הזמן הוא קיץ, המקום הוא ההרים הגבוהים, האנשים הם יהודים שבאו לכמה שבועות מהעיר הגדולה כדי לנפוש, ומקומיים שהם איכרים גויים שאוהבים אותם ושונאים אותם בו זמנית. בין הנופשים נמצא ארווין שהוא בן עשר (ושבעה חודשים, כפי שהוא טורח להדגיש שוב ושוב, כלומר במחצית הדרך לכיוון האחת עשרה), ושני הוריו. ארווין הוא בן יחיד ועל כן רגיש למעשיהם ולתחושותיהם של הוריו, לדברים שנאמרים ושלא נאמרים. ארווין אמנם צעיר אבל הוא מודע למתח שהולך וגדל בין הוריו, וגם למתח הכללי הסובב. יש מלחמה בפתח, והיהודים הם האנשים המאוימים ביותר במקרה הזה.

הנופשים על הנהר הם דמויות צבעוניות, ודברים קורים ביניהן, גם אם באיטיות משום שזה קיץ וחופשה, וזה הלך הרוח הנינוח והעצל שבו הדברים מתרחשים באותו זמן, או הדרך שבה ארווין בן העשר וחצי תופס אותם. חלק מהדברים הוא מבין רק בדיעבד, אבל כולם תופסים את תשומת ליבו. הוא מסתכל, מתבונן, מקשיב, וחוקק היטב בזיכרון. זה קיץ מאוד משמעותי עבורו, והדברים נחרתים בזיכרון, חלקם בלתי מפוענחים, ממתינים עד שיהיה בוגר מספיק להבין אותם ואז לכתוב אותם.

אנחנו באירופה, שלהי שנות השלושים של המאה העשרים, הרי הקרפטים, שהם לפעמים רומניה ולפעמים אקראינה, תלוי בתוצאה של המלחמה והכיבוש האחרונים. ארווין גדל והפך להיות אהרון, אהרון אפלפלד, אחד מסופרי השואה המשמעותיים ביותר. הוא כותב מתוך נקודת המבט של האדם המבוגר, ששרד את המלחמה, וגם כתב כבר הרבה, ומאמץ את נקודת המבט של הילד הצעיר דאז. זה לדעתי רומן מפתח של הכתיבה שלו, כתיבה שנמשכה כמעט שבעים שנה ומקיפה ארבעים רומנים. מהכריכה ניבטים שני דיוקנאות, גבר רציני וקצת דואג ואישה בעלת מבט חרד ביותר. היית מצפה שעל ספר כזה, שכותרתו "אבי ואמי" תופיע תמונתם האמיתית של ההורים, אבל זוהי תמונה של הצייר אדגר דגה. זו בחירה מעניינת של ההוצאה לקחת תמונה דווקא של צייר אנטישמי, אבל השימוש בתמונת אומנות ולא בתצלום תיעודי הוא נכון. ארווין-אהרון, יליד שנת 1932, לא היה בן עשר וחצי באותו קיץ לוהט של טרום מלחמת העולם, ואם נופש כזה התרחש הוא היה אז צעיר יותר, בן שש או שבע. למעשה אין ולא היו לאפלפלד הבוגר זכרונות מהוריו בשנה האחת עשרה לחייו, משום שאימו כבר נרצחה בזמן הזה, והוא הופרד מאביו ופגש אותו שוב רק לאחר עשרות שנים.

אבל גם אם זה לא ספר תיעודי-עובדתית, הוא תיעודי רגשית, קפסולה של רגשות, וזכרונות ובעיקר תחושה של הזכרונות. ימים שהם לכאורה נינוחים ומהנים, אבל בדיעבד הם סיפו של הר געש שעתיד להתפרץ בעוצמה ולשטוף ולשרוף את כל האנשים המתוארים בו, ובעיקר את האם והאב. האם מתוארת בתור קשובה ורגישה, בעלת תובנות על אנשים, אבל גם דואגת מאוד, ובעלת תפיסה דתית עמוקה. האב התעשיין הוא אנליטי יותר, עזב זה מכבר את הדת ואינו מאמין בה, מסתכל על עובדות ובוחן אותן ועל כן רגוע יותר. שוב, התפיסה הבידיונית והעובדות, כי במקום אחר תיאר אפלפלד את הניסיונות הקדחתניים של אביו לחלץ את המשפחה מאירופה הטרום מלחמתית ובכך להציל את חייהם. אבל כאמור העובדות הן לא העיקר כאן, אלא התחושה העולה מהן, של ילד המרגיש בחרדות של הוריו, שמשהו בתוכו אומר לו שיש כאן סיום ואולי גם פרידה, ובמבוגר שרוצה לכתוב ולפענח מה מתוך התנסויות החיים המוקדמות ומתוך מורשת ההורים גרם לו בסופו של דבר לשבת ולכתוב.

בשתי סקירות אחרות שלי עשיתי המנחו ואני ותיארתי את המפגש היחיד בחיי שהיה לי עם אהרון אפלפלד, כחלק מקורס בעריכה ספרותית. לא אחזור על זה כאן, אבל מאז אני קוראת את ספריו מתוך הקול והאנרגיה העצורה שחוויתי באיש הקטן והקופצני הזה. החוויות שלו איומות, והוא זיקק אותן לספרים דקים, עדינים, אלגוריים, שעוסקים המון במציאות היהודית של טרום השואה באירופה, בתיעוד עולם שנעלם בצורה לא הדרגתית אלא באיבחת כורת פתאומית, ובחרדה העמומה של השנים של לפני.

ביום ט' באב, יום חורבן הבית, אנחנו נוהגים לקרוא על החורבן של ימינו, ספרי שואה בעיקר. השבוע הוא טרום תשעה באב, והספר הזה התאים ממש בתור ספר טרום-שואה. אבא, אמא, ילד, הרים, נהר, חופשה משפחתית. ואז

נתחיל בסוף. חבר שאל מה יקרה אם אמות בערב, אמרתי לו: הייתי רוצה קודם לגמור את הספר של אפלפלד.
אז זהו, סיימתי. מבחינתי העיקר הושג ;)
(התחלתי ספר אחר בינתיים, אבל ממש "חבר מעבר" ואפילו מתחת לזה. ממשיכה בקריאה, ובטח עוד אכתוב בהמשך אבל לא מגרד את הקרסוליים)

"קל יותר לקרוא מאשר לכתוב. אבא טוען שקריאתי חפוזה. לקריאה חפוזה אין ערך רב. יש לקרוא ולהשתהות ולחשוב על מה שקראת. קריאה שאין עמה חשיבה דומה לגמיעת מרק דליל.
כבר אז חששתי מן הכתיבה. בסתר לבי ידעתי שהיא כרוכה בהסתכלות כואבת, אך לא תארתי לעצמי שהיא תהיה לי במרוצת הזמן מחסה ומקלט, שבהם אמצא לא רק את עצמי, אלא גם את אלה שהיו עמי ופניהם נשתמרו אצלי."

כן. הספר הזה, האחרון שכתב אפלפלד, מקרב אותנו עוד ועוד אליו, אליו הביתה, אל הבית הפנימי. בית אבא ואמא, סבא וסבתא, אל הילד שהיה. ילד, שאפלפלד מודה בכנות שהוא נמצא עמו בלי הרף, ושבעצם, לדעתו, אין אמן יכול ליצור אם אינו קשור בקשר פועם וחי עם הילד שהיה.
הספר מגולל קיץ אחד, בשנת 1938 בו נדדה המשפחה אל כפר הנופש בו חפשו למרגלות נהר הפרוט שתחת להרי הקרפטים. זהו מרחב נופש עם בקתות בהם נופשים בקביעות יהודים בורגנים, שיודעים היטב שיהיו מוקד לשנאה באתרי נופש אחרים, ועם זאת ההמצאות יחד אלה עם אלה מולידה גם את השנאה העצמית הכרוכה בשהות היהודית, לצד רגעים של אחווה מיוחדת. אפלפלד עצמו הנו ילד בן עשר ושמונה חודשים לאורך כל הספר, המלחמה נמצאת בפתח, אף שליושבים על גדת הנהר לא ברור עד כמה מוחשית היא, אם בכלל, ובוודאי איש אינו יודע מה נוראה ואיומה עתידה היא להיות.
הקורא, כמו הכותב, שותפים יחד לידיעה שאלו אנשים על סף תהום. חרדותיהם, חששותיהם, מחושיהם, שנאתם למועדון היהודי וקונפליקט הזהות בו הם שרויים, כל אלה יתהפכו על פיהם בקרוב. ידיעה זו מולידה חמלה, חמלה שנעדרת מחלק מן הדמויות ובראשן אביו של הכותב. למולו מתוארת האם כבעלת אנושיות רבה, יכולת להביט סביבה ולמצוא את הטוב והקרוב שבכל נפש.
ריגש אותי שאפלפלד כמו מסתובב מדי פעם מן העלילה והכתיבה את שהיה, ומשתף מעבר לכתף אותי, הקוראת, בתהליך הכתיבה שלו, במקורות ההשראה, באופן בו ההתבוננות בחייו ובעיקר בילדותו, מהווה דלק איתן ומזין לכל משך חייו. עורר בי הרבה מחשבות והשראה.

ממליצה ביותר!

'הילד שבי, שמלמד אותי לראות'

"אין אמן רציני בלי הילד שבו. הילד שבו מציל אותו מן הדיבור המיותר, מן הווכחנות, מן ההתחכמות ומהעמדת הפנים שאדם מאמץ מכורח הנסיבות"

כנראה שזה לא בדיוק הספר המתאים להתחיל בו את אפלפלד כי אין כאן עלילה של ממש אלא יותר זיכרונות ורשמים המלווים בדמיון, בחלומות ובחרדות של הילד – ארווין – שהוא היה בגיל 10.
אפלפלד מתחבר אל הוריו בהשלמה של איש בן 80, בגעגוע לימים האחרונים של אושר, לימים של תמימות בקיץ האחרון על גדת הנהר פרוט, בשנת 1938, רגע לפני שהכל הלך לעזאזל. הספר הזה הוא מעין צורך פנימי שלו להשתקף בתוך הוריו, להגדיר לעצמו איך שני האנשים היקרים לליבו תרמו את חלקם לעיצוב אישיותו וכיצד שני הפכים השלימו אחד את השנייה ויצקו את הבסיס הייחודי של אותו ילד יחיד ואהוב שלימים הפך להיות סופר המתבונן בנפש האדם.

קל יותר לקרוא מאשר לכתוב. אבא טוען שקריאתי חפוזה. לקריאה חפוזה אין ערך רב. יש לקרוא ולהשתהות ולחשוב על מה שקראת. קריאה שאין עמה חשיבה דומה לגמיעת מרק דליל. כבר אז חששתי מן הכתיבה. בסתר לבי ידעתי שהיא כרוכה בהסתכלות כואבת, אך לא תיארתי לעצמי שהיא תהיה לי במרוצת הזמן מחסה ומקלט, שבהם אמצא לא רק את עצמי, אלא גם את אלה שהיו עמי ופניהם נשתמרו אצלי.

הספר כתוב בשפה נעימה, ציורית ומלנכולית, פשוטה אך כובשת. האידיליה של הנופש על שפת הנהר מופרת במתח וחשדות מפני השמועות העיקשות על המלחמה הקרבה ובעצבות כללית כי למרות ההכחשה, איכשהו כולם יודעים שזהו המפגש האחרון. הדמויות הנופשות יחד עם המשפחה במשך שנים הן דרמטיות וצבעוניות אבל לא חשובות כשלעצמן (אבא היה מכנה ציבור נופשים זה תיבת נוח, שכל בעלי החיים מוצגים בה לראווה) – דרכן אפלפלד בוחר לשקף את דמותם של הוריו, שני אנשים כל-כך שונים זה מזה באופיים, בהתייחסותם לאנשים בכלל וליהודים בפרט.

"אבי ואמי" הוא מסוג הספרים שבהם השלם גדול מסך חלקיו כי במבט ראשון זה יומן ילדותי, לעתים קצת מייגע בחזרות על אותם רעיונות ומחשבות וכמעט נטול עלילה אבל התוכן מחלחל ותופס את הקורא במקומות הרגישים וגם אצלי הוא הצליח לעשות סדק רחב בקליפת הוודאות הזאת שאני תפוח אשר נפל רחוק מהעץ, ועם השנים עוד התגלגל למרחקים.
כולנו ילדים של ההורים שלנו והם ממשיכים דרכנו, אם נרצה או לא.

הספר פורסם בשנת 2013. מתאר חופשת קיץ של המשפחה בבית נופש כפרי על גדת הנהר פרוט. הכותב מתאר את תחושותיו כילד ערב מלחמת העולם השניה. , את החשש מהבאות. את הניסיון להאחז בחיי הרגע בידיעה שהמלחמה קרבה והשנאה של המקומיים מתגברת. הוא הדגיש את התחושות אצל הוריו השונים זה מזה מאד. האב מנסה להתרחק וחש מנוכר. והאם משתדלת להאחז בזכרונות ילדותה בבית הורים שומרי מסורת חברותית ומחבקת. השהייה הממושכת מאפשרת להכיר דמויות נוספות של יהודים וכפריים - תמונת מצב של יהודים מזרח ארופאים לא דתיים ובני המעמד הבינוני. זכרונו של ילד ותחושותיו מתוארות במדוייק - מיטיב לתאר את מעמד הביניים היהודי בימים שקדמו למלחמה. אהרון אפלפלד החה סופר נפלא שהצליח לשתף רבים ולהנציח בכתביו תקופה לא פשוטה בלשון המעטה.

25 ימים בילו ארווין בן ה-10 והוריו לאורך חופו של נהר הפרוט, באותו מקום בו נהגו לנפוש כל קיץ. זהו הנופש של שנת 1938, נופש עתיר מראות לילד המתבונן הקטן, הנוהג להסתכל על הנערות התמירות השוזפות גופן לאורך הנהר, על גב' פ', על האיש שרגלו נקטעה, על קרל קניג הסופר, על דוקטור צייגר ועל הנזיר החי בהשלמה במנזרו במעלה ההר.

השלווה במקום גדולה, המקום יפה נוף, הסוסים בריאים ומובילים את רוכביהם בשלווה ובדהרה קלה, האוכל טעים ורק פה ושם היהודים מקבלים שוב ושוב תזכורת לגבי יהדותם ותזכורת לגבי מלחמה כלשהי הממשמשת ובאה.

ארווין מתאר את אביו כאדם נאור, לא מאמין בשום אל ובטח לא זה של היהודים, נבוך במחיצת הורי אשתו המאמינים וממעט לבוא בחברתם. את אמו הוא מתאר כאשה שחמלה רבה דרה בתוככי נפשה, אשה שיש בה אמונה, יש הבנה לדרכי האדם וקבלה של התנהגותם. קל לה יותר לתקשר עם בני אדם, אבל את האב, על אף שונותו הגדולה ממנה, היא אוהבת ומקבלת. שני ההורים מיטיבים לשחות בפרוט ועל אף כל המאמצים, ארווין דווקא מרגיש פחות נוח במים ומתעייף מהר. כמשול היה הדבר לאותם יהודים חדשים המפעילים גופם לעומת היהודי הישן המתעייף מהר ממאמץ גופני קל ביותר.

עלילה של ממש אין, אם כי נדמה שזו הנקודה בה מחליט ארווין שהוא מעדיף את ההתבוננות ומיעוט הדיבור, אותם יחליף אחר כך בכתיבה. הוא מתרפק על הקיץ האחרון בו שהה בחברת הוריו, קיץ מופז שמש, נעים במראות, טעים במאכלים, עשיר במאורעות, כמו הביקור אצל הדודה שהחליטה על התבודדות, האיש שרגלו נקטעה, המרבה לנזוף ביהודים, שכבר אינם מה שהיו פעם, וכך הלאה. דבר לא נאמר על העתיד העומד לבוא ואולי לא אלה הזכרונות הנטועים בלבו של ארווין הנער. הוא אמנם חושש מהחזרה ללימודים וידו החובטת של פיוטר האוקראיני, אבל זה הגדול בפחדיו.

למרות שעלילה של ממש אין, אפלפלד כהרגלו מיטיב לכתוב, נוגע בנימי הלב, לא מאפשר קריאה בהולה ומהירה. אין הוא עוצר מלבוא בחשבון עם היהודים הישנים והחדשים, עם האוקראינים הלעגנים ועם חוסר הצדק של החיים. ספר יפה.

כשהתחלתי לקרוא את הספר רציתי לומר שזהו לא ספר אפלפלדי טיפוסי. כשהתקדמתי בו ראיתי את הדמיון הרב לספריו האחרים. אז נכון, זהו "כמו יומן", אבל הוא נשאב מזיכרונו של ילד בן 11 אחרי ששים וכמה שנים. הסיפור מצליח להביא את נקודות המבט של הילד, בלי לכתוב בשפה ילדותית. לספר סיפור בלי לכתוב אותו כסיפור. כתיבתו של אפלפלד, גם כשמדובר ביומן, היא עדיין קסומה.
וכמו גם בסיפוריו האחרים, הוא מנפץ לנו את מה שלמדנו בשעורי ההיסטוריה על יהודי אירופה ערב המלחמה העולמית השנייה. היהודים שלו הם אתלטים. גבוהים. בוגרי צבא. חזקים. לא נכנעים וששים להתמודד (לפחות בחלק מהמקרים) עם האיום הגויי. ועם זאת - משכילים, אוהבי דעת. תרבותיים גם כאשר תרבותם גוזרת עליהם בידוד או שנאת הסביבה. הוא מספר על רוב העם היהודי באירופה של מלחמת העולם השנייה - הרוב החילוני, התרבותי, השואף להשתלב בסביבתו התרבותית. הקיצוניים הדתיים לא קיימים במציאות שלו. לא היו אצלו רבנים וחצרות וחסידים שוטים. אם היו אנשים דתיים אז הם היו הסבא והסבתא עם מנהגים מוזרים ומושכים. אני מניח שכך יכתוב אפלפלד גם על תקופתנו-אנו.
ישנה תחושה חזקה על ערב מלחמה בספר. לא ברור על מה היא מתבססת, אבל היא קיימת. יתרה מזו - היהודי המודרני, התרבותי והרציונלי מנסה בכל כוחו להדחיק ולהתעלם מהבעיה.
כשסיימתי את הספר חשבתי לעצמי - עוד ספר מופלא של אפלפלד. שוב הצלחתי בזכותו לגלות ולגעת במציאות שהייתה אז ונעלמה. אהבתי.

לפני שאדבר על חוויית הקריאה של הספר עצמו, ראוי להתייחס לפרק הראשון שלו: אפלפלד פותח את הספר בהגיגיו על חוויית הכתיבה של הסופר, ועל תפקיד הזכרון באקט הכתיבה. הוא מדגיש את חשיבותו של הילד שחי בתוך הסופר, ועל ההיזקקות לו כשניגשים אל מימדי הזכרון. אני לא מתכוון לתמצת כאן את תוכן הפרק, גם כי הוא קצר, וגם כי ראוי לכל חובב ספרות לקרוא אותו - אפלפלד משתף בכנות, בישירות ובתמצות את הדרך שבה ראוי בעיניו לכתוב, לא לפספס!

לגבי גוף הספר - הקצב שלו מאוד איטי, מעט עצל. אבל תכונה זו הולמת את הספר ואת ה'עלילה' משתי סיבות: א. נקודת מבטו של הילד המספר, שגומע מראות, מתבונן באנשים ובהתרחשות, חולם, שותה בצמא את דברי אמו התמה ורלגיוזית למחצה, ושל אביו החסון והסקפטיקן למחצה. ב. המקום והזמן בהם הספר מתרחש - חופשה קיצית על גדות נהר הפרוט, לרגלי הרי הקרפטים. שגרת היום היא שחייה, אכילת פירות ומעדני קיץ, טיול, שיחה, התבוננות - בקיצור לא ממהרים לשום מקום.
המרחב העצל הזה שנוצר, ונקודת מבטו של ילד תמים וסקרן-מתבונן, יוצרים מימד חלומי, כמעט ערטילאי, של דמויות שונות ומשונות, חלומות וסיוטים, פחד ואומץ, חמלה וניכור... הקצב עלול לאתגר קוראים שרגילים לעלילה מהירה ואינטנסיבית, אבל מדובר באתגר טוב - כי הספר פורש מממדי הזמן, אל מקום רחוק, מתוך זכרונות הילדות המתוקות (וגם המרות לעיתים) של הסופר.

פן נוסף בספר הוא המתח שנוצר בין השלווה הקיצונית שצובעת את חוויית החופשה, לבין השמועות על המלחמה הקרבה. הנקודה המעניינת היא שהמלחמה אף פעם לא מגיעה - היא נותרת ברקע - שחורה ומאיימת, ולקראת הסוף היא מתחילה כביכול להתקרב ולתת את אותותיה. אך בסופו של דבר הספר נגמר, ומלחמה אין.
כולם יודעים שאפלפד הוא ניצול שואה, וכולנו יודעים שהשואה היא הנושא אולי מרכזי ביותר לאורך כל שנות כתיבתו הספרותית - והנה אנו הקוראים שוקעים בשלווה עם המתרחצים על גדות הנהר, וכמוהם כמונו, תוהים מתי המלחמה תגיע ותקרע את האופוריה לגזרים. והיא לא באה..
ואני רוצה להציע שגם האלמנט הזה קשור בהתרחשות שבספר - הסיפור כאן הוא אי של ביטחון בחייו ובזכרונו של הסופר. זוהי חוויית טרום חיים, טרום אסון, חווייה של יציבות, של אור, של אבא ואמא מוחשיים ששומרים ומחבקים, של סבא וסבתא חיים ונושמים שממלאים את האוויר באמונה ובאור המסורת, של עדת מתרחצים בורגניים ומשונים, שעינו הטובה של אפלפלד הילד מוצאת אפילו בהם את הטוב.. המלחמה נמצאת תמיד ברקע, אבל את זה היא לא יכולה לעקור.

זהו ספר מצוין, משובח ומרגש כל כך. אני אוהבת - וליתר דיוק, מעריצה, כן, ממש כך, מעריצה - את סגנון הכתיבה של אהרן אפלפלד, את השפה שלו, את הדמויות שלו. כל כך אהבתי והתרגשתי לקרוא את דמויותיהם הכה נוגעות ללב של "תושבי הגדה", הנופשים היהודים שבאו לנפוש בחופשת הקיץ. לא היה לי ספק שזהו ספר מאוד אוטוביוגרפי ולכן התרגשתי מדמות הילד ארווין ומהוריו. הילד ארווין - הלא הוא אהרן - פשוט מקסים, שובה לב, רגיש כל כך.
איזה ספר נפלא ואיזה סופר ענק, יחיד בדורו, הוא אהרן אפלפלד. אנא, קראו את הספר הזה! הוא פשוט ירגש גם אתכם!

עד היום קראתי כמה וכמה ספרים של אהרון אפלפלד. את רובם ניתן להגדיר כ"ספרי שואה". יש בהם בדרך כלל זיכרונות אישיים מילדותו בתקופת השואה. סיפרו "אבי ואימי" דווקא איננו מתרחש בשואה עצמה, אלא בתקופה שקדמה לה. הוא כתוב כרומן שגיבורו הראשי הוא דמות של ילד שע"פ כל הסימנים הוא בן דמותו של אפלפלד עצמו... והוא מספר לנו בגוף ראשון את מה שקורה... ההתרחשות היא בסוף שנות השלושים, במקום נופש כפרי על גדות נהר הפרוט שבקרפטים. המיוחד הוא שכל הנופשים במקום היו יהודים וברובם בעלי אמצעים. על רקע האנטישמיות הכללית שרק הולכת ומתגברת והמלחמה הנוראה שלפי השמועות עומדת לפרוץ כל רגע... (ואכן מדובר בשנת 1938 והמלחמה פרצה בסופו של דבר שנה מאוחר יותר...) דמויותיהם של האב כטיפוס ערכי, אפיקורסי, ציני, שיפוטי, שאינו נוטה להתחבר עם אנשים... ואילו האם ממש ההפך הגמור מכך: מאוד חברותית יש בה חלק דתי ויש בה רגשנות גדולה... והיא בעצם זו המאזנת אותו על אף חילוקי הדעות המרובים שביניהם. הם עומדים כאילו מהצד לנוכח אותם הנופשים שאפלפלד הילד, מתאר בדקויות אבחנה מפתיעות... אין פה ממש סיפור ליניארי אלא יותר "כתמים" שנזרקים למין תמונה אימפרסיוניסטית, שבסופו של דבר נותנים לנו תמונה מלאה ומרשימה של אותם יהודים אנשי המעמד הבינוני והגבוה, שהיו אלה שיכלו להרשות לעצמם נופש כפרי והוריו של המספר הילד נמנו עליהם... זהו ספר מעורר מחשבות ומרתק בעיניי.