ספר עיון במלוא ההדר. גאבור כותב על מכורים מתוך ניסיון חיים אמיתי וקרוב. הספר מחולק באופן כזה שיש פרקים המסבירים על הפיזיולוגיה של המכור, על התהליכים הכימיים המתחרשים במוחו, המנגנוניים הביולוגיים וכיוצא באלו. פרקים אחרים מתקמדים בסיפורים אמיתיים של מכורים שאיתם גאבור בא במגע כחלק מפעילותו במרפאות הנותנות מענה לדרי רחוב. החלקים העיוניים באים לתמוך ולאושש את טענתנו המרכזית של גאבור כי חוויות החיים המוקדמות של האדם מכתיבות ברמה הביולוגית את הסיכויים לפתח התמכרות. חלק מהסיפורים האישיים של המכורים קשים מאוד לקריאה, התעללויות ופגיעות מיניות קשות. אין סיפורי הצלחה ולא יוצאים עם תחושה מתוקה של סרט הולווידי. המכורים המתוארים בספר מתקשים מאוד לצאת מהמעגל. בעיניי, הספר מצליח לעורר רמת אמפתיה גבוהה, ממשיך לבסס את עולם המונחים מ-עבריינים ונרקומנים ל-חולים ומכורים. השאלה המרכזית ששואל גאבור הוא "מה מקור הכאב". בעיניי, שאלה זו, עם כל פשטותה מצליחה להוריד מסות של שיפוטיות מול האחר ולהעלות את רמות החמלה.

קיבלתי את הספר במלאות שנה למלחמת חרבות ברזל, יחד עם סימניה שהמשפחה הכינה, הכותבת "אנו מקדישים את הספר לכל החיילים שמצויים בתהליך השיקום כעת, בתקווה ובאמונה שסיפורו של חנן יתן להם כח, תקווה והשראה".
חנן פרנק מספר על שיקומו במחלקה האורתופדית בבית החולים לאחר שנפצע קשה במלחמת ההתשה. הסיפור כרעיון, אם אתנתק מהחוויה האישית הדראמטית של הסופר, שייך בעיניי לקו סיפורים, דוגמת "ג'וני שב משדה הקרב", "במערב אין כל חדש". לא במובן הפציספטי, אנטי מלחמתי. לא מצאתי ביטויים ציניים משמעותיים כלפיי מלחמה, המדינה והמערכת הצבאית. אלא במובן תודעת הפצוע, חוויתו הגופנית, רגשית ותהליך של השלמה והכרה עם השינוי הפיזי שמגביל אותו. נהניתי לקרוא את הסיפור של חנן, הצורה הקלילה שבה הוא פורס את השנה פלוס שעברה עליו בשיקום, ההתמקדות שלו דווקא בחיובי, בנקודות היפות והנעימות של החיים. חברות, תשוקה, צחוק ומשחק.
חנן מגלם את דמות התמים האולטימטיבי. דווקא בתוך סיפור פציעתו תמימתו מתגלה כמגן האנושי החזק ביותר. בסוף הספר מתגלה נצנוץ ראשוני, הבלחה של התבגרותו ותחילתו של ניפוץ התמימות.

מיהו הזולת ? מה הוא מרגיש ואיך הוא חווה את העולם. לא משנה כמה אני מנסה להתקרב, תמיד תישאר בי תחושה חזקה של פירוד. הפרדה ראשונה שמתחילה בעור שאני לובש, בגוף. הפרדה שנייה בתודעה, בהסתכלות ובאדישות השגרתית שלי כלפיי העולם. יש רגעים שאני מוצף אמפתיה וחמלה והחומה הזו נסדקת ודרכה מבצבצים אורות וניצוצות של האחר. אבל עדיין זה לא מספיק. גם כשאתה נותן חיבוק חזק, כשאתה באינטימיות, זה לא מספיק. תמיד משהו חסר. זה לא שלם. "....וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" וכולי. אני גר בתוך עצמי ואתה גר בתוך עצמך. לפעמים אני מבקש לטשטש הזרות הזו. "קריאת ספרות מאירה את המוח בדרכים המחקות את הפעילות העצבית של החוויה עליה אתה קורא..." וכולי. באינטימיות החוויה הזו עזה. יש תחושה של טשטוש הגבול עם האחר, צמצמום המחיצה. זהו מקבץ של חמישה סיפורים קצרים ובכל סיפור הדמות הראשית נושאת את הקיום של קו העלילה. למרות שהסיפורים קצרים מקבלים את הקיום ו-או החוויה של האחר בעוצמה גבוהה ואי אפשר להישאר אדישים לזה - מרגישים. יתרה מזאת, הפילוסופיה טבועה בטקסט בצורה בהירה ולא צריך לדלותה בכלי מנתחים, סארטר נוגע בקרביים של החיים ומציג זאת דרך חמש זוויות שונות. מומלץ!

במקריות רבה התחלתי לקרוא את הספר במקביל לשחרור הסדרה בכאן 11, שחושפת את ההקלטות מהראיון שערך אייכמן בארגנטינה עם כתב הולנדי (חבר ss לשעבר בעצמו). בספר, ארדנט מתייחסת לקטעים מהראיון שפורסמו חלקית בשנות ה-60 ולא חשפו את הביטויים הדראמטיים, אבסולוטיים של אייכמן וגישתו הנלהבת לפתרון הסופי. אני לא מצליח להפסיק לחשוב מה הייתה כותבת אילו בזמנה היו משחררים את הראיון במלואו. מנקודת מבטה המרתקת, טוענת ארדנט דווקא לביסוס אייכמן כבורג מערכתי מציית לחוקי הרייך השלישי ובוחרת להציגו כתעלומה מלאת סתירות ואחד שאינו בהכרח היה תומך נלהב של הפתרון הסופי. כמובן שאייכמן עצמו במהלך כל המשפט העיד על עצמו כחובב יהודים, ״שהיה תולה את עצמו למען יראו ויראו מה יעשה לאנטישמים״. הכל התברר כשקרים. מעבר לכך, הספר כתוב בצורה קולחת, שופך אור נוסף על התנהלות המערכת הטוטליטארית בכלל והמפלגה הנאצית בפרט. ארדנט עשתה עבודה עיתונאית לעילא, מצטטת מגוון מקורות ומבססת את דבריה על מאורעות היסטוריים שהיו חדשים עבורי. בקיצור, ממליץ בחום.

גילוי נאות
קראתי את הספר באנגלית

חופש! ועוד מניפסט עליו. לאכזבתי וככל הנראה לאכזבת שאר הקוראים לא מדובר במסה מטלטלת חיים, שוברת סטיגמות, מנפצת דעות או כזו המניעה את אמות הסיפים. סך הכל תפישותיו התמימות של אלון מזרחי בנוגע לחיים ומה שלכאורה הולבש עליהם. אני שומע את אלון מזרחי כבר כמה שנים בערוצים השונים, בהתחלה כפעיל ימין, עכשיו כפעיל שמאל, דובר "המזרחיות". בתמימותו הרבה, הניח אלון כי שינוי דעה ו.או גיבוש עמדות חדשות הינן אירועים מטלטלים בחיים שיש לכתוב עליהם ספר, ובאמת ספרון זה מנסה לבסס את "המניפסט" של החופש על הקביעה כי חופש במהותו הוא שחרור מדעות קדומות או הנדסות תודעה, הלבשות חינוכיות חיצוניות מידי החברה, המשפחה וכן הלאה. לאחר ביסוס זה, מציע אלון לשאוף לניפוץ עולם הדימויים הקיים. ובתוך עיי חורבות הדימויים למצוא את החופש האמיתי. בהחלט רעיון חביב. ויכול להיות שבתור נער, הייתי קופץ על הרעיון ומשליט אותו כאחד מעקרונות חיי. בעיניי, שיח החופש בספר הוא אינטואיטיבי, כלומר, כמובן שאם נפשיט את האדם מכל רעיונותיו, הוא בבחינה מסוימת חופשי. אך על בסיס קביעה זו לכתוב מסה שלמה (ולכנותה מניפסט), מרגיש לי מיותר מאוד.

מדוע החלטתי לקרוא את הספר ? כתוצאה משכנוע של סוכני מכירות במסווה של עיתון.
המילים מגוללות את סיפורו האישי למחצה של גון-בן-ארי - הסופר עצמו. התפוצצות העלילה מתרחשת כשאליל הסיפור חוטף "סינדרום-ירושלים" - תופעה פסיכיאטרית של אנשים החווים את עצמם כמשיחי ישראל ונציגי הנבואה. לא בכדי כתבתי אליל. מרכז הטורנדו של ערימת המילים בספר היא אישיותו של הסופר. החלוקה של הסיפור נעימה, בכל פרק חדש נחשף כי גיבור הפרק הקודם הוא רק הדימוי (אלטר אגו) של כותב הפרק הנוכחי, תנועה המזכירה לי יצירות קולנועיות. מעבר לכך, הספר שיעמם אותי. בעיני, הוא כתוב בצורה ילדותית, פרצנית ומקוטעת. עולם הדימויים רדוד והחוויות כאילו לא שייכות לבני-אדם אלא ליצור אחר. אם אמשיך לחפור בביקורת זו, לדעתי, מסתתרת בכתיבה תעמולה פסיכדלית ועליונות רוחנית. בקיצור, מעייף.

ספרון, קצר, המנסה לכאורה לצלוח מנסרה אנושית ולהביאה על הכתוב. מנעד האסונות הפוקדים את הדמות הראשית, מתוארים במעין הסתכלות אורכית, צרה, בעיני. עניין שהותיר בי טעם של החמצה. הסיפור כאילו נכתב מצורך ולא מרצון. אסופת אירועים שיש לסיים עליהם את המלאכה. תפישותיו הפילוסופיות של הכותב וסוגיות הזהות שהוא מעלה, אכן מעניינות, אך היו יכולות לשבת על מגש כסף הסיפור. בהגשתן הנוכחית, כאילו נתלשו משיחה או הרהור אנושי בסיסי בלתי לכיד.

הספר כתוב בשצף קצף, כזה המכניס אותך למציאות הכתובה באופן מרוכז, עד כדי תחושת מועקה קלה בחזה.
האנטר ס. מתעד מירוץ מכוניות בלאס וגאס מטעם מגזין "הרולינג סטון", ראשית הובא בחלקים במגזין ומאוחר יותר אוחד לכדי הספר.
מבחינה עיתונאית, הכתיבה של האנטר ביססה סגנון חדש, השם את הסובייקטיביות של הכותב במרכז. בכך, מתבטאים דעותיו של תומפסון על ציות.אי-ציות אזרחי, שחרור, חופש, תרבות הצריכה, מלחמת וויאנטם והשנים פוסט רוח "השחרור התודעתי" של שנות ה-60. מעבר לתיאורים הייסודים לכאורה של חוויה פסיכדלית ופרנויה מצריכת סמים, הספר נותן הצצה להלך הרוח בארצות הברית בשנות ה-70 ולהלך רוחה של נפש האדם המיוסר.

*גילוי נאות, קראתי את הספר באנגלית.

קיבלתי את הספר מחבר, ידיד נפש, שהכרתי בצבא. על הדף הראשון מתנוססת החותמת "שייך לספרית עורב גולני".
הספר יושב אצלי בספריה זה כמה שנים ורק לאחרונה החלטתי לקרוא בו. הדפים הפכו חומים וריח עז של ספרית בית כנסת נודף מהספר. נהניתי.

הספר כתוב לעילא. סגולתו של הסה ובהחלט לא בכדי זכה בפרס נובל לספרות. העלילה מציפה שאלות קיומיות רבות, ביחסי אדם משמעות, אדם לחברו, אדם לעצמו. האבסורד קיים מקצה לקצה בספר. הגיבור ממש בבחינת "אדם בתוך עצמו הוא גר", בזכות נשים מצליח מעט לצאת מעצמו. מבחינתי, הן מייצגות נקודות של הכלה והבנה ביחס לניגודיות שבחיים. אני ממליץ על הספר לכולם. במיוחד לאלו שאוהבים תיאורים פואטיים לתחושות האדם.