ספר לא קל, שתחילתו איטית ומייגעת וסופו מותח ומפתיע. גיבור הספר, גורדוייל, מוצא עצמו במערכת יחסים מוזרה ומעוותת עם תיאה, שרודה בו, בוגדת בו ומלגלגת עליו מאחורי גבו. אותו גורדוייל, כאילו אין לו כל השפעה על חייו. הוא נגרר אחרי תיאה בעיניים סומות, ולרגע לא עוצר ושואל את עצמו מדוע הוא עושה זאת ואם אפשר אחרת. גם הרמזים והתחינות של חבריו, ומטלת הטיפול בתינוק, הנופלת על גורדוייל לבדו, אינם מניאים אותו מחדלונו ואינם מעירים אותו מאשלייתו. גורדוייל מכחיש את המציאות, אף שזו מובילה אותו להרס עצמי.
הספר דן במניפולציות של האדם על תפישת המציאות שלו. האמת מנסה להבליח בחלומות הביעותים של גורדוייל, אך הוא כופה עליה תירוצים ובונה סביבה תלים של הגיון. היא שבה ועולה כאשר גורדוייל ער, אך אז משתלט עליו מצב תודעתי שבין הזיה למציאות, והוא חי במקביל את האמת ואת הסיפור הדמיוני שהוא בונה בכדי לא להתמודד עם האמת.
קשה להזדהות עם דמות שחיה בהכחשה כה קיצונית, מה גם שהיא משתרכת מבית קפה לבית קפה, מחבר לחבר ומרחוב למשנהו, ללא תכלית וללא מסגרת שתשים סדר בחייו. העורך, מנחם פרי, תיאר יפה את ההקבלה בין השיטוט של גורדוייל ברחובות וינה לבין המונולוג הפנימי בו הוא שבוי, הוא זרם התודעה.
הספר נכתב בשנת 1928 ומופיעות בו מילים שאינן עוד בשימוש, כמו: ארכובה, רסטורן וסוכך (מטריה). אלה מכבידים על הקריאה, במיוחד עד אמצעיתו של הספר, המתאר את שיטוטיו של גורדוייל והגררותו הפסיבית ממקום למקום. ההנאה מהספר היא הנאה אינטלקטואלית, שבאה לאחר מחשבה נוספת וחשיפת רבדים שלא נגלים מיידית לקורא. אתגר הקריאה והתועלת הלא מיידית של הספר הם תשובה הולמת לחווית ה"אינסטנט" של התרבות העכשוית.
