סקירה מאת נחמן וונדה:
בקצרה- פנטזיה כיפית וקצבית. נהדר אחרי יום עבודה ארוך.
ובפירוט- את אילן פגשתי במפגש של סופרי פנטזיה. מתכנן ערים נחמד שכבר הספיק להוציא לאור לא מעט ספרים. שאלתי אותו על איזה מהם הוא ממליץ לי. התשובה הייתה- גביש הנשמות.
שוליית אלכימאי שמתמודד עם אסון מסתורי, אישה נואשת שמחפשת את בעלה, אביר קשוח ואדם שאיבד את זכרונו, כל אלו נקלעים לכפר נידח בצפון הקפוא. כפר שאורבת לו סכנה איומה שתעמיד כל אחד מהם במבחן.
עלילה קצבית מחברת את סיפוריהם של כל הגיבורים לתמונה אחת של מאבק עיקש של הטוב ברע. כנגד כל הסיכויים.
העולם שאילן יצר הוא עולם מעניין עם מערכת קסם, מסתורין, אלים וגם יצורי אופל. זה עולם שיש בו טוב ורע והם לרוב די ברורים. יש בזה משהו תמים וגם יפה. מערכות היחסים בספר לא ממוקדים ב"התאהבות" אלא ב"נאמנות". וזה גם דבר יפה בעיניי.
האמת היא שאני לא קורא המון פנטזיה, אז קצת קשה לי להשוות בצורה "מקצועית". אבל שמחתי לגלות שיש פנטזיה כחול לבן ונהניתי מהספר לא פחות מאשר מספרים מתורגמים שקראתי.
קישור לסקירה:
https://www.facebook.com/groups/realbookreviews/permalink/1813710739361478/

יד הכאוס – מחזור שער המוות 5 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן

שנת הוצאה: 1993
מספר עמודים: 475
הוצאה לאור בארץ: אופוס

מהכריכה האחורית:
אדונו של האפלו הפיטרין הורה לו לחקור את ארבעת העולמות המורכבים מיסודות העולם הקדמון -אריאנוס, ממלכת האוויר, פריאן, ממלכת האש, אבאראך, ממלכת האבן, צילסטרה, ממלכת המים- ולזרוע בממלכות אלו כאוס.
במהלך מסעותיו, נתקל האפלו ביריבו הקדום, אלפרד הסארטן.
אך המאורעות מקרבים את שני האויבים והם נאלצים לבלות זמן רב זה במחיצת זה.
יחד, מגלים השניים מידע שנשכח מזה עידן ועידנים, העוזר להם להבין את הסיבות הקדומות לחלוקת העולם הקדמון.
האפלו עצמו והילד האנושי ביין נשלחים שוב לאריאנוס כדי להשלים את מלאכתו של אדון הנקסוס. הכאוס מתפשט בממלכה במהירות, והכל מוכן לבואו של אדון הנקסוס. אך האפלו אינו שליו. לא הכל מתנהל כשורה בלב המערבולת של אריאנוס.
ביין להוט מדי להוכיח את נאמנותו לאדון...
ואולי הוא עושה זאת על חשבונו של האפלו.
על האפלו להגיע עתה להחלטה גורלית: האם לציית לאדונו, האיש שהציל אותו מהמבוך, או שמא לבגוד בו...
ולנסות להציל את היקום.
(ערכתי קצת את התקציר כי יש שם כמה ספוילרים למי שלא קרא את הספרים הקודמים).

ומה אני חשבתי:
בעוד שאת קוסם הנחש הותרנו מאחור בתחושה מעט מנומנמת וקצרת רוח, את יד הכאוס אנו פותחים במשב רוח רענן של אקשן. הספר מתחיל בצ'לסטרה, עולם המים, היכן שהותרנו את האפלו, ממשיך אל הנקסוס, וחוזר חזרה אל אריאנוס, עולם האוויר.
בסקירה שלי על כנף הדרקון, שם הכרנו את עולם אריאנוס לראשונה, ציינתי כי לדעתי לא היה מספיק מהעולם בספר ההוא. הרגשתי שיש כל כך הרבה מידע, פרטים ועלילות משנה, מוסתרות מאחורי הקלעים של העלילה בכנף הדרקון, ומאד רציתי לדעת מה קורה עם כל חוטי העלילות שהוזכרו שם אך לא תוארו בספר. נדמה לי שהסופרים הרגישו אותו הדבר, כי ביד הכאוס, עם החזרה לעולם האוויר, מיד צוללים אל תוך אותם חוטי עלילה שהושארו תלויים באוויר. העולם הזה הוא כה עשיר, ומלא בדמויות נפלאות ומיוחדות, שהתפתחו עוד יותר ביד הכאוס.
אנחנו לומדים להכיר את האלפים, שקצת הוזנחו בכנף הדרקון, ואת האיים השונים הפזורים ברחבי העולם, ועוד הרבה דברים נהדרים במקביל לעלילה מאד קצבית ומותחת שמלווה אותנו כמעט לאורך כל הספר.
ועדיין, למרות שזהו לדעתי הספר הארוך ביותר בסדרה, והוא עוסק ברובו באריאנוס, הסופרים לא נגעו בכל הנקודות השונות שמופיעות שם, ובשני הספרים האחרונים אנחנו כנראה נלמד גם על אותן נקודות שהוחסרו.

אז מה אהבתי:
1) העולם – כמו שציינתי בפתיח, העולם של אריאנוס מאד הקסים אותי, לאו דווקא בגלל הדרך שבה הוא בנוי, אלא יותר בגלל ריבוי ומגוון הפרטים שיש בו, הדמויות הנהדרות, וחוטי העלילות שניתן לפתח כמעט בכל כיוון.
2) העלילה – בניגוד לכנף הדרקון, העלילה ביד הכאוס לא מתרכזת רק בנעשה באריאנוס, אלא גם בעולמות אחרים, ובעצם מתארת את התקדמות העניינים בעולם האוויר, במקביל לעלילה הראשית של כל הספרים, שכבר נגעה באריאנוס ובדמויות שבה. מתחילה תחושה של קרוסאובר גדול שעומד לקרות, והמתח בשיאו.
3) הדמויות – אני תמיד רושם את זה, כנראה, אבל עם כל ספר הדמויות ממשיכות להתפתח, גם כאלו שלא פגשו זמן מה, ועם כל שלב בהתפתחות העניינים מסתבכים יותר ויותר, והדמויות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות. יש הרבה מאד קונפליקטים בספר, והדמויות צריכות להגיע להחלטות קשות.

ומה לא אהבתי:
1) אלפרד לא מוזכר בכלל בספר הזה, כלומר המתח שנותרנו עמו בסוף של קוסם הנחס, מלווה אותנו לכל אורך יד הכאוס, ועדיין אין לנו מושג מה קרה לסארטן המפוזר והחביב. זה היה מרגיז קצת, אבל מובן בצורה כלשהי.
2) לדעתי הספר היה ארוך מדי. בדרך כלל בספרי פנטסיה כמה שיותר עמודים זה יותר טוב, אבל לאורך הספר היו קטעים שלדעתי היה אפשר לקצץ בכיף או לקצר.
3) היו כמה נקודות הקשורות לקסם שהשאירו אותי לא מרוצה, מעין חורים קטנים בכל מערך הקסם של הסדרה הזו. למשל, מכל הספרים האחרים הבנתי שהקסם של האלפים הוא בעיקר מכני, ומיועד להפעיל כל מני מכשירים מכניים כמו ספינות אוויר או שעונים וכו'. בעוד בני האדם שולטים בקסם הרוחני והטבעי. אבל פתאום בספר הזה גם לאלפים יש קסם רוחני, ולא ממש הסבירו את הנקודה הזו.

לסיכום, אני הייתי מאד מרוצה מהספר, וחזרתי לשקוע בו למשך פרקי זמן ארוכים. הוא מאד מעניין, סוחף ומרתק, ומלמד הרבה על עולם האוויר של אריאנוס ועל התרבויות השונות שחיות בו.
ממליץ מאד על הספר, ובינינו, זה לא כאילו יש לכם ברירה, כי אם הגעתם עד ליד הכאוס, באמת לא תקראו אותו?
ויש גם כמה הפתעות וטוויסטים מעניינים לאורך הספר.
תהנו!

קוסם הנחש – מחזור שער המוות 4 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן
שנת הוצאה: 1993
מספר עמודים: 371
הוצאה לאור בארץ: אופוס

מהכריכה האחורית:
האפלו ואלפרד, שני היריבים שהפכו, מכורך הנסיבות, לבני ברית, מגיעים לצ'לאסטרה, עולם המים, היפה מכל העולמות, ובו חיים גמדים, אלפים ובני אנוש בשלום. אך החיים השלווים נמצאים בסכנה. היקום כולו עומד על סף כליון. כוחות אופל, שהיו רדומים מאות שנים, מקיצים עתה ומאיימים לכבוש את היקום ולהשמידו.
אלפרד והאפלו נצבים לבדם מול כוחות נוראים אלה, ומול בני עמיהם שלהם, המסרבים לשכוח את טינת העבר וללחום כתף אל כתף מול האויב המשותף.

ומה אני חשבתי:
בכל סדרת ספרים חייב להיות לפחות ספר אחד שיורד מאיכותו משאר הסדרה. במחזור שער המוות, לדעתי, קוסם הנחש הוא הספר הזה. שלושת הספרים שלפניו עומדים כל אחד בפני עצמו, פחות או יותר. שלושת הספרים שאחריו הם מעין איחוד של כל הדמויות וכל ההתרחשויות שקרו קודם, בדומה לשני סרטי הנוקמים האחרונים, שמאגדים בקרבם את כל מה שהתרחש בסרטים הקודמים.
כך יצא שקוסם הנחש הוא מעין ספר כלאיים, התקוע בין שני הסוגים השונים הללו. הוא לא עומד בפני עצמו, ואני מאד לא ממליץ לקרוא אותו לפני שקראתם את שלושת הספרים הקודמים, והוא גם לא בדיוק מאגד בתוכו את האירועים הקודמים.
לדעתי זהו הספר החלש בסדרה, לפחות עד כה.

קצת רקע – צ'לסטרה הוא עולם שעשוי מים לחלוטין. המעטפת שלו היא קרח מוצק, מעבר לה יש ריק. בתוך המעטפת יש רק מים. מים ומים ומים. בתוך המים הללו יש ירחי ים – מעין יצורים חיים ענקיים שמדמים סוג של יבשה. סביב כל ירח כזה יש בועת אוויר אשר מאפשרת חיים. האלפים, הגמדים, ובני האדם חיים על יצורים כאלו, בתוך בועות אוויר. כדי לעבור מירח ים אחד לשני, או לנדוד למקומות אחרים, צריך להשתמש בצוללות אטומות שהגמדים יודעים לבנות, והאלפים יודעים לחזק עם קסמיהם המכניים. כך בעצם נוצר מצב שכל שלושת הגזעים בצ'לסטרה חיים בשלום זה עם זה, ומשתפים פעולה כמעט בכל מעשיהם.

לספר יש שתי התחלות:
1) הפתיחה שמתרחשת מיד אחרי האירועים של ים האש, ומציגה בנפרד את אלפרד, שמגיע לבדו לצ'לסטרה, עולם המים, ובמקביל את האפלו, שעוד מתעכב קצת בנקסוס ורק אז מגיע לצ'לסטרה. בעוד האפלו עובר דרך שער המוות ומגיע לאזור ליד שער המוות בצ'לסטרה, אלפרד עובר דרך שער המוות ומוצא את עצמו במקום אחר לגמרי בצ'לסטרה, ולא ברור בכלל איך הגיע דווקא לשם ולא כמו האפלו.
2) הפתיחה השנייה עוסקת בסיפור של צ'לסטרה עצמו, דרך עיניה של גרונדל, נסיכת הגמדים, שעושה את דרכה בצוללת ביחד עם נסיכת האלפים ונסיכת בני האדם, אל מקום שכרגע לא ידוע. היא מספרת את סיפורה דרך כתיבה ביומן, ואנחנו כביכול קוראים את היומן הזה, כך שהיא מוצגת ממבט ראשון, בעוד האפלו ואלפרד מוצגים ממבט שלישי.

אז מה אהבתי:
1) העלילה הראשית – זו שבעצם תופרת את כל הספרים. כאן, בספר הרביעי, אנו נכנסים עמוק לתוך העלילה הראשית ולומדים הרבה מאד פרטים מעניינים לגבי הסארטן, לגבי שבירת העולם לארבעת יסודותיו והסיבות שהובילו למעשה הזה, וגם לגבי התוצאות שנבעו מהמעשה. דרך אלפרד, אנו לומדים להכיר היטב את הסארטן, בני עמו, ולהבין מה מניע אותם.
2) חולשת הדמויות – אני בכוונה מתמקד בחולשה כי כאן, בספר הזה, הדמויות הראשיות לראשונה כמעט מגיעים למצבים שבהם הם חסרי אונים. הם נאלצים להסתמך על תושייתם וחוכמתם, ולא על כוח הקסם החזק שלהם, וזה שינוי מאד מרענן משלושת הספרים האחרים, ומציג את הדמויות בצורה חדשה לגמרי. מן הסתם, החולשה הזו מפתחת עוד יותר את הדמיות הראשיות, האפלו ואלפרד, ונותנת להם עומק נוסף. מאד אהבתי את ההתפתחות של האפלו ואלפרד בספר הזה, לעומת הספרים האחרים.

ומה לא אהבתי:
1) העלילה המשנית – זו של צ'לסטרה עצמה. היא משעממת בטירוף!!!! אבל ממש. הקטע עם היומן עבד יפה מאד בספר השלישי עם תיאורו של בלתזאר על ממלכתו האבודה והמתה ונדידתם של בני עמו אל ממלכה חדשה. אבל הניסיון לשחזר את זה עם גרונדל בצ'לסטרה היה כישלון צורב בעיניי. כל השתלשלות העניינים שהיא מתארת עד הרגע בו היא כותבת ביומן היא פשוט השתלשלות משעממת בטירוף. ומה שעוד יותר הרגיז היה שנתנו הרבה יותר מקום לסיפורה של גרונדל, מאשר להאפלו או אלפרד (שמעשיהם היו מן הסתם יותר מעניינים). אפשר לומר שרוב מאה וקצת העמודים הראשונים של הספר הם מייגעים לקריאה, והדברים היחידים שעזרו לי לעבור אותם היו הקטעים הקצרים שנתנו להאפלו ולאלפרד.
לאחר שיא האמצע של הספר, שתי העלילות מתחברות והדברים נעים בצורה הרבה יותר מעניינת.
2) הדמויות – פרט להאפלו ואלפרד – כל שאר הדמויות היו מעצבנות ומשעממות. רק גרונדל אולי עלתה קצת על השאר אבל גם שם לא יותר מדי. כל אחת מהן קיבלה תכונת אופי אחת בולטת, והיא נדבקה אל התכונה הזו בקנאות לאורך כל הספר. למשל, נסיכת האלפים הייתה עדינה ומפונקת. אחד מהסארטן היה חשדן. נסיכת בני האדם הייתה רומנטיקנית. כמו שאמרתי, גרונדל הייתה קצת יוצאת דופן כי היא הייתה גם עקשנית וגם חטטנית, אז יותר מפותחת מהשאר.
זה כל כך שונה מהספרים האחרים. בכל אחד משלושת הספרים הקודמים, דמויות המשנה היו הרבה יותר מפותחות, ואם אופיינו בהתחלה על ידי תכונה אחת הרי שלאורך הספר התקדמו והתפתחו והשתנו מאד. אבל כאן הן סיימו כפי שהתחילו.
3) האקשן – כפי שציינתי קודם, החלק הראשון היה די משעמם ומייגע. לספר יש שני שיאים. אחד באמצע, שהיה סבבה. והשני בסוף שהיה עשוי לא טוב לדעתי, ארוך מדי, ממוקד בדברים חסרי חשיבות. לא היה הרבה אקשן או קרבות בספר, אבל כשכן היו, אז הקרבות היו חלשים לדעתי. היה יותר מדי דגש על המחשבות של הנלחמים בזמן הקרבות מאשר על הקרבות עצמם, וזה ממש הוריד מהמתח של הקרב.
4) הסוף – הסוף היה מאד פתוח. הוא משאיר את כל הדמויות בנקודות שמכריחות אותך ללכת ולקרוא את הספר הבא כי שום דבר לא נסגר. בעוד הסוף של אלפרד היה מאד מעניין, הסוף של האפלו היה סתמי כזה ולא ברור.

לסיכום, הספר הוא חלש לדעתי, וזה קצת מרגיז, כי אם קראתם את שלושת הקודמים, אז מן הסתם תרצו לקרוא גם אותו, כדי להמשיך את העלילה, וגם אי אפשר לדלג עליו אל הספר החמישי, כי חייבים לדעת מה מתרחש בו בשביל האירועים הבאים.
הוא ספר אמצע כזה, ולדעתי הסופרים קצת פחות השקיעו בו ובדמויות שבו, והתקבלה אצלי התחושה שאולי קצת זלזלו בו, למרות שאני לא באמת מאמין בכך.
בכל אופן, יצא שהספר חלש בהרבה מקודמים, ואם אני זוכר נכון מקריאתי הראשונה לפני שנים, גם חלש מהבאים בתור.
אז אני לא יכול להמליץ על הספר הזה בלב שלם, אבל אין לכם ממש ברירה. אם קראתם את הקודמים לבטח תרצו לדעת מה הלאה, וכמו שאמרתי קודם, אי אפשר לדלג עליו.

בורדרליין / דולב בן הרוש

ז'אנר: רומן רומנטי

הוצאה: שלגי הוצאה לאור, סתיו הוצאה לאור.

תאריך הוצאה: 2020

מספר עמודים: 200 עמודים מודפסים.

תקציר:

עתידה של טל היה מתוכנן היטב.

כל חייה הציבה לעצמה מטרות וצעדה בנתיב מוכר ובטוח להגשמת כל חלומותיה.

אולם תעלומת העבר שלה התגנבה מאחוריה, הציצה מעבר לכתפה ומנעה ממנה להיות שלמה.

עתידו של עומרי איבד כיוון.

החיים הנחיתו עליו מהלומה אחר מהלומה וגזלו את חלומותיו. כל ניסיונותיו להיאחז בתקווה ולהאמין בטוב נכשלו, עד שלא נותר לו דבר.

בקיץ שבו חייו הסוערים של עומרי פוגשים בחייה הבטוחים של טל, הכול מתערער. האש שניצתת בין השניים מפילה את המחסומים, וכל הגבולות נפרצים.

כשהקיץ נגמר, הקסם מתפוגג, האש דועכת, וכל שנותר הם שני לבבות שבורים המסרבים להתאחות. מסלול חייהם של השניים עומד להשתנות.

האם ימצאו את הדרך זה לזה ויתגברו על כל המשוכות?

"בורדרליין" הוא ספרה הרביעי של דולב בן ארוש.

ומה אני חשבתי:

בורדרליין הוא ספר מרגש, כי הוא מתעסק במספר נושאים שבפני עצמם מאד מרגשים, כמו מחלות למיניהן, תרומות איברים ומח עצם, משקעים מהילדות שמשפיעים על חיינו לנצח, וכמובן, אהבה.

עכשיו, אני לא רומנטיקן גדול, וקראתי מעט מאד ספרים רומנטיים בעבר. אבל אהבתי את הספר הזה, הוא ריגש אותי, ולפת אותי וגרם לי לרצות ולהמשיך לקרוא. וזה מה שספר אמור לעשות, לא?

מה שמוזר לי בספרים / סרטים רומנטיים הוא שאין כל כך עלילה – אין איזו התרחשות שסביבה הסיפור נבנה. האהבה היא העלילה, מערכת היחסים היא העלילה, עם העליות והמורדות שבה, ואם יש התרחשויות אז הן רקע עבור האהבה ומערכת היחסים. וזה מוזר לי כי מעולם לא חשבתי על מערכת יחסים בין גבר לאישה כעל עלילה. הרי איפה האקשן והמתח וההרפתקאות? אני רגיל לסופרים כמו סטיבן קינג, טום קלנסי, ברנדון סנדרסון, רובין הוב וכו'. מה פשר כל הנשיקות וחיבוקים ובכי, וכל הרגשות הללו.... זה אמור להיות עלילה?

אז כן, אם עושים את זה בצורה טובה, כמו שדולב עשתה בספר הרביעי שלה, אז גם עבור חובב פנטסיה / מד"ב / מתח / מסתורין כמוני אהבה הופכת להיות עלילה סוחפת ומרגשת ולופתת.

ואני חייב לציין שאכן סיימתי לקרוא את הספר מהר מאד.

אז מה אהבתי?

1) עלילה – כבר דיברתי עליה קודם אבל אוסיף ואומר שעלילת הספר בנויה באופן מעולה. לכל דבר יש סיבה, הכול נכתב בצורה מסוימת בגלל סיבה מסוימת. היו מספר דברים שלא עזבו אותי במהלך כל הספר, במיוחד משהו שמופיע על ההתחלה, וכל הזמן אני מנסה לחבר אותו ולא מצליח, אז שבסוף האסימון נפל וחשבתי שאולי עליתי על התשובה, וכשגיליתי שכן אז הבנתי באילו מומחיות וכישרון נכתבו הדברים.

2) הדמויות – לכל אחת משתי הדמויות יש אופי מוקפד ומוגדר, שנבנה ומתפתח לאט לאט לאורך הספר, ולאורך השנים שעוברות בסיפור. דמויות עשירות, אמינות, אמתיות.

3) השפה – דולב כותבת יפה מאד, יודעת לתאר בצורה נהדרת, להעביר רגשות ותחושות, לגרום לנו לדמיין סיטואציות כפי שהיא רצתה, אני מאמין. כל הכבוד.

4) פלאשבקים – הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון בכל פרק יש עלילה של הווה, ואז פלאשבק אל עלילה שהתרחשה בעבר, וחזרה אל העלילה בהווה. כבר אמרתי כמה פעמים שאני לא מתחבר לקפיצות הללו לעבר כל הזמן, אבל כאן זה נעשה יפה והעלילה בעבר מעניינת בדיוק כמו העלילה בהווה, ואפילו משפיעה עליה בצורה חזקה. לכן זה עובד טוב.

5) שילוב של סיפורים – אם הבנתי נכון מהעמודים האחרונים, אז דולב לקחה מספר נושאים שונים, ממספר סיפורים שונים שנתקלה בהם במהלך חייה, והפכה אותם במומחיות לסיפור אחד.

זה משהו שאני מאד מעריך אצל סופרים. הרי ככה נולד רעיון. שומעים כאן איזה גרעין של סיפור, ושם עוד חלק מסיפור אחר, ובמקום ההוא משהו נתפס בראש, ופתאום יש הארה, וגרעיני הסיפורים הללו מחליקים כל אחד למקומו הטבעי ונשזרים בצורה כל כך יפה למשהו חדש. מי שיודע לעשות את זה, אכן הוא בורך בכישרון נהדר. ודולב הצליחה בזאת.

מה לא אהבתי?

1) מעין קלישאתיות - החלק השני של הספר מתחיל כ-15 שנים אחרי עלילת "ההווה" של החלק הראשון. כאן אין קפיצות לעבר, אלא פשוט עלילה רגילה שמתפתחת. בחלק השני, בפרקים שעוסקים בטל אני הרגשתי שזה דומה מאד לתבנית סטריאוטיפית של סרטי קומדיה רומנטית. הגיבורה אומללה, לא מוצאת בן זוג, חייה הרומנטיים ברצפה, היא מתלוננת, מהר מגיעות שתי חברות שכל תפקידן בחיים הוא לעודד ולטפח את הגיבורה ולחזק לה את הביטחון העצמי. ולאחר שדברים נרגעים קצת אז החברות הללו נעלמות, ומלבד מספר פרטי מידע קטנים לא יודעים עליהן דבר.

אז כן, הכתיבה והתיאורים עדיין היו יפים, אבל כל הסצנות הללו יותר מדי הזכירו לי קומדיה רומנטית טיפוסית. הרגשתי קצת שדמויות נכנסות לתפקידים מובנים מראש שרואים הרבה בסרטים כאלו – החברה הממורמרת שהחבר שלה בגד בה, החברה שמאמינה באהבה כנגד כל הסיכויים, האחות המרוכזת בעצמה שאין לה זמן להקדיש לגיבורה. וכל הזמן כולם בלי סוף תומכים בגיבורה, מחזיקים אותה, מרימים אותה, מלטפים לה את הנפש הפגועה, כל כך דואגים שלא יפגעו בה, שלא יגרמו לה לבכות... זה היה מוגזם קצת לדעתי. ולעומת זאת, בפרקים של עומרי, זה היה ההפך הגמור, אבל שם זה התאים, בגלל הדמות והאופי שלו.

2) מריחה – רוב הספר קולח וזורם ונקרא ממש טוב. אבל לקראת הסוף דווקא, לאחר שהרבה דברים נפתרים, ומתחילה סגירה של קצוות, יש מעין האטה מסוימת, ואני התחלתי להרגיש קצת חוסר סבלנות כבר בקטעים הללו, ואפילו מעט מריחה. אבל כאמור, רוב הספר פשוט טס לי בין הידיים.

3) צירופי מקרים – יש מעט צירופי מקרים בספר, וזה בסדר. אבל יש אחד מאד מאד מאד משמעותי וזה היה לי קשה לעכל. דברים כאלו פשוט לא קורים, זה אחד למיליארד. אבל, אם הבנתי נכון, זה מבוסס על סיפור אמתי של מישהי שדולב ראיינה בשביל הספר, אז עוד יותר קשה לי להאמין שמשהו כזה באמת קרה. אולי היה אפשר לעדן את זה טיפה כי זה לא מחליק בגרון בקלות.

4) רקע - היה לי קצת חסר עוד פירוט על העבודה של שתי הדמויות, החיים שלהן מעבר למערכת היחסים ולאירועים הסובבים אותה. אבל זה ממש בקטנה.

לסיכום, לכל אוהבי הרומנטיקה, אוצו רוצו לקרוא את בורדרליין.

ואם לא אוהבים את הז'אנר הזה, עדיין תמצאו כאן סיפור מרגש וסוחף מאד שעוסק בנושאים מאד חשובים ומעניינים.

אני מאד נהניתי מהספר וממליץ עליו בחום. ומי ייתן שירבו ספרים וסופרות כאלו בארץ.

הערה: בספר יש אקטים מיניים אז לא מתאים לילדים, אבל אני לא מגדיר אותו כאירוטי, אלא כרומן רומנטי.

הארי פוטר ואבן החכמים / ג'יי קיי רולינג

ברור לי שמרבית האנשים כבר קראו את הספר הזה, ואני באיחור מאד לא אופנתי, אבל בכל זאת אכתוב סקירה על הספר. וגם, מכיוון שהרוב קראו אותו, אז יהיו בו הרבה ספוילרים. לכן, מי שעדיין לא קרא, אם ישנו מישהו כזה, עדיף לדלג על הפוסט הזה.

מהכריכה האחורית:

הארי פוטר מעולם לא היה כוכב של נבחרת קווידיץ` שמזכה את קבוצתו בנקודות תוך כדי רכיבה על מטאטא גבוה מעל האדמה. הוא לא מכיר לחשי קסם, מעולם לא גידל דרקון מביצה, ומעולם לא עטה גלימת העלמות. הוא מכיר רק את חייו האומללים עם משפחת דרקסלי - דודו ודודתו האיומים ובנם הדוחה דאדלי, בריון מפונק, מגודל ושמן. החדר של הארי הוא ארון פצפון בתחתית המדרגות, והוריו המאמצים מעולם לא חגגו את יום הולדתו. אך כל זה עומד להשתנות כשמכתב מסתורי מגיע אליו בדואר ינשופים: מכתב עם הזמנה למקום מופלא שהארי - וכל מי שיקרא עליו - לא יוכל לשכוח לעולם. כי כאן הארי מגלה לא רק חברים, ספורט אווירי וקסמים בכל דבר, החל בשיעורים וכלה בארוחות, אלא גם גורל גדול שמחכה לו... בתנאי שיצליח לשרוד!

ומה אני חשבתי?

באופן כללי, לא נהניתי ממנו.

הספר היה... בסדר. חמוד. נחמד. אבל האמת היא שהוא לא סיפק את הסחורה. הוא לא גרם לי יותר מדי עניין, ולכן לא התחשק לי לשוב ולקרוא אותו, מה שגרם לי למשוך את הקריאה במשך זמן רב.

ומה בדיוק לא מצא חן בעיניי:

1) העלילה – העלילה המרכזית, זאת שעוסקת באבן החכמים ובוולדמורט, הייתה פשוט משהו משני לחלוטין לאורך מרבית הספר. והיא זזה מאד מאד לאט. רוב הספר הוקדש לתיאור הלימודים בהוגוורטס, הוגוורטס עצמו, והיחסים בין הדמויות השונות. אבל... זה מוביל לנקודה 2.

2) התיאורים של הלימודים, הוגוורטס, היחסים בין הדמויות היו גם הן סתמיות כמעט לחלוטין. לא באמת תואר הוגוורטס, אלא באופן כללי ביותר. לא באמת תוארו הלימודים, אלא גם בצורה מאד שטחית, ובניסיון להכניס הומור שעבורי לא עבד. והיחסים בין הדמויות, כאן היו כמה נקודות נחמדות, כמו היחסים הגרועים בין הארי ורון לבין הרמיוני, ואז לאחר שמשהו מתרחש הם הופכים לחברים. זה נעשה בצורה יפה. אבל השאר, שוב שטוח, סתמי וכללי מאד.

3) מקריות – כל התפתחות בספר מבוססת על צירופי מקרים. במקרה הארי וחבריו שוטטו במסדרונות ונתקלו במשהו וגילו משהו. במקרה הארי נתקל בוולדמורט מוצץ את דמו של חד הקרן ביער, ובמקרה היה נוכח לאחר מכן לשיחה של שלושת הקנטאורים שבמקרה הגיעו לשם בזמן ואז חשפו בפני הארי חלק גדול מהתעלומה.

במקרה המבחנים למציאת אבן החכמים היו תואמים לחלוטין ליכולות הכי טובות של הילדים – שחמט לרון ושיקויים להרמיוני וכו', כמעט כאילו המבחנים הללו נתפרו במיוחד כדי שרק הם יוכלו לעבור. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלו.

זה משהו שנתקלתי בו גם בספרי נוער אחרים שקראתי, גורם המקריות שמגלגל את העלילה. זה בסדר פה ושם, אבל לא במינון רב.

4) מריחה – הייתה כמות נוראית של מריחה בספר, והדוגמא הכי בולטת היא הדרקון של האגריד. פרק שלם על הדרקון שגדל ועושה צרות ואיך החבורה מנסה להתמודד אתו ולהסתיר את קיומו כדי לא לסבך את האגריד ואז להסליק אותו בחשאי מראש המגדל. לא היה לזה שום קשר לעלילה הראשית או לעלילות המשניות, פרט לדבר אחד קטן שמגלים בפרק הבא – שהאגריד היה שיכור כשרכש את ביצת הדרקון וחשף בפני המוכר איך לעבור את הכלב ששומר על דלת הסתרים. תכלס, לא היה שום צורך בדרקון הזה. גם המריחה היא גורם מאד משמעותי שנתקלתי בו בספרי נוער אחרים.

5) הדמויות – חלק מהדמויות מאד הרגיזו אותי.

א) האגריד – לא יכולתי לסבול את צורת הדיבור שלו. היא הייתה כל כך מקולקלת, ואולי זו הייתה בעיה בתרגום, אבל פשוט סבלתי מזה.

ב) הרמיוני – ניתן דגש מסיבי על הצגת הרמיוני כילדה מעצבנת, למדנית וחרשנית ששומרת על הכללים תמיד. ופתאום היא מפרה את כל הכללים? זה מעבר חד מדי.

ג) הארי – כן, הארי עצבן אותי כי לא הייתה לו ממש אישיות. הדבר היחיד והבודד שאפיין אותו הוא הנכונות שלו להגן על חבריו. וזה מוביל לנקודה נוספת, לכל דמות הייתה תכונת אופי אחת בלבד שאפיינה אותו. הארי הוא המגן, רון הוא השטותניק, הרמיוני היא החרשנית וכו'. גם זה משהו שכל כך כל כך מאפיין ספרי נוער, ונתקלתי בזה בכמעט כל ספר נוער אחר שקראתי. כאילו דמויות לא יכולות להכיל יותר מתכונה אחת.

6) החלוקה הכל כך ברורה לטוב ורע – או שהדמות טובה, או שהדמות רעה, וגם כאשר היה ניסיון להציג דמות כרעה בשביל טוויסט לאחר מכן, זה נעשה בצורה כל כך בולטת, וכל כך אגרסיבית, עד שהיה ברור שבסוף יגיע טוויסט שיהפוך את הדמות לטובה – כמו במקרה של סנייפ. בכל הזדמנות הסופרת דאגה להציג את סנייפ בצורה הכי לא טובה האפשרית. דגש כל כך חזק על משהו פשוט הורס את ההפתעה של הטוויסט.

גריפנדור הם כולם טובים, סלית'רין הם כולם רעים, ושני הבתים האחרים פשוט לא רלוונטיים, פרט אולי להפלפאף כדי לומר שהחברים בבית הזה הם... טיפשים? איטיים? ואם סלית'רין כל כך רעים, אז למה בכלל יש בית כזה? למה לטפח מכשפים רשעים שמחפשים לעשות נזק?

7) האכלה בכפית – ציינתי את זה כבר בסעיף הקודם אבל זה בא לידי ביטוי גם במקרים רבים אחרים. הסופרת פשוט מאכילה את הקורא בכפית, כי היא לא בטוחה שהוא מספיק חכם להבין בעצמו. דוגמא בולטת הייתה שהרמיוני פעם אחת דיברה עם הארי ורון ברכבת, נדמה לי, והמונולוג שלה היה עשוי יפה מאד, ומיד התקבלה התחושה אצלי שהרמיוני היא ילדה לחוצה שמדברת נורא מהר מרוב לחץ.

אבל, בפסקה הבאה הסופרת רשמה "את הדברים הללו הרמיוני אמרה מאד מאד מהר מבלי לעצור..." (ציטוט לא מדויק מהזיכרון ולא זוכר את השאר). אז בעוד המונולוג עצמו היה טוב והציג את הרמיוני יפה, הפסקה אחר כך הרסה את הכל. ממש כאילו הסופרת חשבה שהקורא לא יבין את מה שהיא רצתה להעביר.

וגם האלמנט הזה הוא מאד מאד בולט בספרי נוער.

מה כן אהבתי בספר:

1) קטעים בודדים ששעשעו אותי והצליחו לעלות חיוך קטן על השפתיים, כמו כשהעכברוש של רון נשך את האצבע של מישהו ברכבת.

2) היו קטעים שכתובים היטב, והתחושה שהתקבלה מהם הייתה נכונה וטובה. כמו למשל המונולוג של הרמיוני שהזכרתי קודם לכן. או וולדמורט בקרחת היער עם חד הקרן המת. זה העביר בי תחושות מעניינות, שנורא היו חסרות לי במקומות אחרים בספר.

לסיכום, אי אפשר לומר שנהניתי מהספר. רוב הזמן פשוט לא רציתי להמשיך לקרוא, וכשקראתי התנחמתי בעובדה שזה רק 300 וקצת עמודים, והיו קטעים נחמדים שעזרו לי לעבור את הספר. אבל בסיכום כל הדברים, לא הייתי קורא את הספר הזה.

אולי בסביבות גיל 10 או 11 הייתי נהנה ממנו, אבל היום הוא פשוט הזכיר לי את כל הדברים שאני כל כך לא אוהב בספרים באופן כללי, ובספרות נוער בפרט.

וזה מביא אותי לדיונים חוזרים ונשנים שיש בכל מני מקומות לגבי ספרות נוער. הרבה טוענים שאנשים מזלזלים בספרות נוער, אבל לדעתי הסופרים עצמם של ספרות הנוער, הם אלו שמזלזלים בספרות הנוער, בספרים שהם עצמם כותבים, ובקהל הקוראים שלהם – נוער בעיקר. כאילו הם אומרים או חושבים לעצמם שהם לא צריכים להקדיש הרבה מחשבה לדברים, שהם לא צריכים להשקיע הרבה בהתפתחות העלילה והכל יכול להתגלגל בעזרת צירופי מקרים, ובמקרים שבהם עשו עבודה טובה, אז כנראה שהקוראים הצעירים לא יבינו ולכן צריך לדחוף להם בכפית את ההסבר.

המוטיבים הללו שהזכרתי, שמופיעים בכל ספר נוער שקראתי (האכלה בכפית, מקריות, תכונה אחת בלבד לכל דמות וכו'), זה כמו שבכל פנטסיה אורבנית חייבים להיות פיות, ערפדים ואנשי זאב. אלו דברים שמאפיינים את ספרות הנוער, או לפחות פנטסיות אורבניות לנוער, וחלק גדול מהסיבות שאני לא נהנה מהן בכלל.

הערה לגבי הסרט:

אכן ראיתי את הסרט של הארי פוטר ואבן החכמים, אך כשקראתי את הספר באמת שלא זכרתי דבר מהסרט, אולי רק את הסצנה של החלוקה לבתים. לאורך הקריאה התחלתי להיזכר בקטעים מהסרט. למשל, כשהארי מוצא את המראה, במקרה, אז אחרי שקראתי את הקטע נזכרתי בסצנה מהסרט. וכנ"ל עם הכישוף שהוטל על המטאטא של הארי במשחק הקווידיץ', וכו'. אני מזכיר את זה, כי אחרי שנזכרתי בסצנה מהסרט הרלוונטית לקטע שקראתי זה עתה, הגעתי למסקנה שהסצנה מהסרט הרבה יותר מוצלחת. הסרט העביר את התחושות המבוקשות הרבה יותר טוב מאשר הספר עשה.

אמרו לי שהייתי צריך לקרוא באנגלית, ואולי זה נכון, אבל יש ספרים נהדרים שקראתי בעברית למרות שעדיף באנגלית ועדיין נהניתי מהם מאד.

בכל אופן, לדעתי האישית הספר הזה לא מוצלח וכמו שאמרתי בהתחלה לא סיפק את הסחורה, ובאמת שאני אובד עצות למה אנשים בכל רחבי העולם אוהבים אותו. לא הצלחתי למצוא בו שום דבר מיוחד.

זו כמובן, דעתי האישית, וברור לי שהיא דעת מיעוט, לאור ההצלחה הכבירה של הספר ברחבי העולם.

עיר של עצמות - בני הנפילים 1 / קסנדרה קלייר

מגב הספר:
כשקליירי פריי בת החמש עשרה יוצאת לבלות במועדון לילה בניו יורק, היא לא חולמת שהיא תהיה עדה לרצח; רצח שמבוצע על ידי שלושה בני נוער מקועקעים, שרק קליירי יכולה לראות אותם. זהו המפגש הראשון של קליירי עם בני הנפילים, הידועים גם כציידי הצללים: כת לוחמים סודית שנשבעה להגן על האנושות מפני השדים החיים בקרבה. ביחד עם חברה הטוב סיימון ועם לוחם הצללים יפה התואר ג´ייס, קליירי עומדת לגלות שרחובות ניו יורק מלאים מכשפים, פיות, ערפדים ואנשי זאב, החיים בדו-קיום עם בני האדם, אך לא תמיד רוצים בטובתם. גם אמה של קליירי עצמה, כך עולה, היתה מעורבת פעם בעולם הסתרים הזה. ומוטב שקליירי תזדרז לפענח את סודות עברה, שכן מישהו - או משהו - חטף את אמה, וקליירי עלולה להיות הבאה על הכוונת...

זהו הספר הראשון בסדרת פנטזיה אורבנית מותחת, שנונה ומפתה, שכבשה את רשימות רבי-המכר בארצות הברית ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע (הסרט כבר התפרסם). הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו.

ומה אני חשבתי:
אני יודע שהספר וכל הסדרה הפכו למאוד מפורסמים, ורבים נהנו ממנה, וגם נעשתה סדרת טלוויזיה מאד מצליחה על הספרים הללו, שמשודרת בנטפליקס, ואפילו נעשה סרט המבוסס על הספר.
אבל אני לא הצלחתי להתחבר אל הספר בגלל מספר סיבות:

1) שוב הרעיון של יצורים אגדיים השורצים בעולמנו אבל מוסתרים בעזרת קסמים וכישופים כך שרק המיוחדים יכולים להבחין בהם, וכל השאר הם "סתמיים", כפי שמתוארים בספר. שוב אנשי זאב, ערפדים ופיות, השילוש הקדוש של כל פנטסיה אורבנית שמכבדת את עצמה. נכון שהגישה לכל הדברים הללו נעשתה באופן שונה על ידי קסנדרה קלייר, אך לדעתי זה לא הספיק בשביל להתעלם מהעובדה שהכול כבר מוכר, וחרשו את זה בהרבה ספרים אחרים.

2) המשולש / מרובע / מחומש / משושה הרומנטי של הספר היה מייגע. ההוא מאוהב בהיא, אבל היא מאוהבת באחד אחר, והוא דווקא מאוהב בזאתי. והכל התנהל בצורה מאד גמלונית ומוגזמת. למשל, אחת הדמויות הייתה דלוקה על דמות שניה, שהייתה דלוקה על דמות שלישית. אז הדמות הראשונה התייחסה לדמות השלישית בשנאה תהומית, בלי שבעצם הייתה לה סיבה אמתית לכך, הרי השלישית בתכלס לא עשתה כלום לראשונה, רק הייתה קיימת, זה הכול. היה דגש מאד חזק על אי היכולת של כל הדמויות להביע את רגשותיהן כלפי דמויות אחרות. אף אחד לא היה מסוגל לומר או אפילו לרמוז למושא אהבתו שהוא אוהב אותה / אותו. אפילו לא דמות אחת, זה היה ממש מייגע לקרוא את ההתפתלויות הרגשיות של הדמויות.

3) בהמשך לנקודה הקודמת, אין דרגות ביניים של רגשות. דמות שהיא עצבנית, היא אך ורק עצבנית. דמות יהירה, היא יהירה בלבד ולא מסוגלת להראות ענווה או מגוון אחר של רגשות. ודווקא הדמות הראשית של קליירי הייתה מעין פרווה כזה, שנמתח בין רצונותיהן של שאר הדמויות.

4) הספר לכאורה היה מלא בטוויסטים, אבל כמעט את כולם אני הבנתי מבעוד מועד. הבנתי שהולך להיות טוויסט תכף, וגם גיליתי מה הטוויסט לפני שקרה. למה? כי זה מסוג הדברים שכבר קראתי בהרבה ספרים אחרים, ולא נעשה ניסיון משמעותי לתת להם גוון אחר. רק שני טוויסטים בלבד הפתיעו אותי, אחד קצת אחרי אמצע הספר, והשני לקראת הסוף. לולא הטוויסט הזה באמצע הספר, כנראה שהייתי מפסיק לקרוא, כי אז זה פתאום התחיל לעניין אותי מחדש. והטוויסט בסוף נתן לי את הדחיפה לסיים את הספר, כי כבר הייתי די מתוסכל.

5) חלק רחב מהספר היה מיותר לדעתי. ברבע השני של הספר העלילה מתפצלת לשני קווים. קו העלילה הראשית שכרגע מוקפא ונותר ברקע בינתיים, וקו עלילה משני שבו הגיבורים יוצאים להציל את חברם ממשהו. לאחר שסיימו את העלילה המשנית, חזרו מיד לעלילה הראשית. בחלק המשני הזה גם יש היכרות מעמיקה יותר עם הערפדים בעולם. אבל, קו העלילה המשני לא תורם בכלום לקו העלילה הראשי. הוא פשוט עוד סיפור בתוך סיפור שלא קשור, ומכאן הערפדים עצמם לא קשורים לעלילה הראשית. אז הרגשתי שזה נועד בעיקר כדי להכניס את הערפדים פנימה, כי פשוט צריך, ולמתוח את הספר בעוד כמאה עמודים. לו חתכו את הקטע הזה, ממש רבע מהספר, אז כמעט שום דבר מהעלילה הראשית לא היה נפגע.

יש עוד מספר קטעים שלא כתבתי, כי הם היו יכולים לעשות ספויילרים.

דברים שכן אהבתי בספר:
הכתיבה היא יפה. קסנדרה קלייר כן כותבת יפה והשפה מעניינת, וגם מותאמת לדמויות. למשל, דמות שמדברת בשפה עממית, נשארת עם השפה העממית, ולא פתאום מתחילה לדבר בשפה גבוהה ומליצית. בנוסף, גם נעשתה פה עריכה טובה, וגם התרגום היה טוב. לא מצאתי טעויות כתיב או סתירות פנימיות בעלילה. והתרגום הצליח להעביר את הניואנסים מהאנגלית בצורה ברורה ובהירה.

2) לעומת ספרי פנטסיה לנוער אחרים שקראתי (כמו גוף מארח של סטפני מאייר וספרים נוספים), הספר הזה היה יותר מעניין, והיה יותר דגש על עלילה לעומת רומן ורגשות (שוב, זה ביחס לספרי נוער אחרים שקראתי, עיר של עצמות עדיין היה מלא בזה). ואני כן רוצה לציין לטובה את הניסיון לקחת את הידוע והמוכר והשחוק (אנשי זאב, ערפדים, פיות וכו') ולעטוף אותו בצורה חדשה ומעניינת יותר. זו בהחלט דרכו הנכונה של סופר. היה ניסיון יפה, אך לדעתי לא מספיק.


שקלתי להשאיל מהספרייה את הספר השני בסדרה, עיר של אפר, אבל ויתרתי. אני לא חושב שאחזור לסדרה הזו בקרוב.
כמו שאמרתי בהתחלה, קסנדרה קלייר היא סופרת מוצלחת ומפורסמת ומשגשגת ויש לה הרבה ספרים, ואני יודע שאני יוצא נגד הזרם עם הדעה שלי, אבל איש איש ודעותיו, ועל טעם וריח אין להתווכח, ועוד משפטי קלישאה מוכרים אחרים

צדק אלוהי / דיוויד בלאדאצ'י

תרגום: אינגה מיכאלי

הוצאה: מודן

תאריך הוצאה: 2010

קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום

מספר עמודים: 378 עמ' מודפסים

מהכריכה האחורית:

ג´ון קאר, המוכר גם כ"אוליבר סטון", הוא המבוקש מספר אחת באמריקה. שתי לחיצות על ההדק, והגברים שהרסו את חייו ודנו אותו לחיים בין הצללים - הושתקו לעד. אבל לחופש יש מחיר - בעקבות הרציחות החל מצוד אחריו מטעם הדרגים הגבוהים ביותר בממשל האמריקני. מאחורי הקלעים פועל גם רב־המרגלים מקלין הייז, שלקח את סטון כפרויקט אישי. הייז רוצה במותו של סטון יותר מכולם. לאחר שחברם ומנהיגם הבלתי־מוכתר ירד למחתרת, חברי מועדון הגמל מסכנים הכול כדי להצילו. אך לא רק הציידים נושפים בעורפו, כי סטון נמלט גם מזיכרונות העבר שרודפים אותו. מנוסתו תוביל אותו ממסדרונות השלטון בוושינגטון לעיירת הכורים המבודדת דיוויין שבווירג´יניה, ולעולם קטלני ושותת דם לא פחות מהעולם שהשאיר מאחור.

ומה אני חשבתי:

ספר בסדר, לא יותר ולא פחות. הוא זורם, מהנה ומרתק בחלקים, קצת נמרח ובעייתי בחלקים אחרים. הוא סבבה להעביר את הזמן ומי שיקרא אותו כנראה לא ירגיש שהזמן עובר ואפשר לסיים אותו מהר למדי, אבל הוא לא משאיר אחריו טעם של עוד, אלא יותר טעם של "כבר קראתי משהו דומה לזה", רק שבספר הזה יש גם הרגשה של קצת זלזול בקורא. אסביר בהמשך.

למי שלא מכיר, אז צדק אלוהי זה הספר הרביעי בסדרת מועדון הגמל של דיוויד בלאדאצ'י. הוא ממשיך את האירועים שהתגלגלו בספרים הקודמים: מועדון הגמל, האספנים וקר כקרח.

מה אהבתי:

1) הספר מותח ונקרא בקלות ובמהירות, העלילה מתגלגלת יפה מאד, מסתבכת ומסתעפת ולא מאבדים את הצפון לרגע.

2) נכנסת דמות חדשה אל החבורה האהובה, אדם בשם ג'ו נוקס, והדמות שלו מאד מעניינת וחצויה באופי שלה. נחמד ומעניין לראות כיצד היא מתפתחת במהלך הסיפור.

מה לא אהבתי:

3) הייתה מעט מאד השקעה בדמויות הקודמות. אפילו אוליבר סטון כבר קצת הפסיק לעניין, והדמויות האחרות פשוט המשיכו בנישות הקטנות שלהן, בוויכוחים הקטנים ביניהן והיחסים ביניהן כמעט ולא השתנו. פרט אולי לדבר אחד שהתפתח אצל אחת הדמויות שהיה נחמד.

4) הייתה הרגשה, בעיקר לקראת סוף הספר, שלסופר פשוט נמאס. קו עלילה אחד שמאד התפתח במהלך הסיפור, ונדמה כי היה אמור להיות העיקרי והמשמעותי ביותר, נפתר בצורה הכי פשוטה ומעצבנת שיכולה להיות, כמעט אפילו על סף ה "לא הגיוני שדמות שהתנהגה בצורה כל כך כזאת כל הספר, פתאום מתנהגת בבת אחת בצורה אחרת."

5) מי מכם שקרא את תקציר העלילה למעלה, אז יודע שמקלין הייז רוצה במותו של אוליבר סטון הכי הרבה. ואנחנו מקבלים תשובה למה רק לקראת סוף הספר, ותסלחו לי רבותי וגבירותי, התשובה הזו דבילית לחלוטין, וזה אפילו הרגיז אותי קצת.

היו עוד כמה דברים אבל נניח לזה עכשיו.

לסיכום, הספר הוא בסדר, לא יותר, כמו שציינתי בפתיחה. נחמד להעביר אתו את הזמן, כמו בשדה תעופה (אם אי פעם נחזור לטוס), כי לא צריך יותר מדי להתרכז בו, והוא נקרא בסדר גמור, והתרגום אחלה.

הרבה אומרים שאם קראת ספר אחד של דיוויד בלאדאצ'י אז קראת את כולם, ולא חוויתי את התחושה הזו עד כה, אבל בספר הזה בהחלט מרגישים כך.

הספר לא משאיר אחריו שום דבר בעצם. סתם ספר כזה.

לעומת הספרים הקודמים בסדרה, צדק אלוהי הוא אכזבה לדעתי, בעוד שמועדון הגמל היה נהדר, האספנים היה פשוט פנטסטי ללקק את האצבעות, וקר כקרח היה מותח ומרתק מאד, וגם יצר סוף די הדוק וסגור. צדק אלוהי פשוט מרגיש כאילו נמאס לסופר לכתוב על הדמויות הללו. אז חייבים לשאול את השאלה – למה הוא טרח בכלל להמשיך את הסדרה?

ים האש – מחזור שער המוות 3 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן

שנת הוצאה: 1993

מספר עמודים: 368

הוצאה לאור בארץ: אופוס

ים האש הוא הספר השלישי במחזור שער המוות, והוא לוקח אותנו הפעם אל עולם האבן, אבאראך. זהו עולם של סלע ונטיפי אבן, מערות חסרות תקרה, נהרות של מגמה לוהטת, וגזים רעילים שממלאים את האוויר. אי אפשר שלא לתהות כיצד ניתן לחיות בעולם כה עוין, קטלני וקשה.

הספר מתחיל מתיאורו של בלתזאר, בעל האוב, את ימיה האחרונים של ממלכת קאירן טלסט, הממוקמת במדורים הגבוהים יותר של עולם האבן, קרוב יותר אל פני השטח הבלתי נגישים. קאירן טלסט הייתה בעבר ממלכה עשירה ומשגשגת. היה לה מים בשפע מהקרחונים הקרובים לפני השטח. היה לממלכה חום ואור מנהרות המגמה שזרמו לתוך המערה הענקית, שבה הוקמה, ומהקולוסוסים שצמחו מהקרקע ונעלמו בתקרת המערה, והובילו חום ואור מבטן העולם.

אולם ימי הזוהר של קאירן טלסט הגיעו לקצם. הקולוסוסים התקלקלו בדרך כלשהי. עם כל יום שחולף הם מעבירים פחות אור וחום. הנהר הרחב שסיפק להם מים לשתייה הפך לאטו לזרזיף דק, ולאחר בדיקה מעמיקה התגלה כי הים התת קרקעי, שממנו התפצל הנהר אל קאירן טלסט, פשוט קפא לחלוטין.

הקור שולט עכשיו בממלכה. דבר לא צומח או גודל בה, פחות ופחות ילדים נולדים, ורבים מתים. הדבר היחיד שמחזיק את התושבים בחיים הוא הקסם שלהם, אך גם זה הולך ומתדלדל.

לא נותרה ברירה בידי המלך אלא להורות על נטישת הממלכה.

התושבים כולם עוזבים את קאירן טלסט ויוצאים למסע מפרך במנהרות עולם האבן, אל ממלכה אחרת, הקרובה בהרבה אל טבור העולם, שהוקמה לצדו של ים האש הגדול, המספק חום ואור. ישנם החושדים כי תושביה של אותה ממלכה, קאירן נקרוס, הם הסיבה לדעיכתה של קאירן טלסט. שהם בעצם חיבלו או גנבו בדרך כלשהי את האור והחום שהגיעו אליהם דרך הקולוסוסים. אך אין בידיהם ברירה רבה. הם צריכים להתגבר על המסע הקשה והמפרך ולהתייצב בשעריה של קאירן נקרוס, ולקוות ששליטיה יקבלו אותם לקרבם.

במקביל, האפלו מתכונן למסעו השלישי דרך שער המוות מהנקסוס אל עולם האבן, אבאראך. דקות ספורות לפני שהוא עובר בשער עם ספינתו, כנף הדרקון, מופיע אלפרד על ספינתו. אלפרד, הסארטן, שאותו פגשנו באריאנוס, בספר הראשון בסדרה, ניסה לעבור דרך שער המוות מאריאנוס כדי למצוא את ביין, הילד, שנלקח מאריאנוס אל הנקסוס על ידי האפלו.

אלפרד מתגמש על סיפון הספינה, ושניהם עוברים דרך שער המוות ומגיעים לאבאראך יחדיו.

מה אני חשבתי?

ים האש הוא ספר כבד בהרבה משני הקודמים לו. בעוד כנף הדרקון היה גדוש בפעולה, בעולם מופלא ודמיוני, וכוכב הרפאים הציג לנו דמויות החיות בבועה של שעשועים וניתוק מהמציאות, ים האש מציג בפנינו עולם של מוות.

עולם שלא ניתן לחיות בו, ועל מנת לשרוד צריך לחצות את כל הקווים האדומים שיש, ולהתכחש לכל עיקרון נעלה. אין מקום לעקרונות באבאראך. אין מקום לאהבה או לשמחה או לצחוק. ואם הם קיימים, אז הם קיימים על חשבונם של אנשים אחרים. נוחות ושמחה ואהבה בקרבו של עם אחד, באים על חשבונו של עם אחר. בעולם מלא במשאבים יקרים מפז כמו זהב ויהלומים, אין די משאבים יקרי ערך כמו מים ומזון, וחום. וגם אוויר הוא מצרך נדיר.

הסיפור של בלתזאר בהתחלה הכניס אותי לתחושה של ייאוש וחוסר תקווה. עם שלם הנאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד במנהרות מלאות מכשולים וקשיים בתקווה קלושה למצוא סיכוי קלוש להישרדות.

אני זוכר את התחושה הזו היטב מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, כשהייתי ילד. שכחתי את רוב העלילה, אבל התחושה הזו נחרטה עמוק בליבי. הספר הזה אינו שמח, אינו מצחיק והוא גם לא מבטיח שהכול יהיה בסדר. הוא ספר כבד, מלא בייאוש של עם שלם, שהגיע לקצה גבול יכולותיו, ומבין שחצה את כל הקווים, שאין לו דרך חזרה, שאינו יכול להינצל. אך בכל זאת מחפש את הגאולה, בין אם זה דרך נבואה עתיקה ובין אם זה דרך בריחה אל עולמות אחרים מבעד לשער המוות.

כשסיימתי לקרוא אותו, מילאו אותי שתי תחושות. האחת של מועקה – לא הכול טוב בחיים, והרבה בעצם רע, וכדי לשרוד צריך לעשות דברים קשים מנשוא. צריך להילחם, ולדחוף ולהתכחש לאמונות ולעקרונות. מצד שני, התמלאתי גם בהרגשה של תקווה. ככל שהמאורעות היו קשים והחיים בלתי אפשריים, תמיד ישנה הדרך להתגבר על המכשולים. תמיד יש את אותה נקודה זעירה של אור בקצה המנהרה אשר לוחשת הבטחות לחיים טובים יותר. בין אם ההבטחות הללו נכונות או לא, זה לא משנה. ההבטחות עצמן מספיקות כדי לדחוף אנשים קדימה. כי זו התקווה היחידה. לנסות להגיע אל האור הזה, או לשקוע בתוך האפלה.

אז מה אהבתי?

1) עלילה – כמו בשני הספרים הקודמים. העלילה סוחפת. היא מתפרשת על פני דמויות מעטות יותר הפעם, ועל פני מספר ימים בודדים. אך היא סוחפת ומרתקת, ומצליחה להציג בצורה יפיפייה את החיים בתוך אבאראך, את המצוקות והקשיים, ואת השבירה הסיסטמטית של כללים ועקרונות, הכול למען טובת הכלל, למען ההישרדות של העם.

העלילה מפתיעה מספר פעמים עם כמה טוויסטים מעניינים. זה פחות מורגש בקריאה שנייה, אבל בקריאה ראשונה בוודאי.

ותוך כדי עלילת הספר אנו גם מגלים עוד פרטים מרתקים על העלילה הראשית, התופרת את כל הספרים. מה קרה לסארטן ששברו את העולם לארבעת יסודותיו? לאן נעלמו? מדוע נטשו את חובותיהם? מדוע תושבי אבאראך התדרדרו למצבם הנוראי?

2) הדמויות – רוב הסיפור כאן מוצג מעיניהם של האפלו ואלפרד. ומלבדם ישנם עוד זוויות ראייה של כשלוש דמויות נוספות. לכן אנו יכולים להכיר הרבה יותר טוב את האפלו ואלפרד, את מערכת היחסים המאד מורכבת שנרקמת ביניהם, למרות היותם אויבים עתיקים. את הדברים שמניעים כל אחד מהם להתנהג כפי שהם מתנהגים.

ולגבי הדמויות האחרות, דרך עיניהם אנו זוכים להבין את הייאוש והתסכול המר. את העובדה שהם אוחזים בכוח רב אך אינם מסוגלים לעשות דבר. שהם כלום, שווים כקליפת השום כנגד העולם האיום והקטלני הזה, שאליו נזרקו עם הבטחות רבות. הם מתרצים את מעשיהם הנוראים. הכל למען ההישרדות, הכל למען התקווה. אך מה עם האנושיות?

3) הטוטאליות של העלילה – דיברתי על כך גם בספר כוכב הרפאים. ואם חשבתי שהסופרים לא ריחמו על הדמויות בספר ההוא, הרי שבים האש הסופרים שלפו את התותחים הכבדים. אף אחד לא חסין. אין פרות קדושות, ואין חוקים, ואין נאמנות לדמויות. אין רחמים. כבר מההתחלה הדמויות היו על סף יכולותיהן. והסופרים פשוט דחפו אותן מעבר לקצה. ושוב, זה נעשה יפה, וזה היה מציאותי, ותאם את המצב שאליו הם נקלעו.

מה לא אהבתי?

1) בעוד ההתחלה של הספר נהדרת ומכניסה את הקורא לתחושה של אבאראך, והסוף מותח ומרתק, האמצע של הספר קצת נמרח. חלק מהדמויות עסקו יותר מדי בתכנונים ובמזימות. העלילה נמרחה בסצנות של שיחות ארוכות ודיבורים. והיה איזה רגע אחד שאפילו קצת נמאס לי, באמצע הספר, אבל מיד אחריו העלילה שוב פעם דהרה קדימה. אז, כן, זה הציק, היה אפשר לקצץ שם קצת, אבל במבט כולל זה לא הפריע עד כדי כך, ולאחר שהחלק הזה עבר, ממש שוכחים מזה עד סוף הספר.

2) הציקה לי העובדה שהאפלו הצליח לעבור את המבוך, אחד המקומות הכי מסוכנים ביקום, ושרד אותו, אבל בכל אחד ממסעותיו אל עולמי היסודות הוא בעצם מתנשא מעל השאר ומחשיב את עצמו כטוב יותר וחזק יותר. ובכל פעם הוא נופל במלכודת הזו. אפשר לחשוב שהמבוך היה אמור ללמד אותו לא לזלזל ביריביו, ולצעוד בזהירות יתר במקומות לא מוכרים. אבל הוא מתנהג הפוך מכך בהרבה מהמקרים, בוטח בו וביכולותיו וחוטף על כך פעם אחר פעם. בספרים הקודמים זה היה במינון נמוך, אך כאן האפלו ממש "עף על עצמו", אפשר לומר, ובעקבות כך הוא נמצא בסכנה נוראית.

לסיכום, ספר טוב מאד, ומצליח להעביר לקורא תחושות עמוקות וכבדות ואמתיות מאד. אין כאן רחמים על רגשות הקורא או על נפשות עדינות. מציגים לנו עולם של מוות במלוא הדרו, עם כל הכלול בכך, ואין גם מקום למלאכותיות.

עד כה, לכל ספר היה את הניחוח שלו, את אופיו הנפרד מהאחרים, והם עדיין ידעו לדבר זה עם זה היטב.

אז כן, זה ספר מומלץ מאד. זה לא ספר שמח, כמו שאמרתי, ולא תסיימו אותו בשמחה, אך תצאו עם הרגשה נכונה, אמתית. לדעתי הספר הזה גם מצליח להשאיר חותם על הנפש.

בספר כאן אין שום אזכור למיניות. אין מקום למיניות בעולם של מוות. יחסי מין הם עניין של הישרדות העם, וזהו. אבל כן יש קצת תיאורים של נשים מבחינת היופי של פניהן וכו'. מעבר לכך כלום.

אלימות יש למכביר, אבל אלימות קרה, ברוטלית, כזו שמסוגלת לזעזע אפילו. אלימות ללא רגש, לצורך הישרדות.

תיהנו, וספרו מה חשבתם/ן על הספר

כוכב הרפאים – מחזור שער המוות 2 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן

שנת הוצאה: 1993

מספר עמודים: 361

הוצאה לאור בארץ: אופוס

כוכב הרפאים לוקח אותנו אל העולם השני ברשימה, פריאן. בעוד אריאנוס, בכנף הדרקון, סימל את עולם האוויר, פריאן מסמל את עולם האש. המונח הזה בלבל והפתיע אותי. כשאני חושב על עולם של אש אני מדמיין לבה רותחת והרי געש, משהו יותר בסגנון של אבאראך, העולם השלישי במחזור שער המוות, שעוד נגיע אליו.

אבל פריאן הוא עולם מלא בחיים, בירוק, בעצי ענק שמשתרעים לאורך קילומטרים וצומחים לגובה של קילומטרים. העצים כה גבוהים, ענפיהם כה רחבים, עד שהם חוסמים לחלוטין את אור השמש (או שמשות, יש שם 4 שמשות), ומונעים מהאור להגיע אל האדמה עמוק למטה. התושבים בעולם זה חיים על גבי העצים עצמם – על מישורים ענקיים של טחב שצמח סביבם ענפים וצמרות עצים. כמו באריאנוס, יש בפריאן אלפים, בני אנוש וגמדים. האלפים ובני האנוש חיים על מישורי הטחב, הגמדים התחפרו בתוך גזעי העצים עצמם, כחיקוי עלוב למנהרותיהם בתת הקרקע. רוב האוכלוסיה לא יודעת שבכלל קיימת קרקע מתחתיה, משום שהדרך מטה כה ארוכה ושורצת יצורים נוראיים כמו דרקונים.

העלילה מתרכזת במשפחת קינדיניאר, משפחת סוחרי נשק אלפים מהעיר אקווילאן, אשר עושה עסקים רבים עם בני האנוש ממלכות תיליה מצפון להם. אב המשפחה, לנתאן, איבד לאטו את שפיותו בעקבות מות אשתו, והבת הבכורה, קלנדרה, מנהלת את העסק. הבן האמצעי, פאיטן, יוצא למסעות אל תיליה עם משלוחי הנשק, והבת הצעירה, אליתיאה, מבזבזת את זמנה בפלרטוט עם גברים נשואים ומשחקים חסרי משמעות.

משפחת קינדיניאר חותמת על עסקה עם צמד מבריחים אנושיים, רולנד ורגה, אשר מציגים את עצמם כבעל ואישה. אולם הם בפועל אחים. הם מתכננים להפיל בפח את פאיטן, אשר יוצא לפגוש אותם עם משלוח הנשק. המטרה היא שרגה תפתה את פאיטן, הידוע כחובב נשים ופלרטטן, וברגע האמת רולנד יתפוס אותם על חם ויאיים על חייו של פאיטן. הם משערים שפאיטן יסכים לוותר על משלוח הנשק כדי להרגיע את המצב, וכך ירוויחו כפליים מכל העסקה.

רולנד ורגה מתכננים למכור את הנשק לגמד בשם דרוגאר, המגיע מממלכות הגמדים מצפון לתיליה. ולטענתו של דרוגאר, הגמדים זקוקים לנשק הזה כדי לעצור אויב נוראי, המתקרב אליהם מצפון. אויב עתיק יומין אשר כבר השמיד אימפריות שלמות מצפון להם, ונדמה כי דבר לא ניתן לעצרו.

האויב הזה הוא הטיטאנים.

לתוך הקלחת הזו נופל האפלו, אשר פגשנו בו בכנף הדרקון, באריאנוס. הוא מגיח אל פריאן, דרך שער המוות, על מנת לחקור גם את העולם הזה ולהכין את השטח לקראת הגעתו של אדונו, אדון הנקסוס.

ואני אעצור כאן כדי לא לספיילר.

מה אני חשבתי?

העלילה של הספר הזה התקדמה לאט בהתחלה, בניגוד מוחלט לעלילה של כנף הדרקון. יש מספר פרקים של אקספוזיציה שבמהלכה אנו למדים להכיר את בני משפחת קינדיניאר, ואז את רולנד ורגה, והעלילה לא באמת תופסת תאוצה עד אשר פאיטן יוצא לדרך כדי להביא את משלוח הנשק לידיהם של בני האנוש.

האקספוזיציה מעט מייגעת, ולטעמי ארוכה מדי, ותיאור חייהם של האלפים באקווילאן גם הוא מייגע, ואפילו מגוחך, כאילו הם חיים בבועה משל עצמם, בעושר ובסנוביות שלהם. אבל... יש לזה מטרה.

המטרה נחשפת רק בשלבים מאוחרים יותר של הספר, כאשר הדמויות נתקלות באסון גדול ממדים הפוקד אותם, ואת כל עולמם, ואז בעצם אנו למדים מי מהם מסוגל להסתגל למצב החדש ולשרוד, ומי פשוט לא מצליח לעזוב את חייו השגרתיים, הרגילים והנוחים.

אז מה אהבתי?

1) עלילה – מספר קווים של עלילה אשר נעים במקביל, ובנקודות מסוימות מתנגשים זה בזה. השתלשלות העניינים באקווילאן, מצבם של רולנד ורגה בעיירה אחת בארצות תיליה, עלילתו של דרוגאר הגמד, וכמובן האפלו המגיח משער המוות. כל עלילה בנפרד מציגה מסתורין מסוים, מתח וכמובן גם אקשן. חלק מקווי העלילה גם משעממים טיפה, כמו מה שתיארתי על החיים באקווילאן. אבל בסופו דל דבר, כשהעלילות מתאחדות ומתנגשות, אנו זוכים לקבל סיפור משהו מופלא.

2) העלילה הראשית – זו שטווה את עצמה דרך כל הספרים. אנו לומדים עוד פרטים מאד מעניינים על מטרת העולמות השונים, ומה הייתה כוונתם של הסארטן לאחר ששברו את העולם ליסודותיו ויצרו את העולמות, בהמשך למה שכבר למדנו באריאנוס. המסתורין האופף את העלילה הזו ממשיך להסתבך גם בכוכב הרפאים, וזה מאד מעניין.

3) הדמויות – הדמויות, לדעתי, הרבה יותר מפותחות מאשר בכנף הדרקון, ויש לכולם הרבה עומק, מעבר למה שאנחנו חושבים בהתחלה. הסתגלות למצב החדש הפוקד את העולם גורמת לדמויות להשתנות ולהתפתח. השתלשלות של דברים דוחפת את הדמויות למצבי קיצון, בהם הן נאלצות להגיב, להסתגל, או למות. ויש גם הרבה יותר דמויות, והרבה יותר זוויות ראייה.

גם בספר הזה, ניתן לראות את ההתפתחות של הסופרים מספרי רומח הדרקון, ולהבין בעצם איזו תהום עמוקה חוצצת בין שער המוות לבין רומח הדרקון.

4) רומנטיקה – כן, יש לנו פה רומן! מסתבר שהתכסיס של רולנד ורגה לא כל כך עבד, כי רגה מתאהבת בפאיטן (זה לא ספוילר, זה מופיע בתיאור הספר), ופאיטן בה. אבל הוא חושב שהיא נשואה, והיא מפחדת לומר לו את האמת כי הוא ייפגע מכך ששיקרה לו וניסתה לרמות אותו. ובלי קשר לזה, הוא אלף והיא בת אנוש!!! האם קשר כזה יכול בכלל להתקיים? אני זוכר את הרומן הזה מלפני שנים, כשקראתי את הסדרה בעודי ילד, ואני זוכר שהוא הפתיע אותי והיה מרענן – אלף ובת אנוש. (נכון, תאניס וקיטיארה ברומח הדרקון, אבל תאניס היה חצי אלף אז זה לא בדיוק נחשב!), וגם עכשיו זה עדיין עבד, זה עדיין מרענן ומיוחד.

5) הטוטאליות של העלילה – העלילה פשוט מוחצת את הדמויות. היא לא מרחמת על אף אחד. הסופרים ריטשו את הדמויות שלהן והביאו אותן עד לסף היכולות. זה נעשה יפה, וזה היה מציאותי, ותאם את המצב שאליו הם נקלעו. כל דבר פחות מכך היה יוצר תחושה מלאכותית, או ניסיון לעדן את המצב כדי שיתקבל טוב יותר אצל קהל הקוראים הצעירים יותר, אולי.

מה לא אהבתי?

1) יש דמות אחת, חדשה, שמופיעה די מוקדם, והיא משמשת מעין זרז של דברים במהלך הספר. היא דואגת לדחוף ולמשוך את כולם למקומות הנכונים שלהם כדי שדברים יזוזו בכיוון הנכון. לא אפרט על הדמות כי זה ספוילר, אבל זה משהו שאני פחות אוהב. כלומר, לולא הדמות הזו, כמחצית מהדברים שקרו בספר כלל לא היו קורים. והיא נמצאת שם כדי לדאוג שהם יקרו. כן, זה חלק מהעלילה הראשית, הדמות הזו חשובה בהמשך, אבל זה עדיין מציק לי.

2) הרומנטיקה – כן, גם ברומן היו דברים שלא אהבתי, ואני הרי קורא עכשיו עם מבט ביקורתי ובוחן של בן 37. ההתאהבות של פאיטן ורגה הייתה ממש מהירה מדי. כן, הם נדחפו למצבי קיצון ולחץ, וסכנת חיים. אז יש נטייה להביע רגשות חזקים במצבים כאלו, אבל רבאק, רק עכשיו נפגשתם, ועד כה כל אחד מכם שנא את הגזע של השני, וחשב שהוא נחות ממנו. ופתאום אתם מאוהבים? זה קרה ממש מהר מדי.

לסיכום, ספר נהדר, וכמה שהעלילה נסחבה לאט בהתחלה, מקבלים פיצוי פי מאה כשהעניינים מתחילים לזוז, ובאמת שלא הצלחתי להניח את הספר מהיד. קראתי למעלה ממאה עמודים ביום אחד, ואם היה לי יותר זמן, כנראה שהייתי קורא יותר.

וכמובן, אם התחלתם את מחזור שער המוות באריאנוס, ואהבתם, אז אתם פשוט חייבים להמשיך אל כוכב הרפאים.

לגבי גילאים מתאימים – בעוד בכנף הדרקון לא היה שום אזכור למיניות, בכוכב הרפאים יש הרבה אזכורים למיניות, בעיקר בתיאורים של דמויות – חזה שופע, שרירים משורגים, מחשוף נדיב וכו'. אין אקטים מיניים ואין תיאורים מיניים, אבל מציגים את המיניות של דמויות.

לגבי אלימות, אז כנ"ל, יש כאן אקטים אלימים מאד, והפעם, בניגוד לכנף הדרקון, הם מתוארים היטב, ברמה שניתן ממש להזדעזע מהם.

לדעתי, גם המיניות וגם האלימות המוצגים כאן תואמים מאד את המצבים אליהם נקלעים הדמויות בספר, וזה מצטייר כמציאותי. אבל צריך לציין זאת אם לא רוצים לחשוף ילדים לדברים כאלו.

אז לדעתי, גילאי 16+, אולי אפילו 15.