ספר על חיילים, הוואי צבאי, היתקלות עם טאליבאן, נפגעים ותוצאותיה על מערך הפיקוד והחיילים עצמם.
כמה דברים שונים מספרים אחרים בנושא:
א. מדובר בפלוגה איטלקית שנשלחה לפקיסטן (בהתחלה חשבתי שזאת פרודיה, אבל מתברר שהיה דבר כזה), לאייש מוצב קדמי שמטרתו להגן על נהגי משאיות פקיסטנים המנסים ליצור שגרת חיים.
ב. בפלוגה יש אישה אחת, שמתפקדת בצורה יפה, ואחרת, קצינת מודיעין או מבצעים ( לא ברור מהסיפור).
יש לזה משמעויות מסוימות, אולם אין בזה היבטים שהדמיון פותח לפנינו.
ג. הספר מציג בצורה נפלאה כי כל חייל , בין אם הוא מתנדב או בקבע, נושא איתו את הבית והעורף שהשאיר מאחור. יש אינטראקציה חזקה, שחלק ממנה מתעצם על ידי האינטרנט והתקשורת הטלפונית.
לכל חייל יש מניע שונה למעורבותו במלחמה לא לו. המכנה המשותף הוא בריחה מפתרון בעיות בבית.
כמו הרופא שהגיע לתום תקופת שירות בחזית ומבקש להאריך את שירותו, לא ממניעים אלטרואיסטים, אלא לברוח מהמתקפה הדו צדדית של אימו ואחותו.
הספר כתוב נפלא, במינון נכון. קל להזדהות עם ההוואי החיילי שמתפתח ביחידה שכל תפקידה הוא לשמור שגרה מבצעית, ולכן מפתחת טכניקה של עקיצות הדדיות, לעיתים דריכה על יבלות ( כמו הכינוי "בתולונת" לחייל חסר ניסיון מיני) ועוד.
לעיתים מגיעים להתנהגויות ביזאריות, כמו ריקוד מסביב לנחש שגוגלתו רוצצה ונתלה על וו.
המיפגש עם המוות, משנה את העמדות ומצבים של השלמה עם הבעיות שבעורף ויוצר דינמיקה אישית אצל כל חייל.
הדבר הלא משתנה, הוא המנגנון הבירוקרטי הצבאי, שממשיך בפעילותו ואפילו מעמיד ועדת חקירה לרופא שקבל החלטה שגויה.( איני בטוח כי הדבר היה קורה כאן בארץ לנושא זה, אבל על שטויות מקבילות כבר שמענו).
אין בספר התיחסות לאידאולוגיה. כמו חשיבות המשימה, פטריוטיות אמיתית או מזויפת או דברים דומים.
העדר חומר כזה הופך את הספר לאוניברסלי. הוא מתיחס לחייל כפרט במנגנון שנקרא צבא.
איני חושב כי הוא סותר אפשרות לפטריוטיזם. נושא זה נמצא ברובד עליון יותר בתודעתו של חייל.
הספר ראוי ומומלץ, לכולם. הוא כתוב בשפה מינורית ובזה הוא חדר לנפשי.