בעולם המעשי, גם ביצירות שאחרי הופמן, למשל בסיפוריו של תומאס מאן.

בסיפור "קדירת הזהב", לפעמים איבדתי סבלנות. הרגשתי שבנוסף לאורכו היחסי, הלך הופמן והתפרע מדי עם הדמיון. אבל הסיום, לדעתי, הצדיק את הדרך. בלי לספיילר: כמו שעולם הרוח, היצירה והדמיון עשוי להביא ל"הכרת התוֹאַם הקדוש שבין היצורים כולם", ומתוך כך לאושר עילאי (נשמע כמו שפינוזה?), כך את אותו "תואם קדוש", הכמוס בסודותיו של הטבע, כמו שכותב הופמן, מגלה הטבע לשירה.

# # #

הרמתי את מבטי מתוך דפי הספר. בחורשה הצמודה למבנים התעשייתיים רצו צבאים.

עוד רגע אכתוב קצת על פוליפוניה ועל באך. "ואריאציות גולדברג", מפסגת יצירותיו של באך, משמשות בספר הזה כנקודת אחיזה וסיפור מסגרת. דיונים מוסיקולוגיים (שאני אישית נמשך אליהם) הם חלק מסוים מהקונספט בספר. אבל אל תטעו. זה בראש ובראשונה סיפור על אובדן, על געגוע עמוק, וגם לא מעט על התבגרותם של ילדים מנקודת מבטם של ההורים. ובמקרה כאן: אם ובת, שלא נקראות לרגע אחד בשמותיהן (אבל נכנסות עמוק ללב).

את הואריאציות, יצירה למקלדת, כתב באך בגיל 56 (9 שנים לפני מותו ב-1750, שמסמן את סוף תקופת הבארוק), כלומר, כמלחין גדול בשיא בשלותו. מדובר במבנה מפואר של נושא (אריָה) שחוזר בשלמותו בסוף, ושל 30 ואריאציות, שהן גם מסע רגשי באופני ביטוי מגוונים, וגם דוגמא מושלמת לכתיבה פוליפונית מהודקת שמספקת חוויה אינטלקטואלית לצד העומק הרגשי. בארגון הפנימי בולטת סדרת הקנונים. כל ואריאציה שלישית היא קנון, כלומר, קול שני מחקה קול ראשון בהפרש של תיבה, כשבינתיים המהלך ההרמוני מתקדם בזיקה לנושא. וזה לא הכל: בסדרת הקנונים משתנה בכל קנון המרווח בין שני הקולות, לפי סדר: בהתחלה החיקוי הוא באוניסון (חיקוי מדויק), בקנון הבא החיקוי בסקונדה (בהפרש של טון), אחר כך בטרצה, וכן הלאה. בחלק מהקנונים החיקוי נעשה במהופך. בשביל ניתוח מוסיקולוגי יש ספרים מכובדים אחרים, אלא שההתפעלות מהוואריאציות היא חלק מהעניין כאן. יתכן שמי שלא מכיר את היצירה יתעניין בה בעקבות הקריאה, אבל באמת שכדאי להקשיב לה, לפני או במקביל (או בלי קשר). בקיצור, כל פרק בספר מותאם לואריאציה אחרת, לפי הסדר, כשבתחילת כל פרק מופיע ציטוט בתווים של תחילת הואריאציה. את היצירה, בסיפור המסגרת, מנגנת האם.

ה"קונטרפונקט", ארגון שיטתי של פוליפוניה (מילולית: נגד נקודה, כלומר, נקודה מול נקודה, תכנון קולות שונים במקביל על ציר הזמן), שבא לידי ביטוי מבריק בפוגות ובקנונים של באך, משמש כאן (כפי שוודאי מתבקש) בהשאלה לבחינתן של אינטרקציות אנושיות: "דוגמית לאופנים שבהם שני אנשים עשויים להתייחס זה אל זה. לחקות זה את זה, להסכים זה עם זה, לחלוק זה על זה; לתפוס עמדה הרמונית או דיסוננטית; לברוח זה מזה או להתמזג זה בזה, אבל תמיד מתוך מעורבות בלתי־נמנעת של איש ברעהו" (121). בפרק שמקושר לקנון הראשון, למשל, מתוארת באופן יפהפה הסימביוזה שבהריון: "עכשיו, חשבה האשה, אני מטפלת בבת שלי טוב יותר וטבעי יותר מכפי שאוכל אי־פעם בעתיד. וביתר קלות – זה קורה מעצמו. שתינו שרות אותה מנגינה, באוניסון. לו רק היה יכול להישאר כך" (37); תיאור יפה אחר, בפרק שמקושר לואריאציה 12 (הקנון הרביעי), ממחיש את חיכוכי גיל ההתבגרות בהקבלה לקנון בקווארטה, בו הקול השני מצטרף בהיפוך.

אבל הדמיון בין יחסי הקולות בתווים ובחיים הוא רק תחנה בפרויקט של האם הפסנתרנית. ככל שמתקדמות הואריאציות הן נעשות עמוקות וחדשניות (ומבחינה טכנית תובעניות), ובהדרגה משתלב גם סיפורו של באך עצמו, שחווה גם הוא אובדן בסמוך לכתיבת היצירה. המקומות האפלים ביצירה חושפים את באך במלוא הייאוש והבדידות (יש צל בכל ואריאציה, אבל כדאי לשים לב במיוחד לשלוש הואריאציות המינוריות, ובמיוחד השלישית, מספר 25). בדף השער המקורי של הואריאציות נכתב בכותרת המשנית: "מוסיקה שנועדה להשיב את רוחם של אוהבי המוסיקה", וזה היה שקר – כותבת אנה אנקוויסט – "המטרה העיקרית של הואריאציות הייתה להגן על יוצרן מפני טירוף־הדעת" (200). דרך נגינת הואריאציות מבקשת האם לתאר את בתה, ואולי רק לעצמה, ולאו דווקא בגלל קשר מיוחד של הבת ליצירה הזו. התהליך הוא אישי שלה. היא חוקרת את מושגי הזמן והזכרון החמקמקים דרך נגינה וכתיבה, ולא חוסכת בביקורת עצמית. וכאן צריך להגיד, הסיפור הוא אוטוביוגרפי, או כמו שנכתב מאחורה: "האוטוביוגרפי ביותר" מבין ספריה של אנה אנקוויסט.

על דמותה של הבת אני לא מרחיב. היא כמובן מוקד הספר (הואריאציות הן רק האמצעי), וכפי שקורה בספרים טובים, היא דמות מלאת חיים שנכנסת עמוק ללב. בקשר לואריאציות: יש ביצועים טובים ומגוונים, על פסנתר, צ'מבלו (ביניהם, אגב, קית' ג'ארט), ולא רק. מומלצים: מארי פראייה, אנדרש שיף, וכמובן - גלן גולד (שגם מוזכר בספר, ובצדק).

# # #

ציטוט, לסיום, על ואריאציה 15:

פשוט. זה חייב להישאר פשוט ושקוף, כי תוכן התווים כבר טרגי די והותר. באמצע המחצית השנייה של הקטע ישנה תיבה שבה הקול העליון שותק. הבאס והקול התחתון יורדים למטה בשפה בלתי־נתפסת, משוחררים לרגע מכל מפתח שהוא, כאילו הם מתייחסים למוזיקה שתיווצר רק בעוד מאות שנים. האשה נרעדה. בלי רגישויות עכשיו, חשבה, בלי עיניים צורבות או גרון חנוק. שטויות. את הקנון צריך לבצע, לאט ובלי שגיאות, עד לסוף התיבה האחרונה, שבה הקול העליון מטפס מעלה־מעלה, והבאס נשאר לשכב בעומק, כאילו אינו יכול להציל את הסופרן והוא אנוס לעמוד מנגד חסר־אונים ולראות אותה ממריאה ונעלמת בקווינטה הריקה ביותר שהצטלצלה מעולם.
(103)

"כל אדם יכול לקחת פקעת של חוטים ופיסת בד, אבל אין כְּרִקמתה של דוֹגוּלאנג. דרקונים חיים מתעופפים על דגליה. כוכבי השמים נדלקים על בדיה" (243).

הסָארוֹזֵק, רצף של מרחבים שוממים עם אקלים קיצוני בקזחסטן, טומן בחובו סיפורים מרתקים מתקופות שונות. עלילת המסגרת מתרחשת ב"הווה", בערך בשנות השמונים, בהתאם לזמן יציאת הספר. יֵדִיגֵיי, פועל ותיק בצומת מסילות ברזל נידח, יוצא למסע לוויה עם מספר אנשים מצומצם, של חברו הטוב, קָזַנְגַפּ. היעד: אנה־בֵּית, בית קברות עתיק, שקרוי על שמה של נַיימַאן־אָנָה (הקבורה שם בעצמה), דמות מפתח מסיפור קדום. במהלך המסע לאנה־בית עולים זכרונות, סיפורים וגעגועים מהעבר, ובעיקר משנות החמישים. סיפור קורע לב על משפחה שהתגלגלה פעם לאותו צומת נידח, משקף את אימת המשטר הקומוניסטי תחת סטלין. במקביל למסע הלוויה, מתרחשים אירועים חריגים בתחום החלל, שמשיקים, באחד מהמוקדים (תחנת השיגור בקזחסטן), לאותו המסע.

מה לסיפוריהם של אנשי בוראנלי-בוראני ולמשבר בחלל? מהם הקולות בסיפורים העתיקים ובהיסטוריה הקרובה שמהדהדים זה בזה? מעבר לרעיונות בנושאי זהות ומורשת (ושטיפת המוח, בהקשר של השלטון הקומוניסטי), עולה גם רעיון הגורל הטראגי, מנת חלקם של אנשים שפועלים ע"פ מצפון נקי ושכל ישר, אבל כנגד חוק שרירותי. ולמרות האובדן וההחמצה בסיפורים השונים, עולה גם האפשרות לריפוי: החיים רצופים ביופי, במתיקות, בחמלה. דג חדקן הזהב הנדיר מגיח כדי למלא אחר ה"טַלְגַאק" (משוגת האשה ההרה); סיפורים קדומים, שעוברים בעל פה ועולים על הכתב, מעניקים משמעות וקתרזיס; המוסיקה, ברגעי החסד, נוגעת עמוק ("צליליה הראשונים של הדוּמבּרה החזירו אותו אל עצמו... וכל דלתות עולמו נפתחו לו בבת אחת – השמחה, העצב, הרהורי הלב, המשאלות הסתומות וחיבוטי הספק"); הרגשות העזים נחקקים בזכרון ובנפש ("הכל בה היה יקר וקרוב עד בלי די, ועזה היתה תשוקתו להרעיף עליה רוך וחיבה, לשמור ולגונן עליה מכל רע"); ותמיד נשמרת הפליאה לנוכח עוצמתו הגדולה של הטבע - מרחבי המדבר, סופות השלג, דיה לבנת־זנב – כר פורה לגילגולם של סיפורים קדומים ב"מעגליה הנצחיים של הארץ".

# # #

"אבּוּטאליפּ היה אומר שיש שסיפור גורלו של אדם אחד נעשה נחלת הרבים, מפני שערכו גדול כל־כך, וגלום בו הרבה כל־כך, עד שהדברים והמעשים שהיו באדם אחד כוחם יפה, אם אפשר לומר כן, לכל מי שחיו בימיו, ואפילו לבאים אחריהם." (324)

# # #

רקמה יפהפיה, ותרגום מצוין.

ספר שיצא ב־1939, עם עלילה שמתעדת את הוליווד של שנות השלושים כהתגלמות הניוון הערכי והתרבותי שבא עם שגשוג תעשיית הבידור המודרנית.

טוד הַאקֶט, הדמות הראשית, הוא צייר, בוגר ייל, שמגיע להוליווד ממזרח ארה"ב ומועסק בתור מעצב תפאורה ותלבושות בחברת סרטים גדולה. הוא מתכנן, במקביל, ציור ענק בשם "שריפת לוס־אנג'לס", שמשקף למעשה את רוח הספר. המספר מתייחס לציור כביכול כיצירה ידועה ומוערכת. טוד האקט חי את הוליווד מבפנים: רואה מקרוב את הזיוף, את העוצמה חסרת־התקדים של תפאורות ענק והמוני ניצבים בסרטי מלחמה, את העליבות של האנשים הרבים שמתנקזים לשם, חלקם כדי לקבל תהילה רגעית, חלקם כדי לנצל את מחפשי־התהילה, וחלקם כדי "למות בקליפורניה". אלה האחרונים מתוארים כמלאי אכזבה ושנאה, והופכים, כקהל, לתנועה מטרידה, אלימה, דורסנית, חסרת־שליטה. ארבה.

זה ספר מטריד. הדמויות יצריות וחלשות, מתמזגות בקלות באותו עדר עליו מדבר הספר. פיי גרינר, צעירה שאפתנית שמנסה להיות כוכבת, מהווה מטרה לגברים יצריים, כולל טוד עצמו, שנדחה על ידה (מה שלא מפריע לו לתכנן אונס). היא, מבחינתה, בהחלט לא מהססת להשתמש בגברים למטרותיה ("מיקמה את האהבה במטוס מיוחד, שבו לא טסו אנשים ללא כסף או יופי"). הארי גרינר, אביה של פיי, שחקן כושל וחולני, שמאמץ את דמות הליצן גם מחוץ ורחוק מהבמה, משקף בדמותו הנלעגת את הבוז וההתנשאות שטבועים בבידור ההמוני. והומר סימפסון (הומר סימפסון!), שהגיע להוליווד מתוך המלצה רפואית, חרדתי, חולני ובודד, אחרי עשרים שנה של עבודה אפורה כרואה חשבון בבית מלון; הומר סימפסון הוא בו זמנית האדם החלש שמתמזג עם העדר וקרבן העדר בעצמו. אם יש קשר כלשהו להומר סימפסון המצויר, זה אולי בביקורת על השיטה המודרנית־תעשייתית ועל הטמטום ההמוני. בהומר סימפסון שכאן, אין בכל מקרה שום דבר קומי.

"עד שהגיעו אל שורת ההמונים נראו שונים, כמעט מתגנבים, אך ברגע שנהפכו לחלק מהם, נעשו שחצניים ושוחרי קרב" - כך מתואר נחיל האנשים ההופך להמון (עמ' 173), שבא לצפות ב"כוכבים" באיזו פרימיירה - "כל ימי חייהם היו עבדים לעמל קשה ותפל, מאחורי מכתבות ומכונות־חישוב, בשדות ובמכונות משמימות מכל הסוגים, חוסכים את פרוטותיהם וחולמים על אודות הפנאי שיהיה שלהם לכשיחסכו די. לבסוף הגיע היום... לאן עוד יכלו לשים פעמיהם אם לא לקליפורניה, ארץ השמש והתפוזים? ...השעמום שלהם נעשה איום יותר ויותר. הם מכירים בכך שהוליכו אותם שולל והם בוערים באיבה. כל יום מימי חייהם קראו בעיתונים והלכו לסרטים. אלה גם אלה הלעיטום בסיפורי לינץ', רצח, פשעי־מין, פיצוצים, הריסות, קיני־אהבים, שריפות, מעשי־ניסים, הפיכות, מלחמה. תזונה יומית זו הפכה אותם למתוחכמים. השמש היא בדיחה. תפוזים אינם יכולים עוד לדגדג את חיכם התשוש. אין דבר שיוכל להיות אלים דיו כדי למתוח את מוחם וגופם הנרפים. הם רומו ונבגדו. הם השתעבדו וחסכו לשווא."

היה רע לתפארת.

עבדתי בעבר, כסטודנט, כמדריך בדירות למבוגרים בעלי מוגבלויות. המשמרות היו, בשגרה, בדירה קבועה, והתבססו על ניהול שגרה יחד עם הדיירים (נקיון, ארוחות וכו'). בהרבה מקרים המשמרות חרגו מתחום הדירה, למשל לצורך ליווי דייר לחוג או טיפול, או ליציאות משותפות. דירה שעבדתי בה תקופה משמעותית, הייתה של בעלי מוגבלות שכלית. אני זוכר שנגעה לליבי סיטואציה שהייתה חוזרת על עצמה: הרגע שאדם זר, שיש איתו אינטרקציה כלשהי (כמו מוכר, או נהג ששואל הולכי רגל "איך מגיעים ל..."), מבין שהאדם שמולו "לא רגיל", בניגוד למה שאולי חשב לרגע. רגע עצוב מסוים היה כשהגעתי לדירה אחרת כמדריך מחליף, ואחד הדיירים, להפתעת שנינו, היה מישהו שהכרתי לפני במסגרת אחרת, "רגילה".

מַתיס בן ה-37 שמתגורר לבד עם אחותו הֵגֶה בכפר נידח בנורווגיה, הוא אדם כזה "לא רגיל". הוא לא מצליח לעמוד בקצב של שאר האנשים, שמבחינתו הם "החזקים והחכמים". הוא היה רוצה לעבוד כמוהם, להגיד דברים חכמים כמוהם, לנהל כמוהם מערכות יחסים, או לכל הפחות לפלרטט; אבל חווה בעיקר כשלונות, ולמרבה הצער מרגיש "שרוף" בכפר, בו כולם כבר מכירים אותו. הרגעים הגדולים שלו הם מול אנשים זרים שלא יודעים עליו כלום. הוא זוקף, למשל, את הגו כשמכוניות חולפות על פניו, ובהן "נוסעים שלא יודעים שהוא הגולם". כמה נורא להרגיש שאתה לא שותף לחגיגה הגדולה שמסביב.

כשמתיס מדבר אל מישהו, בין אם הדיבור ספונטני או מתוכנן, נעדר הרבה פעמים ההקשר. "למה זה ככה, כמו שזה?", שואל למשל בעמ' 59, וכמה כאב יש בשאלה הזו. לפעמים נראה שהוא חווה את העולם ללא התיווך של ההגדרות וההגיון, באופן שיש בו כביכול חיבור עמוק יותר לעולם, אבל עם זאת בולטת אצלו התפיסה המעוותת של סיבה ותוצאה בנסיונות שלו לפענח מה קורה סביבו. כך מצטרפים לאותה מערבולת חרטומן ששינה את מסלולו, סופות הרעמים והברקים, צמד עצי הצפצפה, העבודה בשדה הלפת, הסוכריות בחנות, האגם, הסירה, שתי נערות זרות בשם אנה ואינגה, ולבסוף יֶרְגֶן שנכנס לחייהם שלו ושל אחותו.

הכתיבה מצוינת. אין פרטים מיותרים, ובסוף הקריאה נותר רושם של ספרות מדויקת, אינטליגנטית ומרגשת, כזאת שבשבילה קוראים ספרים.