חתן הולך על ארבע הוא ספר שגורר אותך אל המוזרות שלו, דרך המשפטים הארוכים, שוברי העין והקשב, שמופיעים בנובלה "חתן הולך על ארבע",
או הסתכלותה המנותקת, ובה בעת מעורבת בדרכה האקסצנטרית שלה, של גיבורת הנובלה "פרסונה". בה בעת, לפרקים, חשתי שהסופרת נשבית בעצמה
בגלי התמהונות של דמויותיה ושאולי היה מקום גם לפתח מעט יותר חלק מהתמות שפזורות בפרסונה (כמו הזהויות הלאומיות השונות שמתרוצצות בהמבורג,
מה זה אומר להיות "גרמני" או "אסיאתי" כשאתה ניחן באינדבידואליזם עמוק, וכן הלאה). לתחושתי, ההימנעות הזאת מהעמקה היא חלק מרתיעה "פוסט
מודרניסטית" מלהיחשד כמי שמאכילה את קוראיה בכפית או להעז לצלול לתוך תכנים שעלולים להרשיע את הסופרת ביומרנות מיושנת. ועל אף זאת, העלילה
מהנה כמו חלום סוריאליסטי שעשה אלינו את כל הדרך מיפן. ומעבר לכך, אני שמחה בכל תרגום מיפנית שמעשיר את המדף היפני של קורא העברית מעבר
לעוד תרגום של הרוקי מורקמי.

אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת תרגומים משמחת ותוססת, במסגרתה תורגמו כמעט בזה אחר זה שני ספרים של ג'יימס בולדווין. זה כשלעצמו ראוי לחגיגה והוקרה, אך עם שפע תרגומים מגיע (אצל מוכרות ומוכרי ספרים למיניהם) הצורך לדרג איזה ספר מתורגם של בולדווין יותר "בשל" ו"גדול". רוב הסיכויים שאם תשאלו על כך תקבלו תשובה חד משמעית ש"ארץ אחרת" הוא ה-ספר של בולדווין לקרוא. ועדיין, אני חושב שהחדר של ג'ובאני הוא ספר מצוין, קולח ומערב, שמצליח גם לתפוס בתוכו זמן שבו השיח על משיכה לבני מינך לא היה עדיין מגובש ונהיר כפי שהוא בימינו (במחוזות מסוימים) ופורש את כלל האפשרויות (או היעדרן) שהיו קיימות בתוך מרחב כזה שבו הדברים היו פתוחים באותה מידה כואבת שהם היו גם סגורים.

אקסיטציה הוא ספר אמיץ, כנה וחריף, שמכיל כמה מהטקסטים הכי מרוכזים, חדים וצלולים, שיצא לי להיתקל בהם, על המתיחות הכואבת שיכולה להתקיים בין הורים וילדים. אני מרגיש שזה ספר שכול ניסיון לתמצת את המרחב שנוצר בו יעשה לו עוול ויגרע מהעושר הרב שקיים בו, אבל מעל להכול, זהו ספר שיש בו רצון עז להכניס אוויר צלול בעולם מפויח ומתפייח, אוויר של ממש ולא זה של מטהרי אוויר מחניפים או מאווררים לפי בקשה ולחיצה.

אחד הספרים הכי פסימים, פטאליים וקודרים שנכתבו סביב החרדות הקיומיות שהיו קשורים לאפשרות של מלחמה גרעינית שבסופה לא יוותר דבר מהאנושות. כשמסתכלים על הספר מנקודת מבט עכשווית, רואים בבירור כמה הסיטואציה של ענן רדיואקטיבי, שעובר מאזור לאזור ומחסל את תושביו, לא מבוססת על שום היגיון מדעי כלשהו. וזה בסדר לגמרי, גם כי ברור שנוויל שוט השתמש בענן הזה (שהוא יותר תנ"כי בעיני מאשר כול דבר אחר) כזרז להסתכלות על האופנים השונים שבהם תושביה של מלבורן יתמודדו עם הידיעה שמותם עומד להגיע בוודאות גמורה בעוד מספר ימים או שבועות. זה ניסוי מחשבתי נחמד, שהחיסרון שלו הוא חוסר היכולת של שוט להציע אלטרנטיבות מעבר להתמודדויות שהימרתי עליהם עוד לפני שניגשתי לקרוא את הספר. יש משהו מסרס בלהאמין שעיקר המנעד האנושי אל מול קטסטרופה נע בין עמדות של "לעזאזל עם הכול! אחרי המבול!" לבין המתנה פסיבית ושקטה לקץ. לרוע המזל, חלק ממגבלות הדמיון של שוט הן לחלוטין אופייניות גם לאלו של חלק מהאנשים שחושבים על השואה האקלימית הקרבה (כאשר גם סופר, שאני מחבב, כמו ג'ונתן פראנזן נופל בהם).