יש ספרים שיטפטפו ממך דמעות
יש ספרים שיטפטפו אליך פחדים
ויש את יורם פאקינג קניוק, שיבעט לך בלב בקצב הפעימות
עד שתזכר איך זה מרגיש להיות חי, גם אם מעולם ידעת.
תיזרק ותתגלגל, תיסע לאיזו ארץ חדשה, הכל יהיה רע לתפארת, ומטורף כמו המציאות
רכבת הרים שאין בה פיסקאות לא פסיקים ולא נקודות
הספר הזה ינסה לנשוך אותך אם תעז לקחת בו הפסקות.
הוא ילגלג עליך כשתשוב להמשיך לקרוא בו, ולא תבין מה משמאלך ומה מימינך.
תהיה מבוכה בחדר.

קראתי אותו מזמן, נשארו רק רשמים שבלב
ופינה קטנה שמורה לו,
מרופדת בנייר זכוכית.

בתחילת הסקירה רציתי לתמלל כאן את התיבות הראשונות שצ'ארלי פארקר מנגן בKo-Ko (אחרי ההקדמה של דיז) בעזרת scat singing ואז לומר ברוב רושם שיורם קניוק עשה במהלך 364 עמודים את אותו הדבר רק פי אלף יותר טוב.

אבל התמלול יצא מטופש.

בכל מקרה, זה ספר מדהים ופסיכי שצריך להיות קריאת חובה החל מכיתה ו' כי אנחנו מגדלים כאן חבורה של אנשים שאין להם תשוקה לחיים יותר. לא בכדי קניוק מקדיש את הספר לצ'ארלי פארקר- והוא חוזר כדמות וכציור (וכנגנית!!!) כמה פעמים שמה. מעניין מה קרה לציור.

על מה הספר? על החיים וכאלה. ובכל זאת הוא ממש טוב. אני יכול לזרוק שרשרת אסוציאציות, נראה לי שהדבר הכי משעשע שלקחתי משם הייתה האסטרטגיה של אחד החבר'ה שם בשדרה ה52 לגבי זה שאם תתחיל עם 20 בחורות אחת מהן חייבת להתפס או משהו.

זה ה"בדרכים" הישראלי והוא עולה על המקור ובד"כ אני לא פטריוט ובדרך כלל אני לא קורא ספרות ישראלית כי תמיד יש שם שמץ של קולקטיביזם שאותי משעמם ומעיק עלי וכי עם שהעבר\הווה\עתיד שלו נתון במלחמת השרדות לא באמת יכול לגלות לי משהו על החיים.
מצד שני יש לנו את קוהלת. היו לו 1000 נשים, זו תוחלת של 20,000 התחלות.

אם לא הייתי חובב ג'אז- לא הייתי נהנה מהספר הזה כמו שנהנתי ממנו. לזכותי יאמר שאם לא הייתי חובב ג'אז לא הייתי. לקח לי זמן לאהוב את צ'ארלי פארקר. בהתחלה סתם חשבתי שזה רעש עד שלקחתי את התווים והתחלתי לעקוב אחרי מה שהוא עושה והבנתי. גם אם הייתי חירש הייתי בסופו של דבר מבין את הפסיכיות הגאונית של הבנאדם הזה, שמלטף את לחצני הפנינה של סקסופון הConn 6m שלו כמעט בלי להוריד את כריות האצבעות מהם מרוב שהוא מנגן כל כך מהר.

יש לי עוד מה לומר?
לא נראה לי. ספר לפנים, בקיצור.

להעז, להתחצף, להתחיל, לנסות, לשבור, ליצור, להתחכך, להתרחק, לנסוע, לעשן, להרוס, להקשיב, לדבר, לצייר, לפגוש, לזכור, להדחיק, לשמור, ללמוד, לספוג, להתיש, לזרוק:

יורם קניוק פאקינג חי את החיים והוא גם יודע לספר את זה. בצורה הכי ישירה ופשוטה. החיים שלו בשנות ה-50 בניו יורק גרמו לי להבין שיש עוד הרבה מה לחוות, ואולי יש מקום להתחיל לחשוב לפעמים על להפסיק לחשוב כל כך הרבה. הוא חווה, הוא חי. הוא כאב, הוא שמח, הוא ניסה - הוא עשה.
ואין כמו העיר הזו כרקע (-וגם כשחקנית פעילה-) לסיפור חייו בתקופה ה כ ל כ ך מעניינת ומגרה הזו.

בסוף הוא גם התאהב, מה שלא מאפשר לך (אני בחורה, מודה גם בזה) להתחמק מלהאמין שאולי לפעמים יש גם סופים טובים בערים גדולות.

הספר הזה הוא הראשון מבין ספריו של יורם קניוק שקראתי ועוד אז, ממש עם צאתו לאור הייתי בטוח כשגיליתי אותו שצפויות לי אחריו לא מעט הנאות קריאה בשאר ספריו. מה שהתגלה עבורי כאכזבה בשלב מאוחר יותר, כשהתברר לי שאני לא מתחבר לכל הספרים שכתב. אם קראתם את הספר הזה, תחשבו על זה: הספר הוא סוג של "החיים כמשל" רק שבניגוד אולי לפנחס שדה בגלל שלקניוק אין ככל הנראה זיקה לדת (אלא לאותם דברים שיכולים להוות תחליף) הנוסחא אצלו היא מעט שונה, כלומר לא שהחיים הם המשל בעוד שאלוהים הוא הנמשל אלא סוג הקריאה שלו דומה יותר לזו שג'ון לנון קרא ב-"גיבור מעמד הפועלים".

קניוק פונה לקוראים שלו בקריאה שמשתמעת כ'עקבו אחריי, קחו את חיי שחייתי כדוגמא'. אני זוכר שבזמן שקראתי את הספר היתה לי תחושה שקניוק הוא לא פחות מאשר יונה הנביא של ימינו כשהלוויתן שלו הם אותם מרתפי ג'אז בהם ככל הנראה מצא את עצמו, כי הוא לא נותן הרגשה שהוא מביא את סיפורו כמי שחש זרות. נהפוכו, אם נתייחס לספר אחר שלו בשם "מות העיר" אפשר להבין שהוא לא רק נמנה בחבורה של סקסופוניסט הג'אז האגדי, צ'רלי פרקר אלא יחסיהם היו קרובים.

קראתי את הספר באחת הטיסות שלי לארה"ב, אולי הייתי צריך לרכוש ספר מדריך טיולים אבל העדפתי ספר שישמש אותי כמבוא לדור הביט שהעסיק אותי אישית לא מעט אחרי מותו של אלן גינזברג ז"ל. הייתי בטוח שאחרי שאנחת ואבקר בחנות ספרים ארכוש כמה ספרים של אותה תנועה ספרותית. אני יודע כי בדיעבד הספר הזה לא רק שממשיך את הקו הספרותי של "מות העיר" שכבר הזכרתי אלא משייך אותו בצורה מובהקת יותר לדור הביט.

באחת מהשיחות שהיו לי על הספר הזה גליתי שיש קוראים שלוקחים בערבון מוגבל את מה שקניוק כותב על עצמו. זה היה לפני שאני רשמתי כמה אכזבות משלי בקריאה בספריו ולקחתי את זה כעלבון אישי שלי כמי שמרגיש צורך לא פעם לשתף אחרים דרך כתיבה.

קניוק אחרי תקופת מחלה קשה עליה כתב את ספרו "על החיים ועל המוות" זוכה לעדנה חדשה ואני בכנות שמח עבורו, במיוחד כשהטבתי להבין מראיונותיו שזוהי סוג של נחלה אליה חלם להגיע עוד מצעירותו, רק שאחרי שהוא כתב את ספרו תש"ח לא רק שהתחלתי להבין בעצמי למה התכוונו קוראים אחרים אלא שאם לחזור לעניין של קניוק כיונה הנביא של ימינו צר לי שאם היתה בכתיבה שלו פעם סוג של נבואה הוא לא עשה בה דבר ועכשיו הדברים שלו מזכירים יותר את "חזון העצמות היבשות" (של יחזקאל).

"חיים על נייר זכוכית", יורם קניוק
עשר שנים בארה"ב של שנות החמישים, עידן הג'אז, דור הביט, העולם החדש שאחרי מלחמת העולם השניה. מסעו של קניוק אל לב ההוויה של התרבות והאמנות האמריקנית, עם רצף בלתי ניתן לעצירה של אירועים

ומפגשים עם אנשים שהפכו למיתוסים כמו צ'רלי פרקר, בילי הולידיי, ג'יימס דין ומרלון ברנדו. יכולתי להזדהות עם התשוקה הגדולה לחיים והפחד המקביל מבדידות. כשקניוק כותב על סקס, אני מרגיש את התשוקה שלו לתשוקה. זה לא המפגש המיני כשלעצמו. זו האנרגיה האדירה שעומדת בבסיס הרצון לשכב עם מישהי (או שתיים), בדירה בגריניץ' וילג' או בפאריז. יש תשוקה פראית ב"חיים על נייר זכוכית" והחיים נכתבים כמו "לאב סופרים" של ג'ון קולטריין, כתיבת-ג'אז משולחת רסן, כתיבה של מישהו שיש בו דיון מתמיד עם אלוהים, אבל כותב בלי אלוהים. כשקראתי את זה אמרתי לעצמי "אלה החיים שהייתי רוצה לחיות".

ספר קולח שקראתיו באיווחה אחת
אם לדמות אותו לספר אחר
אז הוא קצת בסגנון החיים כמשל
סיפור חייו ובחרותו של קניוק באמריקה שנות ה50 ואילך
יש בו משהו נוסף שיכול לסייע ש,,,,
הוא כתוב באופן קולח מתקתק ורץ
כמעט אין הפסקה או נשימה בין פיסקה לפיסקה
וזה עזר לי בענין של "קריאה מהירה"
וגם התקשרתי לסופר בתום הקריאה ושבחתי את הספר
אך הוא בסגנון היובשני שלו רק אמר לי:
תסלח לי אדוני,מחכה לי מונית למטה אני צריך ללכת"
טוב
קורה

התחלתי לקרוא ואחרי כמה דפים הפסקתי. חכיתי כמה שבועות והתחלתי מחדש. הגעתי לעמוד 140 ונשברתי. כנראה שהשם הולך לפניו. כמה אפשר לכתוב על זיונים, שתיה ודירות שכורות. סתם כרוניקה מעייפת ומעצבנת. בקיצור, חבל על הזמן. יש ספרים טובים יותר.

מפת מסע בזכרונות ממוחו של קניוק לשנות ה-50 של ארה"ב.המפה כוללת ארועים מארה"ב בכלל ומניו-יורק בפרט.

המסע מרפרף על כ-10 שנים והוא למעשה פיסת חיים לא שגרתית מארה"ב ומהעיר ניו-יורק.

ספר לא קל לקריאה רציפה ,וכלולים בו משפטי "חוכמת חיים" בסגנון:"החטא הוא נצחי -מידות טובות הן עניין אופנתי".

הספר מלא ברגשות ובריגושים וגם בתובנות אכזריות וגם ציניות על חיי האדם בכלל ואילוצי החיים בפרט:

ובסגנון קניוק:

"לפעמים אדם נמצא כאן,כדי לא להיות שם.וכל החיים הוא איפוא שהוא איננו"

"כשאתה רואה את גן עדן עם אורות נוצצים,בדוק אם אתה לא עומד על סף תהום"

סיפור של תהליך "התמסדות" לאחר תהליך "היזרקות" שאולי נגמר בטוב מבחינת הקורא אבל "מורגש" בו געגוע מצד המחבר לתקופה "הלא ממוסדת".

הספר לא מובנה לקריאה קלה וקולחת,אבל קורא שיתאמץ-יצא נשכר.

ננטש מחוסר עניין.